משמעות ה"צמצום" על דעת רבותינו

[בריושמא]

עוד כתב הרב סגי נהור:
דרך אגב, בוודאי ידוע למר שהבחנתו בין שני העניינים בצמצום "כפשוטו" ו"שלא כפשוטו" - האחד האם הצמצום הוא בעצמותו, והשני האם הוא אמת או רק לעינינו - מופיעה במכתבו הידוע (משנת תרצ"ט) של הרבי מליובאוויטש על הצמצום, שנכתבה במענה לדברי הרב דסלר.

ואען ואומר:
אנא דייק. איגרתו של האדמו"ר האחרון ידועה, והיא מצוטטת שוב ושוב. אבל אנא דייק בדבריו:
הוא כתב כי יש שתי דעות שהן ארבע.
ואילו אני הקטן כתבתי כי רק שתי דעות לפנינו.
וההבדל עצום.
כי ההבחנה בין שתי דעות ותו לא היא ברורה:
כל המקובלים בצד אחד, ורש"ז מלאדי בצד שני.
ואידך זיל גמור. אבל, אנא: גמור בדיוק. לא בערך.

[סגי נהור]

כתבתי:
הבעל שם טוב חידש ומסר דברים לר' יעקב יוסף מפולנאה שכתב מלה במלה בספר תולדות יעקב יוסף. ולא אמר מאומה על הצמצום.

על כך ענה הרב סגי נהור:
דבר זה אינו נכון כלל...

על כך עניתי:
אני חוזר עתה אל דברי הבעש"ט, וקורא אותם פעם נוספת. כיצד אתה רואה שם צמצום והסתלקות ומקום פנוי?
מאומה אין שם. ואם יש ספר שהביא מקורות מן הצמצום - זהו דרש בעלמא...
אנא קרא נא שנית דברי הבעש"ט - חשובים הם מאוד מאוד - ודייק נא במלותיו.

על כך ענה הרב סגי נהור:
את העובדה שלא מוזכר שם צמצום כתבתי במפורש. מה שכתוב שם הוא שהקב"ה מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, וכל ההסתרות הן אחיזת עיניים, וגם הלבושים המסתירים אותו אינם אלא הוא עצמו, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה. דעת לנבון נקל שכאן, ובעוד מובאות רבות דומות מדברי הבעש"ט, נמצאים הזרעים לתפיסה החסידית של "מלוא כל הארץ כבודו" כפי שהורחבה ופותחה עוד בדורות הבאים.

ועל כך אני עונה עתה:
והלא ביקשתי לדייק במלותיו של הבעש"ט.
אני כתבתי שהוא לא הזכיר את הצמצום, ולא הסתלקות ולא מקום פנוי.
ומה עונה לי הרב סגי נהור?
כי כתוב שם מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה וכו' וכו', וכאן נמצאים הזרעים לתפיסה החסידית וכו'.
ואני קורא ותמה: מה הקשר בין כל אלה ובין הצמצום? מה הקשר בין כל אלה ובין הצמצום וההסתלקות והמקום הפנוי שלימד האר"י?
אין שום קשר!
ואני חוזר וכותב בבהירות ובברירות:
לימד הבעש"ט על לית אתר פנוי מיניה במציאות ובחיות ובישות, ואמר שהכל הסתרה, ומדברים אלו נבעו דברי החסידים וכו' וכו' -
אבל לכל אלה אין קשר ואין זיקה ואין דמיון כלל לצמצום שדיבר בו האר"י. מאומה!
לא אוכל להאריך כאן בכל חידושיו של הבעש"ט ובדברי תלמידיו, אבל דבר אחד ברור לגמרי:
הבעש"ט לא נסמך על הצמצום. לא !!

הבעש"ט אינו משתמש בשפת האר"י אלא בשפה אחרת. גדולי החסידות, ובראשם בעל התניא זי"ע, באו והלבישו את דבריו בשפת קבלת האר"י. לשון אחר: מתוך תפיסת הבעש"ט בענין לית אתר פנוי מיניה מתבקשת הבנה מסוימת בענין הצמצום.
אשאל זאת כך: האם יסכים עמי מר שההבנה החסידית בעניין הצמצום שואבת מתפיסת הבעש"ט בענין לית אתר פנוי מיניה?
אם כן, לכך אני מתכוון וזאת שהתכוונתי לחדד. הא ותו לא.

[סגי נהור]

עוד כתב הרב סגי נהור:
דרך אגב, בוודאי ידוע למר שהבחנתו בין שני העניינים בצמצום "כפשוטו" ו"שלא כפשוטו" - האחד האם הצמצום הוא בעצמותו, והשני האם הוא אמת או רק לעינינו - מופיעה במכתבו הידוע (משנת תרצ"ט) של הרבי מליובאוויטש על הצמצום, שנכתבה במענה לדברי הרב דסלר.

ואען ואומר:
אנא דייק. איגרתו של האדמו"ר האחרון ידועה, והיא מצוטטת שוב ושוב. אבל אנא דייק בדבריו:
הוא כתב כי יש שתי דעות שהן ארבע.
ואילו אני הקטן כתבתי כי רק שתי דעות לפנינו.
וההבדל עצום.
כי ההבחנה בין שתי דעות ותו לא היא ברורה:
כל המקובלים בצד אחד, ורש"ז מלאדי בצד שני.
ואידך זיל גמור. אבל, אנא: גמור בדיוק. לא בערך.

מר חובב הדיוק מבקש דיוקים במקום שאין בהם צורך. הערתי על הבחנה זו שנמצאת באיגרת הנ"ל. לא אמרתי שכל דברי מר תואמים את האמור באיגרת, ואף לא היה צורך שאומר זאת כי פשוט וברור שאין האיגרת מסכימה כלל עם דעת מר בכללות העניין.

[בריושמא]

שאל הרב סעדיה:
והרכבת של נפש החיים, על אלו פסים היא נוסעת?

הוצאתי ממגירת המחשב דברים נוספים שכתבתי בעבר, והנה הם כאן.

