ממציא התיבה 'רשרוש'

[היא שיחתי]

בערך חיים נחמן ביאליק בויקיפדיה, מופיע הקטע הבא

גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו, מופיעה רק בסיפור "מאחורי הגדר":
הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר.
– מאחורי הגדר פרק ו' .
ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור‏[35]:
הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה.
– מכתב ב"הדואר" 1920

אולם, מצינו תיבה זו בכתבי הרש"ר הירש, שנפטר בעוד היה ביאליק בן 15, כך שמסתבר שלא מחנ"ב שמע רש"ר הירש תיבה זו

וכך כותב הרש"ר הירש במילים מרהיבות, שמסתבר שמשכו את תשומת ליבו של המשורר...

דברים פרק טז
בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים:
לילה. אתה לא היית פעיל בצאתך לחירות; כדרך שהוולד נולד מרחם אמו והוא יוצא מן החושך לאור ולחיים, כן נולדת לחירות בסבילות גמורה. וליל ההולדת של הווייתך ההיסטורית היה "ליל אביב". ב"ליל אביב" אין אתה רואה את השמש, אבל כל עלה מרשרש, כל גבעול מתנופף, כל פרח הנותן ריחו מספר לך את מעשה ידיו, והירח שבשמים מאיר מזוהר אורו. כירח הזה גם אתה דורך בשמי ההיסטוריה של העמים ונשלחת לשם באותו לילה על ידי האל היחיד הסמוי מן העין כדי להאיר באורו של האל הסמוי מן העין, כדי לפתור לעמים את עולמם כעולמו של האל היחיד הסמוי מן העין, כדי לבשר להם שכל הווייה, כל התהוות, כל פריחה, כל חיים הם מלאכת האל הסמוי מן העין; ואף על פי שהחושים אינם משיגים אותו, הרי רוח האדם יודעת אותו ולב האדם חש במציאותו - כדרך שליל האביב מספר מעשי השמש במלאכת אביבו, והכל יודעים וחשים בו, אף על פי שעין אדם לא תשורנו:

[צביב]

כך במקור בגרמנית?

[מה שנכון נכון]

הרש"ר כתב את פירושו לתורה (כאת שאר ספריו) בגרמנית, והוא תורגם לעברית לפני כמה עשרות שנים.

[היא שיחתי]

צדקתם ממני....

[אנא עבדא]

ומה מקור המילה "לדפדף", "דפדוף" ?

[לענין]

ומה המקור 'לפספס', 'פספוס'?

[יוסף חיים אוהב ציון]

ומה המקור 'לפספס', 'פספוס'?

נזיר.

[לענין]

שבת.

תודה.

[עזריאל ברגר]

ומה המקור 'לפספס', 'פספוס'?

במשמעות המדוברת - איני יודע.

[שמש]

ומה המקור 'לפספס', 'פספוס'?

https://www.google.com/amp/s/www.haaret ... -1.4102848

[לענין]

חסום לי.
אשמח להעלאה.
בתודה מראש.

[שמש]

בשבוע שעבר דיברנו על קליעה, והשבוע נדבר על ההפך: על פִסְפוּס. בעבר ההפך של קלע היה החטיא, כפי שמצוי במקרא: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ', ט"ז), אבל בשנות ה–30, הופיע פתאום בסלנג של ילדים וחיילים הפועל פִסְפֵס, שעם הזמן תפס את מקומו.

המילה חילחלה אט־אט אל הלשון הכתובה — בתחילה בציטוט לשונם של ילדים וחיילים, ותמיד עטופה במרכאות כפולות שהדגישו את חוסר התקינות שלה. אחרי קום המדינה התחילה המילה להופיע גם במדורי הספורט — עדיין במרכאות — כמעין התנצלות של העורכים על השימוש במילה הלא־תקנית. בשנות ה–60, ה–70 וה–80 הלך וגדל השימוש במילה ופחת השימוש במרכאות עד שבשנות ה–90, במקביל לשידור התוכנית "פספוסים", גברה פִסְפֵס על מתחרתה המעונבת, שנדחקה ללשון הספרותית.

