הודעהעל ידי ארופאי » ג' יולי 14, 2020 10:20 pm
התשובה היא בהבנה הנכונה של קבורה, וממילא קושיא מעיקרא ליתא-
חז"ל השוו את הקבורה ותחה"מ לזריעה וצמיחה, יעויין סנהדרין צ: [וכתובות קיא:] ד'שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר אמרה ידענא דחיי שכבי (שהמתים חיים, רש"י) דכתיב ויציצו מעיר (שעתידין ישראל לציץ ולפרוח מעיר ירושלים, וכדאמרי' (כתובות קיא.) הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילות לצדיקים והולכין ועולין לירושלים, רש"י) כעשב הארץ אלא כשהן עומדין עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין אמר לה קל וחומר מחיטה ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה'.
ואמנם הוא אותו תהליך כמו הטמנת הזרע בעפר, ואחר שנרקב מצמיח. וכ"ה בגוף האדם שנטמן בעפר, מרקיב, ושוב עתיד לצמוח.
[וראה דעת תבונות (קל) על תהליך זה אצל כנס"י.]
הרי שהקבר הוא רחם – מקום של יצירת חיים.
מר' משה שפירא זצ"ל שמעתי על זה בכמה הזדמנויות, והנה מדבריו בהספדו על ר' הלל זקס זצ"ל (ישורון חל"ג עמ' שנב): 'הנה בבריאת האדם כתוב בתורה וייצר ה' אלוקים את האדם, במילה וייצר נכתבו שני יודי"ן ודרשו בזה חז"ל שמדובר כאן על שתי יצירות, יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא, [עי' מד"ר בראשית פ' י"ד,ה]. היצירה לעולם הבא מתחילה בעת שהוא מסתלק מן העולם. מובא בהרבה ספרים שהקבורה זה העיבור של צורת אדם שעתידה להיות אחר תחיית המתים. הקבר הוא המקום שממנו תצא צורת אדם חדשה בתחיית המתים. ולכן גם רחם שהוא מקום העיבור של אדם ליצירה הראשונה נקרא בדברי חז"ל קבר. במהר"ל [בדרוש להספידו של חכם] מבואר כי הטומאה שהמת מטמא אינו חלילה מחמת הפחיתות כשאר הטומאות, אלא טומאת אדם זה כטומאת מתעסקים, כעין שמצינו בשורף פרה אדומה או פרים הנשרפים, ודומה לטומאה של כתבי הקודש. שורש טומאה הוא מלשון אטום כטומטום, טהור היינו מלשון טהירו [כמו שרגא בטיהרא - היינו צהריים שאז הכל מואר וברור] שזו ראייה ברורה, אבל כשהדברים סתומים ואטומים זו טומאה. וישנו סוג של טומאה שבאה דווקא מחמת שהדבר גבוה מעבר להשגתנו ורחוק מאיתנו ואין לנו חיבור אליו, וכשם שאור גדול מאד מסמא את העינים כך כשהדבר גבוה ונשגב מאיתנו אין לנו חיבור אליו, ולכן ישנה טומאה כי הדבר אטום וסתום בשבילנו. זו הסיבה שאנו חייבים בכבודו של כל אחד מישראל שנסתלק מן העולם, לפי שהוא עובר כעת מן היצירה בעולם הזה ליצירה של העולם הבא. אין לנו כלים בכלל לכבוד שצריכים לנהוג ביצירה הזו'.
[ויש להוסיף עוד לספרי זוטא הידוע (פ' חקת) ד'נוגע במת טמא, מת עצמו אינו טמא', ובאבני נזר (יו"ד סי' תסו אות כג) פירש את הדברים על פי המהר"ל הנ"ל.]