יוסף אביב"י
הערה מקדימה לספר נפש החיים

ר' חיים מוולוז'ין פתח את ספר נפש החיים בדברים האלה.
אמנם להבין ענין אומרו בצלם אלקים דיקא... כי שם אלקים ידוע פירושו שהוא מורה שהוא ית''ש בעל הכחות כולם... וענין מה שהוא יתברך נקרא בעל הכחות, כי לא כמדת ב''ו מדת הקב''ה. כי האדם כשבונה בנין ד''מ מעץ, אין הבונה בורא וממציא אז מכחו העץ רק שלוקח עצים שכבר נבראו ומסדרם בבנין, ואחר שכבר סדרם לפי רצונו עם שכחו הוסר ונסתלק מהם עכ''ז הבנין קיים. אבל הוא ית''ש כמו בעת בריאת העולמות כולם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הב''ת כן מאז כל יום וכל רגע ממש כל כח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא ית''ש משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע כח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא ית' מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו, וכמו שיסדו אנשי כנה''ג המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית היינו תמיד ממש כל עת ורגע (שער א, פרק ב).
מדוע פתח ר' חיים את הספר בדברים אלו? מה בא ללמדנו בפרק הראשון שבספר נפש החיים?
בקריאה ראשונה נראה שדברי ר' חיים דומים להפליא לדברי ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא. שניהם כותבים על הבריאה ועל כך שהבורא ית' משפיע כל העת בנבראים, ואילו היה מסלק את השפעתו מהם היו כולם חוזרים לאפס ותוהו.
אלא שהפרש עצום בין דברי ר' שניאור זלמן מלאדי ובין דברי ר' חיים מוולוז'ין, ולא נוכל להבין את ההפרש בין שתי השיטות אלא אם נחזור לדברי המקובלים שהיו לפניהם.
המקובלים לימדו על האצילות ועל הספירות אשר בה. מה הן הספירות? הן הכוחות, המידות והתארים של האלוק המאציל והבורא.
כי אלו הספירות הם כוחותיו נמצאו בו בפועל תמיד... והם הם תוארי פעולותיו ומידותיו אשר נתגלו אח"כ (הקדמת ר' מתתיהו דלקרוט לספר שערי אורה).
כי אין המאציל פועל בנמצאיו בכל כוחו, רק בחלק משוער... ואותו החלק הפועל  יפעל בהדרגה, כח אחר כח, עד עמוד הדברים בגבולם כראוי אל מקבליהם. והכוחות האלה הם הספירות הנמצאות במציאות ממשי תמידי, כי הנהגתם והשפעתם צריכה להיות כן על פי כולן בכל רגע (כללים ראשונים מאת ר' משה חיים לוצאטו, כלל שני).
על כן, כשטבעו המקובלים את הביטוי 'לית אתר פנוי מיניה' הם התכוונו אל כוחותיו ואל שלטונו והנהגתו של המאציל.
לית אתר פנוי מניה, כנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר דגופא, ואית אבר עלאה דאתקרי יקו"ק על שמיה, דשולטנותיה באתר ידיעא... ואית תרין אברין עלאין מניה, דאתקריאו יקו"ק אלקי"ם, דשלטנותהון בשמיא ובארעא... ואית אבר דאתקרי אלקי"ם ושלטנותיה בכל ארעא... ואית אחרא דשלטנותיה איהו בתרין אברין במוחא ובלבא, ועליה אתמר כי ה' הוא האלקי"ם אין עוד מלבדו (תיקוני הזוהר, תיקון שבעים).
מורי החסידות הלכו בדרך חדשה. הם לא דיברו בכוחות ולא בשלטון ובהנהגה, אלא בחיות ובישות ובמציאות.
יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו' רק שהאותיות מלובש בחומר עניני העולם בכמה כסויין ולבושין וקליפות, ובתוך האותיות שורה רוחניות הקב"ה, הרי שכבודו ית' מלא כל הארץ וכל אשר בה, לית אתר פנוי מני' כמבואר בתיקונים, רק שהוא בהסתרה (תולדות יעקב יוסף, בראשית, עמ' כב).
תחלת הכל ראוי לדעת שמלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה... ודבר זה נראה בחוש בכל דבר, כי בכל מקום יש חיות הבורא ב"ה... בוודאי הוא דבר רוחני וחיות הבורא ית' השוכן בדבר המוגשם הזה כנשמה בגוף... וממנו ית' נמשך חיות בכל דבר מרום המעלות עד למטה בתחתונים' (מגיד דבריו ליעקב, הקדמה שנייה).
אחריהם המשיך ר' שניאור זלמן מלאדי והסיק כי המציאות כולה איננה אלא חיות אלוהית, אבל היא בהעלם ובהסתר, וחייבים אנו לגלות את האמת וכו'.
על חידושה של החסידות יוצא ר' חיים לחלוק. כבר בפתח הספר, בדברים שהבאנו לעיל, הוא חוזר אל דברי המקובלים וכותב כי הבורא הוא בעל הכוחות, ובכוחו הוא בורא את עולמנו. לאורך ספר נפש החיים כולו כותב ר' חיים וחוזר וכותב שוב ושוב על הכוח האלוקי, ואינו כותב כלל על המציאות ועל החיות האלוקית, כדרכם של מורי החסידות.
כאן ישאל השואל: מה ההבדל בין כוח ובין מציאות? האם אין אלו מלים נרדפות ותו לא? ועל כך תבוא התשובה הברורה, שעליה היו מסכימים גם מורי החסידות וגם ר' חיים מוולוז'ין: ההפרש בין כוח ובין מציאות הוא עצום, מן הקצה אל הקצה.
כוח משמעו הנהגה, שלטון. כוח אחד מניע כוח אחר, וכך הוא יוצר הדרגה, הייררכיה. מערכת של כוחות כגלגלי אורלוגין שמניעים זה את זה. אין סתירה בין כוח אחד ובין כוח אחר. אדרבא, כוח אחד מניע את רעהו, נותן לו את היכולת לפעול, מכוון אותו לתכלית מסוימת. בראש כל ארגון נמצא המנכ"ל, והוא נותן את הכוח ואת הסמכות ואת היכולת למנהל שתחתיו. אין סתירה בין המפקד ובין הפקוד, אדרבא, ככל שמתעצמת פעולתו של הפקוד גדל כוחו של המפקד ועולה מעמדו של הארגון.
מציאות משמעה ישות, חיות. מציאות אחת סותרת מציאות שונה, ישות אחת תופסת מקומה של ישות אחרת. על כן צריכה מציאות אחת לפנות מקומה לרעותה כדי שזו תוכל להתקיים. משום כך פינו מורי החסידות את המציאות החומרית ממקומה כדי להודיע כי המציאות איננה חומרית אלא רוחנית ואלוקית. משום כך היו צריכים מורי החסידות להודיע כי טועים אנו בראייתנו את המציאות כחומרית, שהרי אין כאן אלא העלם והסתר של המציאות האלוקית, הרוחנית. אין שתי מציאויות יכולות לדור בכפיפה אחת, ועל כן האחת מסתירה את רעותה ומעלימה אותה. מכאן באה ההודעה כי 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים', הווי אומר מציאות אמתית יש רק אחת - אלוקית, רוחנית, והאחרת איננה אלא אשליה. מכאן באה ההוראה החסידית לבטל את היש אל האין, כי רק ביטול הישות החומרית יגלה את האמת - הישות באמת היא אלוקית, היא האין של האצילות.
נדגיש כי הן המקובלים, הן החסידים הן ר' חיים מוולוז'ין עוסקים בשאלת הבריאה והמציאות ומפרשים כיצד הקב"ה בורא, מחיה ומהווה את המציאות, את עולמנו. הם לא נחלקו אלא בשאלה הגדולה: מה ממנו ית' נמצא במציאות שלנו? האם כוחו ושפעו מגיעים אל הבריאה ומחיים ומהווים את הנמצאים, או שחיותו ומציאותו מגיעות אל הבריאה ומחיות ומהוות את הנמצאים אשר בה.
הדרישה לביטול היש, שהורה המגיד ממזריטש בתחילת דרכה של החסידות, התעצמה בכתבי הרש"ז מלאדי והיתה לדרישה ליבטל וליכלל באור אין סוף ב"ה ממש, שהרי הכול בטל במציאות לגמרי.
כולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש, כי התהוות כל העולמו' עליונים ותחתונים מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר ה' ורוח פיו ית' המלובש בהם (ליקוטי אמרים, פרק כ).
אבל הקב"ה המהוה את הכל מאין ליש הכל בטל במציאות אצלו כמו אור השמש בשמש... מה שאין כן השמים והארץ שכל עצמותם ומהותם נתהוה מאין ואפס המוחלט רק בדבר ה' ורוח פיו ית' וגם עדיין נצב דבר ה' לעולם ושופע בהם תמיד בכל רגע ומהוה אותם תמיד מאין ליש כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו דרך משל ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' (שער היחוד והאמונה, פרק ו).

כל הלשונות הללו וכל הדרישות הללו לא יימצאו בספר נפש החיים. ר' חיים מוולוז'ין חוזר אל דברי המקובלים וכותב על הכוח האלוקי.
וגם העובדי כוכבים קוראים אותו יתברך אלהא דאלהין... שאין הכח שלהם מעצמם, רק מכח הגבוה ממנו, והגבוה ממנו מושך ג''כ כחו מהכח שעליו, עד הבעל כח האמיתי של כולם הוא ית''ש... שכולם מקבלים כחם ממנו ית''ש (שער א, פרק ב).
כאן כותב ר' חיים כי הבורא הוא 'בעל כח האמיתי', ומיד הוא ממשיך  'שכולם מקבלים כחם ממנו', כלומר מערכת של כוחות, הייררכיה של כוחות.

עוד כתב ר' חיים.
וזהו שנקרא הוא ית''ש האלקים בעל הכחות כולם, שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות הכל הוא ית''ש הבעל כח שלהם, שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע, ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו ית' (שער א, פרק ב).
דוק, 'לשנותם ולסדרם כרצונו', כלומר הנהגה ושלטון, לא ישות ומציאות.

משום כך אין ר' חיים מבקש מהאדם לבטל את ישותו, אלא אדרבא, הוא מדגיש את כוחו של האדם לפעול ואת אחריותו לעולמות כולם.
כן בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר, ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם... כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור... ובהיפוך ח''ו ע''י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים הוא מהרס ר''ל כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור (שער א, פרק ג).
זהו ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים... שכמו שהוא ית' שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות עפ''י כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש (שער א, פרק ג).

