ירושלמי כתב: ובכדי לייסד בארץ עולם תורה פורח קבע הוא את תבנית הנהגה זו.
מגיב ומניב כתב:וביאר דחדא מיתרצא בחברתה, והיינו משום שרצה הקב"ה שיהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו, לכך בראם מתחילה בגוף אחד. והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כ"כ זא"ז, מפני שתכלית האדם בעולם הזה הוא לעסוק בתורה, כדי שיזכו לעולם הבא, ואם לא היו נבראים בגוף אחד, היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו, כמו שאר חיות ובהמות דהנקבה אינה עוסקת בשביל הזכר, לכך בראם הקב"ה בגוף אחד, כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה, יעו"ש..
תוך כדי דיבור כתב:מגיב ומניב כתב:
וביאר דחדא מיתרצא בחברתה, והיינו משום שרצה הקב"ה שיהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו, לכך בראם מתחילה בגוף אחד. והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כ"כ זא"ז, מפני שתכלית האדם בעולם הזה הוא לעסוק בתורה, כדי שיזכו לעולם הבא, ואם לא היו נבראים בגוף אחד, היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו, כמו שאר חיות ובהמות דהנקבה אינה עוסקת בשביל הזכר, לכך בראם הקב"ה בגוף אחד, כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה, יעו"ש..
פלא פלאים. וההדרכה החורזת בכל התורה, "כל כבודה" וכו' (ועי' יבמות ע"ו-ע"ז!), להיכן אזלא?
מגיב ומניב כתב:אתמהה, מה ענין זה אצל זה. אם לפי הפשט, זה אינו ענין לכאן, בתהילים מה,טז מיירי מבת מלך כפשוטו שאינה עושה כלום, ראה רד"ק ומצודות. ואם לפי דרש חכמינו ז"ל ביבמות הנ"ל, מיירי שיצאו לקדם ולא לצורך פרנסה, והרי משניות מפורשות הן מזונות האשה למי הן, ודין איני ניזונית ואיני עושה וכו'. אבל באמת א"צ לכל זה, מה יאמר תוכ"ד ביום שידובר מהא דכתיב במשלי לא כמעט קפיטל שלם בשבח אשת חיל שבטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר...דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה וגו'.
דומה כי רמות רוחא הוא לומר 'ההדרכה החורזת בכל התורה', אדרבה, ייתי ספר וניחזי...
לוס אנגלס כתב:לא הבנתי כלל את כל הנידון כאן.
לכאורה הטענה של התחייבות הבעל, היא טענה רגילה של כל התחייבות משפטית. אזי אם האשה מעונינת שהבעל יקיימה, עליה לתבוע זאת. ואם במציאות היא זו שהולכת לעבוד ומאפשרת לבעל לשבת ללמוד, אין לך מחילה גדולה מזו. ומה כל הענין של "מחילה מפורשת", וכי יש נוסח קבוע למחילה ? וכי "הנוסח הקצר" לא מועיל כאן ?
מגיב ומניב כתב:אמר המו"מ:
ולי נראה שזו סוגיא רחבה מאוד, ואולי אזכה להתיישב בדבר. אך נראה כי אינה ענין לנידון האשכול, אטו אותם שאין תורתם אומנותם כובשים את האשה בביתם, צא וראה שאלו אשר בטלות ממלאכה יוצאות יותר לטייל ברחובות ובשווקים...ולבר מן דין, אטו בחוגים שהאנשים עוסקים לפרנסתם, הנשים יושבות ספונות בירכתי ביתם באין רואה, והלא פעמים הרבה עוסקים שניהם בפרנסה לרווחא דמילתא...ולא תהא כהנת כפונדקית, סוף דבר: אין אלו אלא דברי קינטור.
אבל כללו של דבר סבורני, כי גם הדבר יהא מונח בצ"ע, לא יארע שום תקלה על ידינו, שכן ענין זה בעצה מן הזקנים יסודתו, והנח להם לישראל.
אין שייכות למה שאמרו דין יהרג ואל יעבור בשרות לאומי וכיו"ב, והחילוק פשוט לכל בר דעת.
אגב, פסול אשה לעדות אינו מה"ט, ראה מג"א חו"מ סי' לה,כח.
תוך כדי דיבור כתב:שבתי וראיתי שפותח האשכול הפציר שלא למשוך האשכול לענייני השקפה. אחזור על כן לגוף שאלתו: מה שלענ"ד יותר יש לשאול, אינו מצד ההתחייבות, שכבר כתבו פה בעניין המחילה וכו', אלא מצד מה שאנו אומרים בהמשך הנוסח בכתובה, "כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא". ומה שמשמע מזה שכך ראוי לעשות, היינו שכך היא דרך בני ישראל באמת לפרנס את נשיהן, לזה איני נכנס, כי א"כ נחתנו שוב לעניין "השקפה". אלא מה שאני שואל, שלאחר שהתקבל מנהג שדווקא האשה היא המפרנסת, א"כ מה הטעם לנוסח שכותבים בכתובה, הלא מעתה (וביותר לפי מה שהובא למעלה) אין מקום למשפט הנ"ל, שאינו נכון (ודווקא ע"ז אני שואל ולא על נוסח ההתחייבות שלמעלה, והבן).
לוס אנגלס כתב:לא הבנתי כלל את כל הנידון כאן.
לכאורה הטענה של התחייבות הבעל, היא טענה רגילה של כל התחייבות משפטית. אזי אם האשה מעונינת שהבעל יקיימה, עליה לתבוע זאת. ואם במציאות היא זו שהולכת לעבוד ומאפשרת לבעל לשבת ללמוד, אין לך מחילה גדולה מזו. ומה כל הענין של "מחילה מפורשת", וכי יש נוסח קבוע למחילה ? וכי "הנוסח הקצר" לא מועיל כאן ?
מגיב ומניב כתב:אבל הסברא המובאת כאן בשם החזו"א תמוהה למאוד, מהיכי תיתי ליבעי מחילה בפה, אחר שאדעתא דהכי נישאת לו. ואמנם מעשים שבכל יום של גירושין ר"ל, בבתי דיני צדק המקובלים קוצבים מזונות פחותים למי שתורתו אומנתו, ולא שמענו מעולם שיבררו אם בעבר מחלה בפה. (ועתה פשוט שאינה מוחלת).
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 754 אורחים