החטיא ופיספס אינן נבדלות רק במשלב, אלא גם במשמעות. לפספוס הוראה רחבה יותר הכוללת גם החטאה של מטרה במרחב — וגם החמצה של הזדמנות (אי אפשר להגיד "החטאתי את התחנה שלי", אבל אפשר להגיד "פיספסתי את הסל").
לא צריך להיות בלשן כדי לדעת שפספוס היא מילה שאולה — הפ' הרפה בתחילתה מסגירה אותה מיד ככזו. הבעיה היא שכלל לא ברור מאיזו שפה נשאלה: אנגלית, גרמנית, יידיש, לדינו, רוסית, פולנית, הונגרית ושפות אחרות שהיו מועמדות להיות שפת המקור, אינן מכילות מילה שנשמעת כמו פספוס כמקור אפשרי. רק לערבית יש מילים דומות מהשורש פספ"ס, אבל אין להן המשמעות "החטיא" שיש למילה העברית. ככל הנראה יהודים ששירתו לצד ערבים בכוחות הביטחון הבריטיים שמעו מילת סלנג ערבית שלא הבינו, ואימצו אותה במשמעות מעט שונה — שהועברה לעברית. אבל מה היתה המילה הערבית?
משמעות אחת של השורש הערבי פספ"ס היא "מסריח". ככל הנראה מדובר בהרחבה של השורש פס"ו, המורה על "פליטה של נפיחה שקטה ומסריחה". בין היתר משמעות זו יצרה את המילה פַסַאפִס, מילה שפירושה "חרק מזיק ומסריח". מדובר במקבילה של הַפִּשְׁפֵּשׁ העברי (חילופי ס/ש בין עברית לערבית הם הנורמה), שצחנתו מודגשת בתלמוד (נידה נ"ח, ב'). ייתכן שחרקים קטנים אלו נתנו לשורש את מובנו השני — זעירות — הגלום במילה פַסְפוּס, שאותה שאלה העברית במשמעות של "ילד קטן". אפשרות אחרת היא שהוראה זו הגיעה לערבית מן היוונית, בתיווך הארמית, ומן המילה פְּסֵפוֹס (ביוונית: אבן קטנה), המקור לַפְּסִיפָס העברי.

משמעות נוספת שאצורה בשורש פספ"ס הערבי היא טיפשות. כאן כנראה מדובר בהרחבה של השורש התלת־עיצורי פס"ס, שגם זו הוראתו. הוראה זו של השורש יצרה את המילה פַסְפַאס (טיפש גדול) ואת הפועל פַסְפַסַ (בערבית: נהג בטיפשות גמורה). ככל הנראה, הפספוס העברי מקורו בפועל זה.

יש להודות שהמעתק המשמעותי הזה — מנהיגה בטיפשות להחטאת מטרה — אינו קל, ובוודאי שאינו בטוח. אבל מבט אל האופן שבו משתמשים בשורש זה בערבית של זמננו יראה שאין זה שינוי חריג. בערבית הסורית המילה פַסְפוּס מורה על "מלשן", או כפי שהגדיר זאת סורי שאליו פניתי באינטרנט: "מישהו שדוקר אותך בגב או מלכלך עליך מאחורי הגב". בערבית המדוברת במפרץ, פַסְפַסַה הוא מקרה שבו שיקול דעת לקוי גורר הפסד כספי גדול. השימושים הללו אינם רחוקים מן המובן הריחני, הפיזי והאינטלקטואלי יותר מאשר הַפִסְפוּס העברי.

[לייטנר]

שבת.

הזכרת לי בדיחה ישנה של בני ישיבה: "שמעתי שמקדרין בהרים"...

[פי האתון]

ומה המקור 'לפספס', 'פספוס'?

שמעתי פעם בהקלטה מהגרמ"מ שולזינגר, שעשה צימעס מאיזה ספר שדן: מה הדין במי 'שפיספס' יעלה ויבא בראש חודש שחל בשבת...

[לענין]

שבת.

הזכרת לי בדיחה ישנה של בני ישיבה: "שמעתי שמקדרין בהרים"...

לא הבנתי.

[לייטנר]

זהות בין מילים ושורשים לא בהכרח מראה גם על משמעות זהה. כך לגבי 'פספוס' שבמשנה אינו ה'פספוס' שאנו משתמשים בלשוננו. כך לגבי 'קלס' החיובי (לקלס ולשבח, גדי מקולס) בשונה מ'קלס' השלילי (ללעג וקלס). בד"כ, זה נובע מייבוא מילים משפה אחרת.