בסוף השער השלישי של נפש החיים מציע ר' חיים 'סגולה נפלאה' לאדם.
ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם, וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית''ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב''ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל (שער ג, פרק יב).
לכאורה מסכים כאן ר' חיים עם הרש"ז, ומונה את לשונותיו אחת לאחת: 'אין עוד מלבדו... הכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש, ומבטל בלבו ביטול גמור... ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה'. הקורא את דברי ר' חיים אלה קורא בהתפעלות - הנה כאן מסכים ר' חיים עם כל דברי הרש"ז בספר התניא!
ולא היא.
כאן חולק ר' חיים על כל דברי הרש"ז, מהקצה אל הקצה.
ר' חיים נוטל את לשונותיו של הרש"ז, מנסח אותם מחדש וטוען בהם משמעות שונה לגמרי.
רש"ז אמר: 'אין עוד מלבדו' כי רק מציאות וחיות אלוקית נמצאת בכול, ור' חיים אומר לעומתו: 'אין עוד מלבדו' כי אין עוד שום כוח בעולם.
רש"ז אמר: יבטל ויכלל האדם את ישותו באור אין סוף ב"ה ממש כי כולא קמיה כלא חשיב, ור' חיים אומר לעומתו: יבטל האדם ביטול גמור את כל הכוחות והרצונות בעולם.
רש"ז מבטיח: האדם המבטל את ישותו יזכה לאשתאבא בגופא דמלכא, ור' חיים מבטיח לעומתו: האדם היודע כי ה' ית' שולט לבדו ואין עוד כוח חוץ ממנו יזכה לכך שה' ית' יבטל את הכוחות והרצונות בעולם והם לא יוכלו להזיק לאדם כלל.

ההבדל בין המבט על הכוח והשלטון ובין המבט על החיות והמציאות הוא ההבדל היסודי בין המקובלים ובין החסידים. על כן כאשר ניגש ר' חיים מוולוז'ין לכתוב ספר נגד שיטת החסידות הוא אוחז את השור בקרניו ויורד לשורש המחלוקת. את ספרו נפש החיים הוא פותח בהבדל היסודי בין המקובלים ובין החסידים, וכבר בפרק הראשון שבספר הוא חוזר אל שיטת המקובלים - אל ראיית הכוח והשלטון האלוקי.
מכאן ואילך ימשיך ר' חיים ללכת בעקבי המקובלים ויכתוב בספר נפש החיים על הכוחות - לא פעם ולא פעמיים אלא מאה שבעים ושלוש פעמים!

וראה זה פלא. עוד לפני הסגולה הנפלאה, בפרק יב, כתב ר' חיים בפרק י כדברים האלה:
'והוא ית"ש הוא האלקים בעל הכחות כולם, שהוא נשמת וחיות ושרש השרשים של הכחות כולם, כמ"ש ואתה מחיה את כולם, כל רגע ממש'.
ר' חיים כותב בנפש החיים 'ואתה מחיה את כולם'. והרי בדיוק בשל המשפט הזה החרים הגר"א את החסידים!!! האם ר' חיים כתב נגד הגר"א? ומיד יבואו המפלפלים ליישב את ההדורים.
אבל אין צורך.
ר' חיים דייק בכל מלה. הוא כתב 'ואתה מחיה את כולם' על הכוחות. לא על המציאות. כך בדיוק כתבו המקובלים וכך בדיוק כותב ר' חיים.

ובמלים אחרות: ר' חיים יושב ולומד תניא, ומחליט לכתוב ספר נגדו. ואז הוא כותב לר' שניאור זלמן: כתבת ואתה מחיה את כולם על המציאות, כתבת אין עוד מלבדו במציאות ובישות. לא הכול נכון. פלגינן דיבורא. הרישא אני מקבל והסיפא לא.
אכן, ואתה מחיה את כולם, אבל בכוחות. אכן, אין עוד מלבדו, אבל בכוחות.
כי ר' חיים חזר לדברי המקובלים: האצילות היא כוחות של הקב"ה, כוחות של הנהגה. ויש גם כוח למלאכים וגם כוח למלכי ישראל ולמלכי האומות וגם לראשי ממשלה וגם לאדם. אבל כל אלו כוחות מוגבלים וארעיים שקיבלו את כוחם מהקב"ה שלו ורק לו הכח הגמור של שלטון יחיד ומוחלט, אין עוד מלבדו. אין כוח מלבד כוחו המוחלט.

כיהודה ועוד לקרא.
כתב הגר"ח בנפש החיים, שער ד, פרק י:
ולכן התורה הק' ששורשה העליון הנעלם הוא למעלה מעלה גם מאצילות קדשו יתב' כנ''ל וקב''ה ואורייתא כלא חד. היא הנפש והחיות ונהירו ושרשא דעלמין כלהו. שכמו שבעת הבריאה בה נאצלו ונבראו כולה. כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבם. ובלתי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם להחיותם ולקיימם היו חוזרים כולם לתהו ובהו ממש.

מה מקורם של דברים אלו? מנין לו לר' חיים רעיון זה? מנין לו שהתורה היא נשמתם וחיותם וקיומם?

כך כתב הרש"ז בספר התניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד:
כי הנה כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים פי' מגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסבלו כמארז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה כו' וכמו שהנרתק מגין בעד השמש כך שם אלהים מגין לשם הוי"ה ב"ה דשם הוי"ה פירושו שמהוה את הכל מאין ליש והיו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד כדפרש"י ע"פ ככה יעשה איוב כל הימים והיינו החיות הנשפע בכל רגע ממש בכל הברואים ממוצא פי ה' ורוחו ומהוה אותם מאין ליש בכל רגע כי לא די להם במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קיימים בזה.

וכך כתב בספר התניא, חלק שני, שער היחוד והאמונה, פרק א:
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבות אל לבבך. הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש.

ר' חיים עושה מעשה אמנות.
לאורך כל ספר נפש החיים הוא לוקח עקרונות של החסידות הראשונה ושל התניא, מעתיק אותם, אבל מחליף את הנושא.
לאמר:
החסידות דיברה על החיות האלוקית שנמצאת בכל מקום, לית אתר פנוי מיניה, וצריך ליבטל וליכלל וכו' וכו'.
ר' חיים קורא דבריה, ומעתיק את כל דרכי הפעולה של החסידים ומשייך אותן לנושא אחר:
לא החיות האלוקית אלא כוחות אלוקיים, כפי שכתבו המקובלים מאז ומעולם.
לא החיות האלוקית אלא התורה.
ובדרך זו הגיע ר' חיים לדבריו על התורה: 'כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבם. ובלתי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם להחיותם ולקיימם היו חוזרים כולם לתהו ובהו ממש'.

[בריושמא]

סגי נהור כתב:
הבעש"ט אינו משתמש בשפת האר"י אלא בשפה אחרת. גדולי החסידות, ובראשם בעל התניא זי"ע, באו והלבישו את דבריו בשפת קבלת האר"י. לשון אחר: מתוך תפיסת הבעש"ט בענין לית אתר פנוי מיניה מתבקשת הבנה מסוימת בענין הצמצום.
אשאל זאת כך: האם יסכים עמי מר שההבנה החסידית בעניין הצמצום שואבת מתפיסת הבעש"ט בענין לית אתר פנוי מיניה?
אם כן, לכך אני מתכוון וזאת שהתכוונתי לחדד. הא ותו לא.

ואען:
לא כך.
גדולי החסידות לא הסבירו את הצמצום על פי דברי הבעש"ט.
בעל התניא עשה זאת. הוא הלך אחרי דברי הבעש"ט והסביר את הצמצום על פי דרכו של הבעש"ט.
אכן, ההבנה של הרש"ז את הצמצום של האר"י נסמכת על דברי הבעש"ט.
אם לכך נתכוונת - ניחא, אבל כתבת ההיפך.
עתה הפכת את דבריך - ותודה לך על התיקון.

[בריושמא]

עוד כתב הרב סגי נהור:
מר חובב הדיוק מבקש דיוקים במקום שאין בהם צורך.

ואען:
תודה לך על הכינוי הנכבד 'מר חובב הדיוק'. נפלא!
אכן, אני מדייק בדברי תורה. והלא דברים קל וחומר: אם תפילה צריכה להיות כמונה מעות - תורה ודאי וודאי.
את חטאי אני מזכיר עתה ומודה בהם בפה מלא: אני מדייק בכל מלה ומלה.
במיוחד בספרי קבלה וחסידות ואמונה ומחשבה והשקפה.
שהרי הכל רגילים לדייק בסוגיות גמרא, בדברי ראשונים ובפסקי הלכה.
אבל כשהם מגיעים לקבלה וחסידות ואמונה ומחשבה והשקפה הם מפליגים ברעיונות מופשטים ובדרשות יפות
ומערבבים מלים אלו באלו ומשווים בין השונים וכך מקפחים דברי אלהים חיים.
ואני מודה ומתוודה: אני מבקש דיוקים בכל מקום, ואין מקום שאין בהם צורך!!!

