הנה בדורות האחרונים מתנהל הציבור החרדי- ליטאי ע"פ אורח חיים ופרופיל של בעל העסוק כל היום בלימוד תורה , ועול הפרנסה נופל ברובו על הרעיה הכשרה, הנושאת בגאוה את העול הכבד על שכמה.
לטענת רבים, מעצב צביון זה הוא מרן החזון איש, הוא הגבר אשר הקים עול התורה ולומדיה בארה"ק לאחר חורבן שואת אירופה, ובכדי לייסד בארץ עולם תורה פורח קבע הוא את תבנית הנהגה זו.
כל בר דעת גם יודע, שמלבד השאלה האידיאולוגית - השקפתית, (שאין רצוני להכנס לבחינותיה ואנא בתחנונים לא להסיט האשכול לשם!) הרי שטמונה כאן גם שאלה הלכתית: כולנו - קרי הנשואים שבינינו - התחייבנו תחת החופה בכתובה לפרנס ולזון את האשה ואת בני הבית. והתחייבות זו להיכן הלכה? גם לשאלה זו כבר סופקו הסברים מספקים יותר או פחות, אשר עיקרם הוא שהאשה מסכימה ומוחלת על התחייבות זו, ביודעה שבשל מחילתה הבעל פנוי לעסק התורה.
וכאן אנחנו מגיעים לנושא שלשמו באתי:
ניהלתי היום שיחה עם ידיד, (לשם ההגינות אציין שהוא נמנה על קהילת העמלים לפרנסתם), והוא טוען בתוקף שגם אם נקבל הנהגה זו, מ"מ יש לידע - כך לדבריו - שהחזו"א גופא אחז והורה, שעל הבעל לבקש מאשתו שתמחל בפה על התחייבות זו, ובלא זה אין לבעל שום היתר להטיל את עול הפרנסה על האשה. ובזה לא סמכינן על אומדנא וכד', ובעי מחילה בפה.
מישהו שמע על הוראה ברוח זו?