לגבי 'מקדרין בהרים', בצה"ל נוהגים המפקדים להעניש את החיילים הצעירים בריצה ממקום למקום בזמן קצר וקצוב מראש. שיטת ענישה זו נקראה בעבר 'טרטורים', ולפעמים גם 'קד"ר' = קליטה דרך רגליים. ועל זה אמרו בני ישיבה בחיוך ששיטה זו היא קדומה, כבר מתקופת המשנה, "שמעתי שמקדרין בהרים".

[תבא]

זהות בין מילים ושורשים לא בהכרח מראה גם על משמעות זהה. כך לגבי 'פספוס' שבמשנה אינו ה'פספוס' שאנו משתמשים בלשוננו. כך לגבי 'קלס' החיובי (לקלס ולשבח, גדי מקולס) בשונה מ'קלס' השלילי (ללעג וקלס). בד"כ, זה נובע מייבוא מילים משפה אחרת.

מש"כ לגבי פספוס ברור.
אבל קלס בשתי משמעויותיו הוא מן הכתובים ומחז"ל.
ואדרבה בלשון הקודש יש זהות שורשים שבאה ללמד על דבר והיפוכו, כגון להשריש (להצמיח שורש) ולשרש [לעקור שורש].

[סופר-סתם]

הרש"ר כתב את פירושו לתורה (כאת שאר ספריו) בגרמנית, והוא תורגם לעברית לפני כמה עשרות שנים.

אגב גם לגבי המילה "תאריך", קיבלתי פעם ההערת ביקורת שזה מילה מודרנית ונמצאת לראשונה ברש"ר הירש. הצדק אכן עם המבקר, אך לא מטעמו משום שהיא מילה חדשה יותר, שכפי האמור אין כאן מקור אלא תרגום.
אף נראה לי שיש שיבוש בהוראת המילה, משום שהשורש הוא תיאור של משך זמן, כמו (תולדות כו ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, ולא ציון לזמן ספציפי.

[לייטנר]

זהות בין מילים ושורשים לא בהכרח מראה גם על משמעות זהה. כך לגבי 'פספוס' שבמשנה אינו ה'פספוס' שאנו משתמשים בלשוננו. כך לגבי 'קלס' החיובי (לקלס ולשבח, גדי מקולס) בשונה מ'קלס' השלילי (ללעג וקלס). בד"כ, זה נובע מייבוא מילים משפה אחרת.

מש"כ לגבי פספוס ברור.
אבל קלס בשתי משמעויותיו הוא מן הכתובים ומחז"ל.
ואדרבה בלשון הקודש יש זהות שורשים שבאה ללמד על דבר והיפוכו, כגון להשריש (להצמיח שורש) ולשרש [לעקור שורש].

לגבי קלס, הפתרון הוא לשון תורה לחוד (לעג וקלס), ולשון חכמים לחוד (קאלוס ביוונית - ראה שבת קח ע"א).
הפלפול לגבי זהות שורשים הבאה ללמד על דבר והיפוכו, הוא בעצם דיוק שהפעולה הפוכה, אך הנושא הוא אותו נושא (השווה שבת נג ע"ב תוד"ה שקושרין), ולא כן במקרה שדנו בו כאן.

[במסתרים]

לגבי המילה "תאריך", קיבלתי פעם הערת ביקורת שזה מילה מודרנית...
אף נראה לי שיש שיבוש בהוראת המילה, משום שהשורש הוא תיאור של משך זמן, כמו (תולדות כו ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, ולא ציון לזמן ספציפי.

בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים כו': פולמוס הוא תאריך בלשון ערבי כלומר זמן זה האיש וזמן ממשלתו

[סופר-סתם]

לגבי המילה "תאריך", קיבלתי פעם הערת ביקורת שזה מילה מודרנית...
אף נראה לי שיש שיבוש בהוראת המילה, משום שהשורש הוא תיאור של משך זמן, כמו (תולדות כו ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, ולא ציון לזמן ספציפי.

בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים כו': פולמוס הוא תאריך בלשון ערבי כלומר זמן זה האיש וזמן ממשלתו

פירוש המשנה נכתב בערבית יהודית, משכך גם כאן הוא תרגום.