[סגי נהור]

בעל התניא עשה זאת. הוא הלך אחרי דברי הבעש"ט והסביר את הצמצום על פי דרכו של הבעש"ט.
אכן, ההבנה של הרש"ז את הצמצום של האר"י נסמכת על דברי הבעש"ט.
אם לכך נתכוונת - ניחא...

אני סבור שהבהרה זו היא תוספת נחוצה על דבריך שהוציאו את הבעש"ט מן התמונה.

[דורשי יחודך]

[quote="בריושמא"]יוסף אביב"י


את אלה לימדו המקובלים הראשונים כולם, ואת אלה כתבו וחזרו וכתבו ר' יוסף אירגס ור' משה חיים לוצאטו.
אלה היסודות ומהם אין לזוז ימינה ושמאלה.
וכשבא האר"י ודיבר על צמצום נתעוררה שאלה נוקבת: האם הצמצום כפשוטו או לא.
וכאן צריך לדייק ולרדת עד השיתין.

לפי כל המקובלים הנזכרים הצמצום היה לא כפשוטו, כלומר היה ברצונו.
מאי משמע? רצונו האין סופי הצטמצם והרי הוא רצון גבולי. לכן הוא מאציל גבול, כלים גבוליים, מדודים. לכן יש האצלה. לכן יש האצלה מדודה, קו המדה.






הרב בריושמא
דבריך, כתמיד, קילורין לעינים ומצריכים לימוד מעמיק.
הדין ודברים בין הרב בריושמא לבין הרב סגי נהור הוא הרי לא בעיקר הדברים אלא בשאילה צדדית (אם כי חשובה מאד מצד עצמה כמובן) האם שיטת הרש"ז במהות הצמצום היא חדשה אליו או שיסודה אצל הבעש"ט.

לגבי עצם הדברים שמבארים המקובלים שהצמצום שהורה האר"י הוא ברצונו או בכחו, שאילה אחת לי:
לפי הדברים האלה, היש חידוש בצמצום?
כלומר, האם היה אפשר לחשוב אחרת?
האם אפשר היה לחשוב שהמאציל פעל באופן "אין סופי", בלי גבול, בלי מדה?
הלא זה שהאצילות היא במדה ובמשורה היא עובדה מוגמרת, אין מה להסתפק בזה לכאורה.
אם כן מהו חידושו של האר"י בזה?
אם אני זוכר נכון, הרי שבספרכם כתוב שדרוש אדם קדמון, כולל חידוש הצמצום שבו, הינו הדרוש האחרון שהורה האר"י לרבי חיים ויטאל. משמע גילה כאן סוד עצום ונשגב, יהלום הכתר שבדרושיו.
ולא עוד אלא שרבי חיים מציג זאת כחידוש הבא לפתור את הקושיות העצומות של המקובלים הקודמים, קושיות שהציקו להם מפני שלא ידעו את סוד הצמצום.

האם סברו שהאצילות היא לפי כוחו של האין סוף? הרי זהו סתירה לעצם המושג אצילות.

[סעדיה]

רבנו ברי הבהיר ש-
א. המקובלים דברו ב'כחות' והחסידים דברו ב'מציאות וחיות'.
ב. כתוצאה נגזרת מכך פי' המקובלים שצמצום קרה 'באמת' ב'כחות', ואילו התניא פי' שהכונה לאחיזת עינים של סילוק 'מציאותו וחיותו'.
ג. ה'נפש החיים' בנה יסודותיו על התניא אלא שהפך כל 'מציאות וחיות' ל'כחות'.


וכאן הבן שואל-
א"כ למה פי' הנפש החיים שצמצום הוא 'אחיזת עינים' [מצידנו ולא מצידו ית']?

[סגי נהור]

רבנו ברי הבהיר ש-
א. המקובלים דברו ב'כחות' והחסידים דברו ב'עצמות וחיות'.
ב. כתוצאה נגזרת מכך פי' המקובלים שצמצום קרה 'באמת' ב'כחות', ואילו התניא פי' שהכונה לאחיזת עינים של סילוק 'עצמותו וחיותו'.
ג. ה'נפש החיים' בנה יסודותיו על התניא אלא שהפך כל 'עצמות וחיות' ל'כחות'.

בטרם יופיע "מר חובב הדיוק" יש לתקן: לא עצמותו וחיותו אלא מציאותו וחיותו. יש הבחנה אחת ידועה בין עצמותו לכוחותיו (ספירות, תארים) ויש הבחנה אחרת שחידש הרב בריושמא בין שיח של כוחות לשיח של חיות ישות ומציאות. ודומה שכבודו ערבב בין שתי הבחנות אלו.

[סעדיה]

[יש לתקן: לא עצמותו וחיותו אלא מציאותו וחיותו.

תיקנתי

[דורשי יחודך]

טעות

[בריושמא]

שאל הרב דורשי יחודך:
היש חידוש בצמצום? כלומר, האם היה אפשר לחשוב אחרת?
האם סברו שהאצילות היא לפי כוחו של האין סוף? הרי זהו סתירה לעצם המושג אצילות.

ואען:
זו סוגיה יסודית בקבלה.
ר' עזריאל מגירונה עסק ביחס בין אין גבול ובין גבול ב'שער השואל'.
דבריו נדפסו בתוך דרך אמונה לר' מאיר אבן גבאי. עם תוספת דברים נכבדה בסוגיה זו.
ר' משה קורדובירו עסק בסוגיה זו באריכות בפרדס רמונים, שער ד, שער עצמות וכלים.
הוא ביאר את היחס בין האור ובין הכלים, בין אור העצמות ובין כלי הספירות.
וכל אלו ביארו יפה את היחס בין אין סוף ובין האצילות בלי להזדקק לצמצום.
גם האר"י, ברוב דרושיו, ביאר את האצילות ואת המוחין וכו' בלי להזכיר את הצמצום ובלי להסתמך עליו.

מה חידש אפוא יש בצמצום?
חידוש עצום. לא בעניין היחס בין הבלתי גבולי ובין הגבולי.
הצמצום משמעו: הסתלקות אור אין סוף, מקום פנוי או מקום פנוי ורשימו, התפשטות קו אור אין סוף.
שלושה אלו - ודוק: שלושתם יחד - הם הצמצום שלימד האר"י.
שלושה אלו הם בניין אב למהלך האצילות שלימד האר"י.
כך כתב ר' חיים ויטל: יש כאן מקלקל על מנת לתקן.
כי באצילות עצמה יש מקלקל ואחר מתקן. קודם מיתת מלכים ושבירת כלים, ואחר תיקון המלכים ובניין מתוקן של הכלים.
אבל קודם לאצילות יש מקלקל על מנת לתקן, הכל בחדא מחתא.
וזהו החידוש הגדול בצמצום.

[בריושמא]

שאל הרב סעדיה:
כאן הבן שואל:
א"כ למה פי' הנפש החיים שצמצום הוא 'אחיזת עינים' [מצידנו ולא מצידו ית']?

ואען:
לא כך כתב ר' חיים מוולוז'ין.
אמנם הוא כתב 'מצדו' ו'מצדנו' אבל משמעות הדברים כך היא.

א.
ההבחנה בין מצדו ובין מצדנו נמצאת רק בנפש החיים.
היא איננה בספר התניא. המלים מצדו ומצדנו אינן בספר התניא.

