גם זו לטובה כתב:דוגמא:
[א] בכל דברי חז"ל (גמרא מדרשים וכו') פיוטים ושאר הקדמונים עד הדור האחרון, אין שום זכר לחג הקציר [תתקנו אותי אם אני טועה] הוי אומר שלא חגגו את חג הקציר.
יש כאלו כיום מנסים להרים על נס את החג המקראי חג הקציר, ולהמעיט במרכזיותו של חג (ע"פ תורה שבע"פ) מתן תורה- האם אכן זה הדרך הראויה, מה הגבול הנכון?
מאידך האם אכן ראוי שיהודי לא ינסה לחוג ולו במקצת את מהותו של הקציר וחג הביכורים המופיעים במקרא? [כמד' שרל"מ האריך שמהותו של החג הודרה של הארץ, וזה אנחנו יכולים לחוות גם היום אע"פ שאין לנו ממש את חוויית שמח הקציר]
אמת ליעקב (לרבי יעקב קמינצקי) בראשית ב, ד
דהנה בביצה [דף ט"ו ע"ב] איתא: ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם, ועיי"ש. והנה ביאור מחלוקת התנאים שם הוא, דהנה אם נחקור בשורש המועדים שנצטוו בני ישראל לשמור נראה דבאמת יש בכל יום טוב טעמים שונים, ולמשל חג הפסח נקבע כזכר ליציאת מצרים וגלוי שכינה בתפארתה, וכל המצוות שאנו מקיימין בו הם זכר לחרות האומה במובן הרוחני, ואף על פי כן הדגישה התורה כמה פעמים כי "חג האביב" הוא, כלומר שקמת התבואה כבר במילואה ועושים יום טוב בשביל זה, וכן סוכות שבתורה נקבע הטעם לזכר ענני כבוד, וכן בארו חז"ל כי עיקר שמחת החג היא מה שזכינו לכפרה גמורה ביהכ"פ, ואעפ"כ הוא נקרא בתורה [שמות כ"ג פט"ז] גם בשם "חג האסיף", וכן חג השבועות - שהוא זמן מתן תורתנו - מכל מקום נקרא בתורה [שם] בשם "חג הקציר", וכן גם הדינים: שבפסח דנים על התבואה ובעצרת על הפירות ובסוכות על המים [ראש השנה דף ט"ז ע"א], הלא אלו הם דברים השייכים לגוף ולא לרוח, ולכאורה אין שום שייכות ביניהם, כי או שנאמר שהטעם הוא רוחני או שהוא גשמי, ועל נקודה זו סובבת המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע:
ר' אליעזר סובר שכל אחד יכול לבחור איזה חלק מהשמחה הוא חוגג, דאם רצה יכול האדם לתפוס את השמחה הרוחנית ויושב ושונה, ואם רצה הוא יכול לחגוג את השמחה הגשמית ויושב ואוכל - אבל שניהם אינם משלימים זה את זה, והיינו משום ששיטתו היא דכל מה שבשמים ברייתו בשמים וכל מה שבארץ ברייתו מן הארץ ואין לערבב ביניהם, אבל ר' יהושע סובר שגם החלק הארצי שמימי נינהו, ובאכילה ובשתיה ג"כ יש צד רוחני, ולכן יכול לחלוק את החג חציו לכם וחציו לה' ואין בזה שום סתירה, והיינו משום שכל שברייתו בשמים ובארץ ג"כ ברייתו מן השמים, דהכל שמימי הוא. ...
והנה יש מחלוקת עיקרית בין ישראל לעמים, דלדידן הנפש והגוף יש להם קשור סינטטי - וכמו שביאר הרמב"ן להלן [ב' פ"ז] בפסוק דויפח באפיו נשמת חיים שגם הגוף נתעלה על ידי הנשמה, וכן פירשו הפרשנים על הפסוק לא ידון רוחי גו' בשגם הוא בשר, כלומר שגם הרוח נעשה לבשר, והיינו דעל ידי ההרכבה נעשה האדם למין בריה חדשה, אבל העכו"ם אומרין כי הנפש נמצא בתוך הגוף ואינה ממלאה כל הגוף אלא שיש לה מדור בתוכו אבל אינה מעורבת עם הגוף, ולפיכך כשהוצרכו להמציא להם מחוקק הוצרכו לבדות שנולד על ידי רוח - דעל ידי בשר אי אפשר להם לצייר שיצא קדושה מבעלי חומר. משא"כ בתוה"ק ספרה התורה כי הלך איש מבית לוי ולקח את בת לוי וגו'.
והנה בהלכה אנו רואין כי שלמי העכו"ם עולות מ"ט דלבו לשמים, והיינו שא"א לעכו"ם להבין איך יתכן שיאכלו הבשר ויהיה זה קרבן של קדושה, אבל בישראל אמרינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וזהו ביאור מאמרם בפסחים [דף ס"ח ע"ב]: הכל [בין ר"א ובין ר"י הנ"ל] מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, דלכאורה אדרבה אפילו לר' יהושע הו"ל בעצרת להיות יושב ושונה דהלא יום שניתנה בו תורה הוא, אבל לפ"מ שבארתי הרי זו חידשה התורה דגם הגוף שייך לתורה, וזהו צריך להוכיח על ידי אכילתו.
ולפיכך צמצמה התורה כל הענינים שבנפש ורוח ונשמה גם לגוף שימצא קורת רוח, וכדהבאתי לעיל מהשלשה רגלים ששמחת הרוחניות והגשמיות מעורבבת בהם, והיינו שכל חלקי האדם ישתתפו בכל רגל ורגל והכל מטעם זה.