[עזריאל ברגר]

לגבי המילה "תאריך", קיבלתי פעם הערת ביקורת שזה מילה מודרנית...
אף נראה לי שיש שיבוש בהוראת המילה, משום שהשורש הוא תיאור של משך זמן, כמו (תולדות כו ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, ולא ציון לזמן ספציפי.

בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים כו': פולמוס הוא תאריך בלשון ערבי כלומר זמן זה האיש וזמן ממשלתו

פירוש המשנה נכתב בערבית יהודית, משכך גם כאן הוא תרגום.

ולכן אין נכון לייחס את המילה "תאריך" לרמב"ם אלא למתרגמו. שגם הוא היה לפני הרש"ר הירש.

[עזריאל ברגר]

מתוך ויקימילון ערך "תאריך":

גזרון:
מערבית: تاريخ (תאריח'. גם תרגום להיסטוריה), במקורה מהשורש השמי "ו־ר־ח" (י־ר־ח) שמשמעותו "חודש".
המילה נכנסה לשימוש בעברית חדשה או מעט קודם. דוגמא לחוסר במילה זו בלשון חז"ל ”וְשֵׁם הַיּוֹם כָּתוּב עֲלֵיהֶן, מִפְּנֵי הָרַמָּאִין“ (משנה, מסכת שקלים – פרק ה, משנה ה)

[עתניאל בן קנז]

בשבוע שעבר דיברנו על קליעה, והשבוע נדבר על ההפך: על פִסְפוּס. בעבר ההפך של קלע היה החטיא, כפי שמצוי במקרא: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ', ט"ז), אבל בשנות ה–30, הופיע פתאום בסלנג של ילדים וחיילים הפועל פִסְפֵס, שעם הזמן תפס את מקומו.

המילה חילחלה אט־אט אל הלשון הכתובה — בתחילה בציטוט לשונם של ילדים וחיילים, ותמיד עטופה במרכאות כפולות שהדגישו את חוסר התקינות שלה. אחרי קום המדינה התחילה המילה להופיע גם במדורי הספורט — עדיין במרכאות — כמעין התנצלות של העורכים על השימוש במילה הלא־תקנית. בשנות ה–60, ה–70 וה–80 הלך וגדל השימוש במילה ופחת השימוש במרכאות עד שבשנות ה–90, במקביל לשידור התוכנית "פספוסים", גברה פִסְפֵס על מתחרתה המעונבת, שנדחקה ללשון הספרותית.

החטיא ופיספס אינן נבדלות רק במשלב, אלא גם במשמעות. לפספוס הוראה רחבה יותר הכוללת גם החטאה של מטרה במרחב — וגם החמצה של הזדמנות (אי אפשר להגיד "החטאתי את התחנה שלי", אבל אפשר להגיד "פיספסתי את הסל").
לא צריך להיות בלשן כדי לדעת שפספוס היא מילה שאולה — הפ' הרפה בתחילתה מסגירה אותה מיד ככזו. הבעיה היא שכלל לא ברור מאיזו שפה נשאלה: אנגלית, גרמנית, יידיש, לדינו, רוסית, פולנית, הונגרית ושפות אחרות שהיו מועמדות להיות שפת המקור, אינן מכילות מילה שנשמעת כמו פספוס כמקור אפשרי. רק לערבית יש מילים דומות מהשורש פספ"ס, אבל אין להן המשמעות "החטיא" שיש למילה העברית. ככל הנראה יהודים ששירתו לצד ערבים בכוחות הביטחון הבריטיים שמעו מילת סלנג ערבית שלא הבינו, ואימצו אותה במשמעות מעט שונה — שהועברה לעברית. אבל מה היתה המילה הערבית?
משמעות אחת של השורש הערבי פספ"ס היא "מסריח". ככל הנראה מדובר בהרחבה של השורש פס"ו, המורה על "פליטה של נפיחה שקטה ומסריחה". בין היתר משמעות זו יצרה את המילה פַסַאפִס, מילה שפירושה "חרק מזיק ומסריח". מדובר במקבילה של הַפִּשְׁפֵּשׁ העברי (חילופי ס/ש בין עברית לערבית הם הנורמה), שצחנתו מודגשת בתלמוד (נידה נ"ח, ב'). ייתכן שחרקים קטנים אלו נתנו לשורש את מובנו השני — זעירות — הגלום במילה פַסְפוּס, שאותה שאלה העברית במשמעות של "ילד קטן". אפשרות אחרת היא שהוראה זו הגיעה לערבית מן היוונית, בתיווך הארמית, ומן המילה פְּסֵפוֹס (ביוונית: אבן קטנה), המקור לַפְּסִיפָס העברי.