ב.
רש"ז כתב בספר התניא כי פעולת הצמצום אינה כפשוטה, שהרי אני ה' לא שניתי, וחיותו ית' לא הצטמצמה ולא נסתלקה.
היא נמצאת גם עתה בעולמנו, כי לית אתר פנוי מיניה וכו'.
החיות האלוקית מקיימת את כל הנבראים גם עתה, אלא שהיא נסתרת. שמש ומגן ה' אלוקים, ושם אלוקים מסתיר וכו'.
ולכן - וכאן המסקנה הברורה של רש"ז - אתה צריך לדעת את האמת הגמורה. להתגבר על ההסתרה, ולדעת כי
החיות האלוקית נמצאת כאן ממש. כלומר לחיות את שם הוי"ה, לא את שם אלוקים. לחיות את השמש, לא את המגן.
לכן צריך אדם ליבטל וליכלל באור אין סוף, כלומר - אדם בישראל צריך לחיות את 'אני ה' לא שניתי',
לחיות את האמת שהצמצום כלל לא היה. כלומר - אדם בישראל צריך לחיות את האמת כפי שהוא ית' רואה אותה,
אין צמצום באמת, פעולת הצמצום אינה כפשוטה.
על כך חולק ר' חיים מוולוז'ין.
הוא אומר לרש"ז: כל מה שכתבת הוא נכון רק מצדו ית'. הוא ית' רואה כך את המציאות שלנו, אבל אנחנו איננו יכולים לראות זאת
ואנחנו איננו יכולים לחיות כך.
כי - וכאן עיקר דברי הגר"ח - מצדנו יש צמצום. צמצום גמור. מצדנו יש מציאות נבראת.
ואדם, בשר ודם, אינו יכול לחיות את 'מצדו'. הוא איננו יכול לעבור לצד השני, לצד של ה' ית' המוחלט.
אדם, בשר ודם, יכול לחיות רק את 'מצדנו'. רק את המציאות שלאחר הצמצום.

ג.
לכן המלים 'מצדו' ו'מצדנו' נמצאות רק בנפש החיים ולא בספר התניא.
כי בעל התניא דרש מהאדם לחיות את 'אני ה' לא שניתי', את המציאות שלנו כפי שה' ית' רואה אותה.
רק צד אחד יש לפי בעל התניא, והשאר הסתרה ותו לא.
אבל בעל נפש החיים דורש מהאדם להבחין בין 'מצדו' ובין 'מצדנו', ולדעת שביכולתו של האדם לחיות רק את 'מצדנו' ולא את 'מצדו'.

[דרומי]

תסלח לי הרב בריושמא אבל נראה שדבריך בשיטת בעה"ת רחוקים מהדיוק. יש לציין כי בנוסף לתניא כתב בעה"ת חיבורים נוספים, ושם נתבאר הענין יותר בהרחבה, וכמדומני שדבריך אינם עולים בקנה אחד כלל עם שיטתו. לצערי אין לי את הזמן והסבלנות להסביר, אבל הרגשתי הכרח רק להעיר שדבריך כמדומני אינם מדוייקים

[בריושמא]

להרב דרומי,

אשמח מאוד אם תואיל לכתוב במה טעיתי - כאשר יימצא זמנך פנוי ועמו גם הסבלנות לכתוב דבר דבור על אופניו.
אני כותב ברצינות גמורה: אשמח לכל הערה ולכל הארה בדעתו של הרש"ז בספר התניא ובשאר ספריו.

[דרומי]

לפני שנכנסים לפרטים הרי בעה"ת עצמו אומר שיש 'יחודא עילאה' ויש 'יחודא תתאה'. כלומר, הוא אומר במפורש שאין רק צד אחד אלא יש שני צדדים

אבל שוב אין בכוחי עכשיו להיכנס לזה, כתבתי רק כהערה

[סעדיה]

על כך חולק ר' חיים מוולוז'ין.
הוא אומר לרש"ז: כל מה שכתבת הוא נכון רק מצדו ית'. הוא ית' רואה כך את המציאות שלנו, אבל אנחנו איננו יכולים לראות זאת
ואנחנו איננו יכולים לחיות כך.
כי - וכאן עיקר דברי הגר"ח - מצדנו יש צמצום. צמצום גמור. מצדנו יש מציאות נבראת.
ואדם, בשר ודם, אינו יכול לחיות את 'מצדו'. הוא איננו יכול לעבור לצד השני, לצד של ה' ית' המוחלט.
אדם, בשר ודם, יכול לחיות רק את 'מצדנו'. רק את המציאות שלאחר הצמצום.

אם הבנתי נכון:
התניא כותב שהצמצום בבמציאותו וחיותו הוא אחיזת עינים, ואילו הנפש החיים עונה שהצמצום במציאותו וחיותו הוא אמיתי מצידנו.

ושוב הבן שואל:
למה לא כתב הנפש החיים, המדבר ב'כחות', כשאר המקובלים, שהצמצום שעליו דיבר האר"י הוא ברצונו ית', בין מצדו בין מצדנו?

[נשר]

הרב ברי ושמא,

הדברים ברורים. נפש החיים מדבר בכוחות. רק בכוחות.

איך זה מסתדר עם הלשונות בשער ג' - 'אחדות' 'עצמותו', כמה וכמה פעמים.





איך זה שדווקא בספר שכל כך נזהר מהתפיסה שמדברת על ביטול היש. ומהתפיסה שמדברת על עצמותו. דווקא הוא משתמש במילים אלו.

אולי בעת רצון זו שהמגירה נפתחת והאוצרות נחשפים, נזכה לדברים שמפרשים את הלשונות הנ"ל בנפש החיים?

[בריושמא]

שלח לי הרוצה בעילום כינויו הודעה פרטית ובה כתב את הדברים הבאים:
קראתי, נכון יותר לומר למדתי את דברי מע"כ שליט"א, הם פשוט מדהימים! אשמח מאד להבין - לאור הדברים לכאורה המחלוקת בין בעל התניא והנפש החיים איננה רחוקה כל כך, נראה מדברי מע"כ שאכן הנפש החיים העמיד שיטה סדורה מראשית ועד תכלית שלא כדברי הבעל התניא, אבל עדיין אין בדבריו קריאת תיגר על הבעל התניא שדבריו נוגדים את האמונה, אם כנים הדברים עדיין נשארה השאלה במקומה האם הנפש החיים סבר ששיטת הבעל התניא נוגדת את האמונה הפשוטה כפי שכתב רבו הגר"א ז"ל.

ביקשתי רשותו להעלות את דבריו כאן, ואת תשובתי אליו:
המחלוקת בין הרש"ז ובין הגר"ח היא עמוקה מאוד.
אכן העמיד הגר"ח שיטה סדורה, ובה חלק על הרש"ז מהקצה אל הקצה.
אלא שבמלחמתו של הגר"ח בחסידים הוא נקט טקטיקה מיוחדת.
בשער ג פרק ג קרא להם 'כסילים' והזהיר כי 'הלא יוכל להולד מזה ח''ו הריסת כמה יסודות התוה''ק ר''ל'.
אלא שלא הלך כדרך שאר המתנגדים. אלה כתבו כי דברי החסידים הם כפירה וכו' וכו', ויצאו בקרב חזיתי נגד החסידים.
ר' חיים הלך בדרך אחרת. הוא לא רצה לצאת לקרב חזיתי, אלא ביקש לשמוט את השטיח תחתיהם.
כלומר, לקבל מקצת דבריהם, כי ראה את הצלחתם ואת השפעתם הגדולה, ואם כן אין טעם להילחם חזיתית.
במקום זאת עדיף להסכים לחידושים שאפשר להסכים עמם, אבל להחזיר אותם לתלם האמונה והדרך הישרה.
כלומר, לא לשבור את נשקם של החסידים אלא ליטול אותו מהם ולהטעינו בתחמושת הישנה והנכונה.

כיצד?
החסידים חידשו את הדבקות ואת ביטול היש. אלה נותנים עוצמה גדולה לעבודת ה'. את אלה הם השתיתו על החידוש כי החיות האלוקית נמצאת בכל וכי לית אתר פנוי מיניה. יסודות אלה פסולים בעיניו של ר' חיים. לכן הוא אמר פלגינן דיבורא. הסכים לביטול, אבל פסל את ביטול היש. הסכים שהאלוקות נמצאת בכל אבל פסל את החיות האלוקית שנמצאת בכל.
לכן הוא כותב על הכוח האלוקי. הוא נמצא בכל ואין עוד מלבדו, 'וכן ע''י כל נסי ה' שנעשו על ידו ראו כולם ביטול מציאות כל הכחות לגמרי ואין עוד מלבדו יתב' לגמרי כמשמעו' (שער ג פרק יג).
לכן הוא כותב כי 'וזה היה ענין עבודת האבות כל ימיהם. כי המה בנוראות צדקתם וטהרת קדושת לבם היו מדבקים מחשבתם לרצונו יתברך כל ימיהם בלי הפסק רגע. ובטלו ברצונם כל הכחות שבעולם ולאפס ותהו נחשבו אצלם' (שם שם).
הגר"ח מאמץ את מלותיו של רש"ז - ביטול מציאות, אין עוד מלבדו, מדבקים מחשבתם, בלי הפסק, בטלו... ולאפס ותהו נחשבו - אבל מפרש אותם מחדש: לא ביטול היש אלא ביטול 'כל הכחות לגמרי'.
לא אין עוד מלבדו שמשמעו החיות האלוקית נמצאת בכל העולם שלנו, אלא אין עוד מלבדו שמשמעו אין כוח אחר מלבד הכוח של ה' ית', 'אמנם עכ''ז ראוי לכל, ירא ה' אמיתי. שעכ''פ בעת עמדו להתפלל יבטל בטוהר לבו כפי יכולתו והשגתו כל הכחות שבעולם וכל כחותיו כאלו אין שום מציאות בעולם כלל' (שער ג פרק יד).
וכך הלאה, וכך עוד ועוד. לא אפרט כאן את כל דברי הגר"ח.

