פשרן של מליצות על דעת אומרן

[שבע]

ומסתברא לי מדנא (- מזה), די בענין לענין וכו'
פרוכם - מלשון פירכא

[הוד_והדר]

להשים עיר= להעיר

[תבא]

להשים עיר?

אולי מליצה של פירכא, ע"פ מלכים ב' יט, כה: עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ וּתְהִי לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת.

[עמוס התקועי]

ראיתי בהרבה הסכמות (שנדפסו כמו לפני 400 שנה) שהביטוי אר"ש ל"ו מטוהרה (או מתוארה) מופיע, ולפעמים כתוב בארש"ו אר"ש ל"ו מטוהרה. אני מבין שזה מליצה על הפסוק ביחזקאל כב, כד, אבל מה המשמעות של הביטוי, וגם למה הוא מאוית בשין ובמרכאות? יש כאן גימטריא או רמז שפיספסתי? ואיפה מופיע זה לראשונה?

[מה שנכון נכון]

דיבור(ו) טהור.
המרכאות מסמנות את השינוי המליצי של התיבות (הדומות בהגייתן) ארץ-ארש לו-לא.

[עמוס התקועי]

דיבור(ו) טהור.
המרכאות מסמנות את השינוי המליצי של התיבות (הדומות בהגייתן) ארץ-ארש לו-לא.

ארש"ו = דיבורו?
כלומר שהוא משורש ארשת שפתיו? א"כ הוא בשין הימנית לא שמאלית (ושוב אינן דומות בהגייתן).

[במסתרים]

ארש לשון דיבור כמו שכתבת
רגיל אצל חכמי הספרדים דִבֶּר האיש אדוני הארש וכיו"ב

גם ריעב"ץ קרא לספרו לוח ארש על שם זה

אין הקריאה דומה אבל דומה לדומה וכן דרך המליצה

[פי האתון]

והאל חסד נוצר, יאריך ימיו ושנותיו עד כי ילקוט בבצר.

מה הפשר 'עד כי ילקוט בבצר'?

[במסתרים]

אולי צ"ל יקלוט והיינו עד שיחזור דין ערי מקלט בביאת הגואל

[אור עולם]

"רְאוֹתוֹ כִּי כֵן אֲדוֹמִי הָעוֹצֵר. יַחְשׁוֹב לוֹ בָּצְרָה תִּקְלוֹט כְּבֶצֶר"
מזמירות שבת.

[פי האתון]

יש"כ עצום לעונים, עזר לי מאד.

[צופה_ומביט]

ואולי בלשון נופל על לשון מהמקורות הנ"ל - הכוונה לאחל לו שיתן לו הקב"ה חיים וכוח עד שיוציא מזימת לבו לפועל ויאכל פירות עמלו, כלוקט ענבים בבציר.
או כיו"ב.
אבל זה תלוי בהקשר שבו נכתב המשפט הזה.
תמיד כדאי להביא את המשפט הטעון פענוח עם ההקשר לפניו ואחריו.

[במסתרים]

תמיד כדאי להביא...

גם אני רציתי לומר כן.

יש להוסיף גם מקום הכותב (פעמים שמליצה תובן רק ע"פ מבטא מסויים) ותקופתו, וכשאפשר - שמו.

[תבא]

ראיתי בהרבה הסכמות (שנדפסו כמו לפני 400 שנה) שהביטוי אר"ש ל"ו מטוהרה (או מתוארה) מופיע, ולפעמים כתוב בארש"ו אר"ש ל"ו מטוהרה. אני מבין שזה מליצה על הפסוק ביחזקאל כב, כד, אבל מה המשמעות של הביטוי, וגם למה הוא מאוית בשין ובמרכאות? יש כאן גימטריא או רמז שפיספסתי? ואיפה מופיע זה לראשונה?

viewtopic.php?t=16767#p363420

[אליסף]

בהקדמות ספרים נפוץ הבטוי 'אחת היא הברכה' להורי, אשתי, מורי ורבי וכהנה.
מה פירוש הבטוי?