משמעות נוספת שאצורה בשורש פספ"ס הערבי היא טיפשות. כאן כנראה מדובר בהרחבה של השורש התלת־עיצורי פס"ס, שגם זו הוראתו. הוראה זו של השורש יצרה את המילה פַסְפַאס (טיפש גדול) ואת הפועל פַסְפַסַ (בערבית: נהג בטיפשות גמורה). ככל הנראה, הפספוס העברי מקורו בפועל זה.

יש להודות שהמעתק המשמעותי הזה — מנהיגה בטיפשות להחטאת מטרה — אינו קל, ובוודאי שאינו בטוח. אבל מבט אל האופן שבו משתמשים בשורש זה בערבית של זמננו יראה שאין זה שינוי חריג. בערבית הסורית המילה פַסְפוּס מורה על "מלשן", או כפי שהגדיר זאת סורי שאליו פניתי באינטרנט: "מישהו שדוקר אותך בגב או מלכלך עליך מאחורי הגב". בערבית המדוברת במפרץ, פַסְפַסַה הוא מקרה שבו שיקול דעת לקוי גורר הפסד כספי גדול. השימושים הללו אינם רחוקים מן המובן הריחני, הפיזי והאינטלקטואלי יותר מאשר הַפִסְפוּס העברי.

המילה 'פספוס' בעברית מקורה משיבוש של 'פארפאסט' באידיש.

[לבנון]

זהות בין מילים ושורשים לא בהכרח מראה גם על משמעות זהה. כך לגבי 'פספוס' שבמשנה אינו ה'פספוס' שאנו משתמשים בלשוננו. כך לגבי 'קלס' החיובי (לקלס ולשבח, גדי מקולס) בשונה מ'קלס' השלילי (ללעג וקלס). בד"כ, זה נובע מייבוא מילים משפה אחרת.

מש"כ לגבי פספוס ברור.
אבל קלס בשתי משמעויותיו הוא מן הכתובים ומחז"ל.
ואדרבה בלשון הקודש יש זהות שורשים שבאה ללמד על דבר והיפוכו, כגון להשריש (להצמיח שורש) ולשרש [לעקור שורש].

לגבי קלס, הפתרון הוא לשון תורה לחוד (לעג וקלס), ולשון חכמים לחוד (קאלוס ביוונית - ראה שבת קח ע"א).
הפלפול לגבי זהות שורשים הבאה ללמד על דבר והיפוכו, הוא בעצם דיוק שהפעולה הפוכה, אך הנושא הוא אותו נושא (השווה שבת נג ע"ב תוד"ה שקושרין), ולא כן במקרה שדנו בו כאן.

הרד"ק בשרשים חולק עליך, וסובר ששני הצורות בלשון הכתובים. אלא שהוא מביא גם צד נוסף.
וגם רש"י ביחזקאל טז לא.

מחוץ לנושא

[כן מסתבר]

אז יש כאן 4 דרגות של המצאות מילים חדשות בעברית:

1. הכנסת מילה שחז”ל כבר הביאו מהשפה היוונית וכיו”ב - כגון אויר, פולמוס, קילוס לשיטת הסוברים שאינו מלה”ק.
2. הכנסת מילה שהראשונים הביאו מהשפה הערבית - כגון תאריך, אופק, ועוד.
3. הכנסת ושיבוש מילה מאידיש/אנגלית - כגון לפרגן, לפספס, ועוד.
4. המצאת מילה חדשה מצוצה מן האצבע - כגון רשרוש.

[זיז שדי]

כמו כל שורשים הבנויות מהקול שנשמע ע"י המעשה ובדרך כלל נכפל, ואב לכולם בקבוק יוצר חרש, ואלא מה? לא ניחא לכו שנשתמש בקול הנשמע באוזניו הכרויות של ח"ב? הרי אין לך כמשורר שישתמש ברגשותיו הדקות לשמוע את קול הצמחים.