נפש החיים הוא ספר גאוני של ר' חיים מוולוז'ין - הוא עולה על הרכבת של ר' שניאור זלמן מלאדי, נכנס לקטר - ונוסע בה עם כל קרונותיה אבל בכיוון הפוך! בכיוון שנסעו בו המקובלים והגר"א מאז ומעולם.
נלחם הגר"ח בחסידות, ובמיוחד ברש"ז - אבל לא במלחמה חזיתית, אלא בצורה חכמה ומתוחכמת מאוד, במלחמה מאגפת כפי שעושים מצביאים גאונים.

[בריושמא]

הזכיר הרב דרומי את יחודא עילאה ואת יחודא תתאה.
כיוון שאין זמנו בידו, לא אוכל להשיב באריכות. אכתוב רק בקצירת האומר:
יחודא עילאה הוא ראיית הכל לפי 'אני ה' לא שניתי'. זה בדיוק מה שכיניתי 'צד אחד', צד של ה' ית'.
יחודא תתאה הוא ראיית הכל לפי ספירת מלכות, שהיא הסתר, וכו' וכו'.
וברור שהרש"ז מבקש לכתחילה את יחודא עילאה, ורק בדיעבד את יחודא תתאה.
ונמצא כי שני היחודים הנ"ל אינם שני צדדים כלל.

[בריושמא]

כתב הרב סעדיה:
אם הבנתי נכון:
התניא כותב שהצמצום בבמציאותו וחיותו הוא אחיזת עינים, ואילו הנפש החיים עונה שהצמצום במציאותו וחיותו הוא אמיתי מצידנו.

ושוב הבן שואל:
למה לא כתב הנפש החיים, המדבר ב'כחות', כשאר המקובלים, שהצמצום שעליו דיבר האר"י הוא ברצונו ית', בין מצדו בין מצדנו?

אני מצטער. ההבנה הזאת אינה נכונה כלל.
כך היא ההבנה הנכונה - שתי מערכות זו מול זו.

א. התניא חושב על החיות האלוקית. זה הנושא שעליו סובב כל הספר.
ב. על כן הצמצום הוא בחיות האלוקית. והצמצום משמעו הסתרה של החיות האלוקית. לא אחיזת עיניים, אלא הסתרה.
ג. אלא ש'אני ה' לא שניתי', וכלפי ה' ית' אין הסתרה. החיות האלוקית נמצאת בכל, ולית אתר פנוי מיניה.

א. נפש החיים חושב על הכוח האלוקי. זה הנושא שעליו סובב כל הספר.
ב. על כן הצמצום הוא בכוח האלוקי. והצמצום משמעו כיסוי של הכוח האלוקי.
ג. אמנם כלפי ה' ית' אין כיסוי והכוח האלוקי מנהיג את הכל, אבל - זה מצדו. והאדם אינו יכול להסתכל מצדו ית'.
האדם יכול להסתכל רק מצדנו - ואין הוא רואה כיצד הכוח האלוקי מנהיג את הכל.
הוא רואה כוחות אחרים שולטים. ועל כן עליו לבטל אותם ולהאמין שבאמת רק ה' לבדו מנהיג את הכל ורק לו הכוח והשלטון
ואין עוד מלבדו.

[סעדיה]

בשאלה זו עסקו ר' אברהם היררה, ר' יוסף אירגס, רמח"ל והגר"א.
וכולם שאלה שאלה אחת: האם הצמצום כפשוטו או לא,
ובשאלתם התכוונו לשאול: מה הצטמצם? היכן היה הצמצום?
האם הצמצום היה בעצמותו ית' או ברצונו ית'?
וכולם אמרו נחרצות: הצמצום היה ברצונו ולא בעצמותו.
כלומר: הצמצום לא היה כפשוטו. כי 'כפשוטו' משמעו הצמצום היה בעצמות, וחס מלומר כך. זו כפירה גמורה, זו הגשמה גמורה, שהרי איננו משיגים ואיננו יכולים להשיג את עצמותו. שהרי צמצום של עצמותו משמע שהוא נחלק, שיש לו גבול. חס מלומר זאת, וחס מלחשוב זאת. והם צעקו על כך כי השבתאים כתבו כך.
לפי כל המקובלים הנזכרים הצמצום היה לא כפשוטו, כלומר היה ברצונו.
מאי משמע? רצונו האין סופי הצטמצם והרי הוא רצון גבולי. לכן הוא מאציל גבול, כלים גבוליים, מדודים. לכן יש האצלה. לכן יש האצלה מדודה, קו המדה.

א. נפש החיים חושב על הכוח האלוקי. זה הנושא שעליו סובב כל הספר.
ב. על כן הצמצום הוא בכוח האלוקי. והצמצום משמעו כיסוי של הכוח האלוקי.
ג. אמנם כלפי ה' ית' אין כיסוי והכוח האלוקי מנהיג את הכל, אבל - זה מצדו. והאדם אינו יכול להסתכל מצדו ית'.
האדם יכול להסתכל רק מצדנו - ואין הוא רואה כיצד הכוח האלוקי מנהיג את הכל.
הוא רואה כוחות אחרים שולטים. ועל כן עליו לבטל אותם ולהאמין שבאמת רק ה' לבדו מנהיג את הכל ורק לו הכוח והשלטון
ואין עוד מלבדו.

הן הן הדברים?!

[בריושמא]

שאל הרב נשר:
איך זה מסתדר עם הלשונות בשער ג' - 'אחדות' 'עצמותו', כמה וכמה פעמים.
איך זה שדווקא בספר שכל כך נזהר מהתפיסה שמדברת על ביטול היש ומהתפיסה שמדברת על עצמותו, דווקא הוא משתמש במילים אלו.

ואען:
והרי כל המקובלים כולם דיברו על 'אחדות' ועל 'עצמותו', שנים הרבה לפני שבאה החסידות לעולם. ומדוע ייגרע חלקו של ר' חיים מוולוז'ין? מדוע אסור לו להזכיר מלים יסודיות אלו?
לא מלה בודדת חשובה אלא המשפט כולו. וכל דברי הגר"ח על 'אחדות' ועל 'עצמותו' מנוגדים תכלית הניגוד לדברי החסידות ולדברי רש"ז.
צא ולמד דברי הגר"ח בראש שער ג: 'ושם בשער דרושי אבי''ע פ''ז בפי' מאמר התקונים הנ''ל כ' שאצילות כולו גם בחי' הכלים נק' אלהות גמור משא''כ בבי''ע ע''ש. וכן מבואר שם החילוק העצמי שבין האצילו' לג' העולמות בי''ע בענין האלהות ע''ש' (שער ג פרק ד). מדוע ציטט הגר"ח דברי האר"י הללו אם לא כדי לצאת נגד החסידות ונגד הרש"ז שכרכו יחד את האצילות ואת העולמות הנבראים?
בהמשך כתב ר' חיים: 'אם שהוא יתב' ממלא את כל... מקומות הטהורים והמקודשים ואשר אינם טהורים. אעפ''כ אינם חוצצים כלל ולא גורמים שום שינוי חלילה לקדושת טהרת עצמותו ואחדותו הפשוט יתב'. וז''ש (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי' (שער ג פרק ד).
לכאורה גם הוא כותב 'אני ה' לא שניתי', כפי שכתב רש"ז.
אבל דוק היטב: ר' חיים מוולוז'ין ציטט בספר נפש החיים את דבריהם של חסידי אשכנז הקדמונים, למשל: 'וע' רוקח בסוף שורש קדושת היחוד ז''ל הבורא אינו צריך למקום ומכון כי היה קדם כל היות ואין קירות והקורות חוצצין לפניו כי לא היה בורא דבר שהוא מזיק כנגדו' (שער ג פרק ב), ועוד ועוד. יחיד הוא הגר"ח בהבאת דבריהם של חסידי אשכנז. איש מהמקובלים לא הביא מדבריהם של חסידי אשכנז.
מדוע עשה כן הגר"ח בנפש החיים? כי אחר שהחסידים ורש"ז אמרו וחזרו ואמרו כי לית אתר פנוי מיניה והחיות האלוקית נמצאת בכל, הוכרח ר' חיים לחזור אל דבריהם של חסידי אשכנז שאף הם אמרו שהקב"ה נמצא בכל, אבל דייקו בדבריהם והסבירו מדוע האמירה הזאת אינה מאפשרת מציאות של הקב"ה ומציאות של קדושה במקומות המטונפים וכו' וכו'.