[ר' גרונם יקום פורקן]

הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי

[אליסף]

הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי

א"כ לא מובן, הרי הכותב בתוכ"ד מברך אחרים ג"כ?

[במסתרים]

מליצה אינה קשורה למקורה

ואם מ"מ תרצה לפרש אותה: הבְּרכה דגושה

[ר' גרונם יקום פורקן]

הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי

א"כ לא מובן, הרי הכותב בתוכ"ד מברך אחרים ג"כ?

שום קושי.
הרי עשו שאל את אביו: האם יש לך רק ברכה אחת ואותה נתת ליעקב?

[אליסף]

הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי

א"כ לא מובן, הרי הכותב בתוכ"ד מברך אחרים ג"כ?

שום קושי.
הרי עשו שאל את אביו: האם יש לך רק ברכה אחת ואותה נתת ליעקב?

לא זכיתי להבין, מה כוונת המליצה?

[צופה_ומביט]

השימוש במליצה בדר"כ הוא כאשר הקדישו ברכה חשובה ו/או ארוכה לפלוני, ואחריו מברכים עוד אנשים, ובאים לומר שאין כאן הפרש בברכות אלא הא והא אחת היא, ברכה אחת שווה בחשיבותה לכולם. ולכן לפני ברכות שאר האנשים כותבים "והברכה אחת היא לפלוני" וכו'.
לשון המליצה לקוח מהפסוק הנ"ל, וגם שם ההקשר [הרופף] הוא ברכה חשובה שנאמרה לפלוני ואחריו נתברך עוד אחד, ובין שניהם נאמר "הברכה אחת היא".
כמובן שיש הבדל, והמקרה שם הפוך:
שם אכן נועדה להיות רק ברכה אחת. והשני שואל [על זה בדיוק] בתמיהה: וכי יש לך רק ברכה אחת? הרי יש לך גם שתים ושלוש, ובכן ברך גם אותי [בברכה מס' שתים]. והמברך עונה לו שאינו יכול יותר לברך אותו כמו את הראשון [הן גביר שמתיו לך וכו'], וברכת השני בוודאי שאינה חשובה כברכת הראשון.
אבל היות שסוכ"ס כן נתברך השני, ומה שהועיל לו להתברך היו המילים "הברכה אחת היא לך", לכן כמליצה משתמשים בזה למקרה הנ"ל,
ובאופן שכותבים "הברכה אחת היא" לא כשאלה אלא כקביעה - וכזו שפירושה לא כמו במקור [היינו ההנחה שבאה השאלה שם לשלול: שאכן יש רק ברכה אחת וכבר נתברך בה הראשון], אלא שכל המבורכים כאן מתברכים כולם בברכה אחת, שווה בחשיבותה. והברכה - הקודמת, והכללית - אחת היא [גם] לפלוני ופלוני וכו'.
לא זו בלבד, אלא שדאתינן להכי משתמשים גם בלשון הפסוק "הברכה אחת היא לך אבי" כחלק מהמליצה, דהיינו "הברכה אחת היא לפלוני" וכו'.
שבפסוק הכוונה "יש לך אבי - לברך בה", ובמליצה הכוונה "יש לך פלוני [ממני] / חלה עליך - להתברך בה". "הברכה [הקודמת שבירכתי] אחת היא [גם] לפלוני".

כמובן צדק מי שהעיר לגבי הניקוד. בתורה המילה "הברכה" פותחת בה' השאלה, ולכן הב' אינה דגושה, ובמליצה הכוונה לה' הידיעה [קביעה ולא שאלה] ולכן הב' דגושה.


שוב ראיתי את דברי המלבי"ם במקום, ולפי דבריו תהיה המליצה שווה במשמעותה לנאמר בפסוק!

"ויאמר עשו" וגו' "הברכה אחת". השיב לו שכ"ז לפי דעתך שתלית ברכתי ביעקב שלא תוכל לברך אותי רק בשביל יעקב, כדי שאהיה אני התומך והמחזיק של יעקב עד "שהברכה היא לך אחת", ר"ל שברכתי עם ברכת יעקב היא ברכה אחת שלא תוכל לברך אותי רק בדבר שלא ברכת את יעקב, ואני איני רוצה כלל בזה שיהיה ברכתי תלויה בברכת יעקב, אני רוצה בברכה בפ"ע.