שאלת כיצד הזכיר הגר"ח את המלה 'אחדות'. הנה כאן הזכיר אותה: 'והוא ג''כ א' מהטעמים שאחר יחוד פסוק ראשון דק''ש אומרים בשכמל''ו והוא כמ''ש להלן בפ' י''א שענין יחוד פ' ראשון בתיבת אחד היינו לכוין שאדון יחיד ב''ה הוא אחד בכל העולמו' והבריו' כולם אחדות פשוט כמשמעו וכולם נחשבים לאין ואין עוד מלבדו יתברך לגמרי ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה. לזאת אנחנו אומרים אח''ז ברוך שכמל''ו שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחי' שמצד השגתנו שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך הצריכים להתברך מאתו והוא המולך עליהם זהו ב''ש כבוד מלכותו וכו'. (וזהו הענין שפסוק ראשון נקרא בזוהר יחודא עלאה ופסוק בשכמל''ו נקרא יחודא תתאה. והוא מבואר)' (שם שם).
הבאתי פסקה זו בשלמותה כי הגר"ח כותב בה על 'אחדות פשוט כמשמעו וכולם נחשבים לאין'. בסוף הפסקה הוא מזכיר את יחודא עלאה ואת יחודא תתאה. ברור שדבריו כאן מכוונים כנגד דברי רש"ז בשער היחוד והאמונה.
אבל כאן ההבדל הגדול בין הגר"ח ובין רש"ז.
על 'אחדות פשוט כמשמעו' כותב ר' חיים במפורש: 'ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה'. משפט זה כתוב כולו נגד רש"ז שהאריך לבאר כיצד 'והנה אחרי הדברי' והאמת האלה כל משכיל על דבר יבין לאשורו איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כל הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשו' זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו מאחר שמבלעדי הרוחניו' היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשי' ממש והרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהוה אותו א"כ אפס בלעדו באמת' (שער היחוד והאמונה פרק ג), והמשיך והמשיך לבאר זאת באריכות גדולה. ר' חיים קורא את כל דברי רש"ז וכותב: 'ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה'.

על מה אנחנו יכולים להתבונן? ר' חיים ממשיך וכותב: 'לזאת אנחנו אומרים אח''ז ברוך שכמל''ו שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחי' שמצד השגתנו שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך הצריכים להתברך מאתו והוא המולך עליהם'. רק מה 'שמצד השגתנו'! רק את 'מציאות עולמות ובריות מחודשים' אנחנו יכולים להשיג. וראה את המשך דבריו: 'המולך עליהם' - ה' ית' מולך על העולמות ועל הבריות, מולך בכוחו ובשלטונו.
ר' חיים אומר: מלכותו נמצאת בכל, אבל איננו מדברים על החיות האלוקית. היא איננה נמצאת בעולמות ובבריות !!! הרי הבדיל האר"י בין האצילות ובין העולמות הנבראים, כפי שחזר בתחילה ר' חיים על דברי האר"י בספר עץ חיים.

על כן,
רש"ז מבקש את יחודא עילאה, ומבכר אותו על יחודא תתאה.
הגר"ח אומר על יחודא עילאה 'ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה', ורק יחודא תתאה הוא 'מצד השגתנו' ויכולתנו להבין ולדעת.

[בריושמא]

שאל הרב סעדיה:
הן הן הדברים?!

אכן, הן הן הדברים.
ר' חיים ממשיך בדיוק את אשר כתבו ר' יוסף ארגס ורמח"ל.
אלא שהוא אינו יכול לדבר בלשונם שלהם, כי הגיעו החסידים ורש"ז ואמרו דברים חדשים לגמרי.
על כן, כפי שכתבתי קודם באריכות, עולה ר' חיים על הרכבת של החסידים, נכנס לקטר שלהם ומשתמש בלשונותיהם שלהם,
ממלא את הקרונות במונחים אחרים וברעיונות אחרים - אלה של המקובלים הקודמים כגון רמח"ל וכו' וכו' -
ומסיע את הרכבת בכיוונם של המקובלים הקודמים.

[אבי'ב]

שמא יעלה על דעת מישהו שאני מכניס ראשי בין ההרים - ובכן אין לי ידיעה והבנה בנושאים אלו כלל.
אלא שנתקלתי בעבר במאמר של חוקר בשם מרדכי פכטר, בשם 'קבלת הגר"א באספקלריא של שתי מסורות', שנתפרסם בקובץ 'הגר"א ובית מדרשו' בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. תורף טענתו, שלבעל הלשם פרשנות שיטתית לגר"א ולקבלה בכלל, השונה מפרשנות ר' חיים מוולוזין ויתר תלמידי הגרא - שלטענתו נמשכו אחר הרמחל. אגב דיונו הוא מתייחס גם לשאלת הצמצום. כאמור אין לי ידיעה מספיקה אפילו לקריאה ביקורתית של דבריו.
אך אציין כאן את מובאותיו מבעל הלשם בעניין זה:
חלק הביאורים ג ע"א (הנה בעניין הצמצום והקו וכו)
שם ה ע"ב (ומה שנמצא בשם הגר"א ז"ל)
הקדמות ושערים עא ע"א (והעיקר הוא כי כל סוד הצמצום)

[בריושמא]

לצערי הרב אין קשר בין הגר"א ובין רמח"ל.
קראתי את המחקר הזה ועוד מחקרים אחרים, וכולם טעו בדבר אחד.
הם הביאו את דברי ר' שמחה מאמצסילאוו על המשל והנמשל, ומכאן הסיקו כי הלך הגר"א אחרי רמח"ל.
אלא שזה פרט שולי מאוד.
רמח"ל האריך לבאר שתי הנהגות - בקל"ח פתחי חכמה, בדעת תבונות ובכללים תצ"ד.
מאומה מכל זה לא הביא הגר"א.
והגר"א האריך לבאר את סדר האצילות, ומאומה מכל אשר כתב לא נמצא בכתבי רמח"ל.
לכן אי אפשר להיתלות - מחוסר רצון ללמוד ולהקיף את סדר האצילות כולו - בפרט אחד קטן וממנו להסיק מסקנות.

[נשר]

שאל הרב נשר:
איך זה מסתדר עם הלשונות בשער ג' - 'אחדות' 'עצמותו', כמה וכמה פעמים.
איך זה שדווקא בספר שכל כך נזהר מהתפיסה שמדברת על ביטול היש ומהתפיסה שמדברת על עצמותו, דווקא הוא משתמש במילים אלו.