טענת עשיו היתה "וכי ברכתי וברכת יעקב ברכה אחת היא?", אני רוצה ברכה נפרדת ובעניינים אחרים.
ולפי זה אכן כשאומרים את אותו הדבר לא כשאלה אלא כקביעה [לא בה' השאלה אלא בה' היידוע] - זו בדיוק הכוונה, וכנ"ל, שברכת כל המתברכים על ידינו אחת היא - שווה בחשיבותה ובעניינה.

[אליסף]

ייש"כ. מעריך את ההשקעה

[יהודה בן יעקב]

ראיתי בכמה הסכמות והקדמות לשון דומה:
לא לבו הלך לבנות בית באבני בהו וכו'
מה ביאור הלשון המסורבלת המודגשת

[מה שנכון נכון]

ראיתי בכמה הסכמות והקדמות לשון דומה:
לא לבו הלך לבנות בית באבני בהו וכו'
מה ביאור הלשון המסורבלת המודגשת

מ"ב ה, כו.

[יהודה בן יעקב]

שו"ת מכתם לדוד (יו"ד סימן כח) תשובה בענין גילוח פאות הראש והזקן, והפתיחה מלאה במליצות, אך מעט לא הבנתי, ויתכן שיש ט"ס

חזה הוית הקו'ל תלוי במז'ל, קל לראש ונח לתשחור'ת משהניח מעפור'ת זוהי תחלת התספורת של ב'ן א'ל עש'ה את האדם ישר, והוא כוצ'ל ומאכיל שאינו מעוש'ר, כאשר יהיה האופן, ל'ו כלל ל'ו חפן, דא עקא כי הקול נשמע על כל קצוצי פאה, בו ביום מחקו סאה, קצותיי'ו אלו סניפין, מאן חשיב ומאן ספין, על דא ודאי קא בכינא, בייא בייא דשרו חכימייא למיהוי כספרי'א, ועיני ישראל כבדו מזוק'ן, למעט את הדמות והדיוקן, דאחזי ואדחי ולא הד'ר חזי, באמת אמרו אין לך ניוול גדול מזה, כל הנשים דיי'ן, בנן נוקבן דיהויין, אבל קורין אותה ללועזו'ת, הרם העטרה זאת לא זאת, ומיהו הא ודאי פשיטא לי כן, הבן יקיר לי הזור'ח והחור'ש, מקרא לבד הוא דורש, כההיא דלא נחשדו חברים, ולא ללמד על עצמו יצא ממדב'ר הרי'ם, ואף הוא תיקן לעצמו וכלכל לאחרים, ואי דלית דור'א דלינא, אף אנן נמי תנינא, ללמד זכות על אחנא, תגרי הא דאיבדור איבדורי, הפזורים בכלי שאינו כליין, וידל ישראל מאד מפני מדין, ויש שונ'ה שהוא גולה, ניתק לרעי'ה, אפילו מהגמוני'א להגמוני'א, על המחיה ועל הכלכל[ה], ואינו ראוי לביל'ה, אלא א"כ קצ'ץ גם את הזקן, דאל"כ נמצא ביתו ריקן, בכל כי האי גוונא זהו פרטו, לבחור הרע במיעוטו, ברם כי פליג'י במאור ומאורי השרידים אשר ה' קורא, הא ודאי חכמים מתמהי'ן, טעמא מאי לא אמרי' רואין מעשה בראשית בקומתן ובצביונן, והלא לכל הפחות לא פלטי מדרבנן, כדבעינן למימר דהא אנן תנן, ובכן אבא להשתעשע בדבריך, ידידי רוחי בקרבי, ודרך משוותי'ך ארו'ש כי תרחיב לבי.

1. במשפט הראשון, לכא' המליצה על משקל 'הגוזל ומאכיל' ו'מאכילה שאינו מעושר', אך איני יודע מה כתוב בתיבה המודגשת ומה משמעותה.
2. במשפט השני, איני יודע מה כתוב בתיבה המודגשת, גם באוצר החכמה וגם בה"ב התיבה אינה ברורה, ואיני יודע מה פשר המשפט.

[מה שנכון נכון]

פוצ"ל ומאכיל. מפצל, חותך ואוכל.
ל"ו בלל ל"ו חפן (ע"פ לא בלל. מנחות יח, ב). כלומר בולל וממלא חפניו.
באופן כללי כנר' הכוונה להנאות עוה"ז שהאדם עוסק בהם.

[אליסף]

1. במשפט הראשון, לכא' המליצה על משקל 'הגוזל ומאכיל' ו'מאכילה שאינו מעושר', אך איני יודע מה כתוב בתיבה המודגשת ומה משמעותה.
2. במשפט השני, איני יודע מה כתוב בתיבה המודגשת, גם באוצר החכמה וגם בה"ב התיבה אינה ברורה, ואיני יודע מה פשר המשפט.

אייי המליצות של ר' דוד פרדו ממש מיוחדות! רק לאחרונה נתוודעתי לספריו של ענק זה (חסדי דוד על תוספתא אהלות! ענק!)

[אליסף]

מה פשר המליצה הנפוצה במודעות אבל ל"ע "המומים ומזועזעים 'עד דכדוכה של נפש'"
הרי דכדוכה של נפש בלשון חז"ל הכוונה להיפך החיים כדרשתם עה"פ תשב אנוש עד דכא
א"כ למה מתכוונים האבלים?

[לבי במערב]

א"כ למה מתכוונים האבלים?

שמואל־ב יט, א.
אצ"ל ש'לאו דוקא' שבכל מודעה בה מופיעות מילים אלו אכן ירדו לשרשן והבינו עומק כאבה של מליצה...

[גיורא בשמי שמיא]

בכתבי הסבא הרש"ז מקעלם נפגשתי בביטוי ייחודי: "אור שבעת הפנים". כמעט בכל מקום הוא בפתיחת איגרת לבנו "נחום זאב ני"ו [נרו יאיר ויזרח] כאור שבעת הפנים". חפשתי באוצר החכמה, ולא מצאתי לאף אחד אחר שמשתמש עם בטוי זה. ומצאתי שבאחד הכרכים של בית קעלם ניסו לבאר הביטוי, וז"ל:

כנראה המכוון בזה ע"פ הספרי דברים (פיס' י) עה"פ "שובע שמחות" פניהם של צדיקים דומים לעת"ל לחמה וללבנה לרקיע לכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורת בהמ"ק.

הפי' אכן יפה, ומתאים. אך חבל שלא חיפשו באוה"ח (או אפי' בב"א) לביטוי זה, או אז היו מצביעים על המקום היחיד שבו משתמש הרש"ז בביטוי זה בהקשר אחר.

והנה ע"פ שבררנו מחוש המאור, יש להזהר הרבה מבלבול הדעת כי מחשיך אור השכל ח"ו, ואין עצה. ומצאתי סמך לזה מאור שבעת הפנים, נאמר "שמן זית זך" פי' בלא שמרים, והרבה עמל הי' להם שלא יהיה בהם שום שמרים. והנראה, כי ידוע כי המנורה סימן לחכמה, כי הרוצה להחכים - ידרים, ע"כ היא רמז ג"כ: הרוצה שיאיר לו השכל באור בהיר, ירחיק עפרוריות עוה"ז מהשמן של השכל כל מה שאפשר.

הרי שפירוש המליצה על דעת כותבה הוא = המנורה
אלא שנשאר לבאר איך המנורה היא 'שבעת הפנים'. מי שיכול לבאר או לציין מקור יבא על הברכה.

[שבענו מטובך]

יש שכבר תיקנו בדבריו: אור שבעת הקנים. אני מציין זאת, אף שאינני סבור שלזה היתה כוונת הסבא.

[מה שנכון נכון]

אולי פן-אופן, ר"ל ז' פעמים ז'.