ואען:
והרי כל המקובלים כולם דיברו על 'אחדות' ועל 'עצמותו', שנים הרבה לפני שבאה החסידות לעולם. ומדוע ייגרע חלקו של ר' חיים מוולוז'ין? מדוע אסור לו להזכיר מלים יסודיות אלו?
לא מלה בודדת חשובה אלא המשפט כולו. וכל דברי הגר"ח על 'אחדות' ועל 'עצמותו' מנוגדים תכלית הניגוד לדברי החסידות ולדברי רש"ז.
צא ולמד דברי הגר"ח בראש שער ג: 'ושם בשער דרושי אבי''ע פ''ז בפי' מאמר התקונים הנ''ל כ' שאצילות כולו גם בחי' הכלים נק' אלהות גמור משא''כ בבי''ע ע''ש. וכן מבואר שם החילוק העצמי שבין האצילו' לג' העולמות בי''ע בענין האלהות ע''ש' (שער ג פרק ד). מדוע ציטט הגר"ח דברי האר"י הללו אם לא כדי לצאת נגד החסידות ונגד הרש"ז שכרכו יחד את האצילות ואת העולמות הנבראים?
בהמשך כתב ר' חיים: 'אם שהוא יתב' ממלא את כל... מקומות הטהורים והמקודשים ואשר אינם טהורים. אעפ''כ אינם חוצצים כלל ולא גורמים שום שינוי חלילה לקדושת טהרת עצמותו ואחדותו הפשוט יתב'. וז''ש (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי' (שער ג פרק ד).
לכאורה גם הוא כותב 'אני ה' לא שניתי', כפי שכתב רש"ז.
אבל דוק היטב: ר' חיים מוולוז'ין ציטט בספר נפש החיים את דבריהם של חסידי אשכנז הקדמונים, למשל: 'וע' רוקח בסוף שורש קדושת היחוד ז''ל הבורא אינו צריך למקום ומכון כי היה קדם כל היות ואין קירות והקורות חוצצין לפניו כי לא היה בורא דבר שהוא מזיק כנגדו' (שער ג פרק ב), ועוד ועוד. יחיד הוא הגר"ח בהבאת דבריהם של חסידי אשכנז. איש מהמקובלים לא הביא מדבריהם של חסידי אשכנז.
מדוע עשה כן הגר"ח בנפש החיים? כי אחר שהחסידים ורש"ז אמרו וחזרו ואמרו כי לית אתר פנוי מיניה והחיות האלוקית נמצאת בכל, הוכרח ר' חיים לחזור אל דבריהם של חסידי אשכנז שאף הם אמרו שהקב"ה נמצא בכל, אבל דייקו בדבריהם והסבירו מדוע האמירה הזאת אינה מאפשרת מציאות של הקב"ה ומציאות של קדושה במקומות המטונפים וכו' וכו'.

שאלת כיצד הזכיר הגר"ח את המלה 'אחדות'. הנה כאן הזכיר אותה: 'והוא ג''כ א' מהטעמים שאחר יחוד פסוק ראשון דק''ש אומרים בשכמל''ו והוא כמ''ש להלן בפ' י''א שענין יחוד פ' ראשון בתיבת אחד היינו לכוין שאדון יחיד ב''ה הוא אחד בכל העולמו' והבריו' כולם אחדות פשוט כמשמעו וכולם נחשבים לאין ואין עוד מלבדו יתברך לגמרי ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה. לזאת אנחנו אומרים אח''ז ברוך שכמל''ו שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחי' שמצד השגתנו שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך הצריכים להתברך מאתו והוא המולך עליהם זהו ב''ש כבוד מלכותו וכו'. (וזהו הענין שפסוק ראשון נקרא בזוהר יחודא עלאה ופסוק בשכמל''ו נקרא יחודא תתאה. והוא מבואר)' (שם שם).
הבאתי פסקה זו בשלמותה כי הגר"ח כותב בה על 'אחדות פשוט כמשמעו וכולם נחשבים לאין'. בסוף הפסקה הוא מזכיר את יחודא עלאה ואת יחודא תתאה. ברור שדבריו כאן מכוונים כנגד דברי רש"ז בשער היחוד והאמונה.
אבל כאן ההבדל הגדול בין הגר"ח ובין רש"ז.
על 'אחדות פשוט כמשמעו' כותב ר' חיים במפורש: 'ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה'. משפט זה כתוב כולו נגד רש"ז שהאריך לבאר כיצד 'והנה אחרי הדברי' והאמת האלה כל משכיל על דבר יבין לאשורו איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כל הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשו' זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו מאחר שמבלעדי הרוחניו' היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשי' ממש והרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהוה אותו א"כ אפס בלעדו באמת' (שער היחוד והאמונה פרק ג), והמשיך והמשיך לבאר זאת באריכות גדולה. ר' חיים קורא את כל דברי רש"ז וכותב: 'ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה'.

על מה אנחנו יכולים להתבונן? ר' חיים ממשיך וכותב: 'לזאת אנחנו אומרים אח''ז ברוך שכמל''ו שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחי' שמצד השגתנו שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך הצריכים להתברך מאתו והוא המולך עליהם'. רק מה 'שמצד השגתנו'! רק את 'מציאות עולמות ובריות מחודשים' אנחנו יכולים להשיג. וראה את המשך דבריו: 'המולך עליהם' - ה' ית' מולך על העולמות ועל הבריות, מולך בכוחו ובשלטונו.
ר' חיים אומר: מלכותו נמצאת בכל, אבל איננו מדברים על החיות האלוקית. היא איננה נמצאת בעולמות ובבריות !!! הרי הבדיל האר"י בין האצילות ובין העולמות הנבראים, כפי שחזר בתחילה ר' חיים על דברי האר"י בספר עץ חיים.

על כן,
רש"ז מבקש את יחודא עילאה, ומבכר אותו על יחודא תתאה.
הגר"ח אומר על יחודא עילאה 'ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה', ורק יחודא תתאה הוא 'מצד השגתנו' ויכולתנו להבין ולדעת.

תודה רבה רבה. נפלא!

[בריושמא]

להרב נשר: חן חן על העידוד להמשיך במלאכה !

[דורשי יחודך]

שאל הרב דורשי יחודך:
היש חידוש בצמצום? כלומר, האם היה אפשר לחשוב אחרת?
האם סברו שהאצילות היא לפי כוחו של האין סוף? הרי זהו סתירה לעצם המושג אצילות.

ואען:
זו סוגיה יסודית בקבלה.
ר' עזריאל מגירונה עסק ביחס בין אין גבול ובין גבול ב'שער השואל'.
דבריו נדפסו בתוך דרך אמונה לר' מאיר אבן גבאי. עם תוספת דברים נכבדה בסוגיה זו.
ר' משה קורדובירו עסק בסוגיה זו באריכות בפרדס רמונים, שער ד, שער עצמות וכלים.
הוא ביאר את היחס בין האור ובין הכלים, בין אור העצמות ובין כלי הספירות.
וכל אלו ביארו יפה את היחס בין אין סוף ובין האצילות בלי להזדקק לצמצום.
גם האר"י, ברוב דרושיו, ביאר את האצילות ואת המוחין וכו' בלי להזכיר את הצמצום ובלי להסתמך עליו.

מה חידש אפוא יש בצמצום?
חידוש עצום. לא בעניין היחס בין הבלתי גבולי ובין הגבולי.
הצמצום משמעו: הסתלקות אור אין סוף, מקום פנוי או מקום פנוי ורשימו, התפשטות קו אור אין סוף.
שלושה אלו - ודוק: שלושתם יחד - הם הצמצום שלימד האר"י.
שלושה אלו הם בניין אב למהלך האצילות שלימד האר"י.
כך כתב ר' חיים ויטל: יש כאן מקלקל על מנת לתקן.
כי באצילות עצמה יש מקלקל ואחר מתקן. קודם מיתת מלכים ושבירת כלים, ואחר תיקון המלכים ובניין מתוקן של הכלים.
אבל קודם לאצילות יש מקלקל על מנת לתקן, הכל בחדא מחתא.
וזהו החידוש הגדול בצמצום.

תודה רבה, רבי בריושמא, על התשובה המפורטת.
אודה בפה מלא: לא הבנתי כל הצורך.

ברור שהצמצום משמעו: "הסתלקות אור אין סוף, מקום פנוי כו', התפשטות קו אור אין סוף."
אך הלא אלה הם מילים של משל. השאילה הינה, על מה מורה המשל?
בדבריך הקודמים כתבת, שהמשל מורה על כך ש"רצונו האין סופי הצטמצם והרי הוא רצון גבולי. לכן הוא מאציל גבול, כלים גבוליים, מדודים. לכן יש האצלה. לכן יש האצלה מדודה, קו המדה."
אם הבנתי נכון, דבריך אלה משקפים את דברי הרמח"ל במקומות רבים, וכן את דברי הגר"א.

כללים ראשונים לרמח"ל, אות ב': הצמצום הוא מה שהאדון ית' כבש כביכול את חק טובו בנבראיו, שלא לעשותם שלימים כפי ערכם, וכ"ש שלא עשאם כערכו.

ליקוטי הגר"א בסו"ס ספד"צ: וידוע כשם שהוא בב"ת כן רצונו, זהו א"ס לרצונו הפשוט... רק ידוע שהעולמות הם בעלי תכלית והכל במספר, וע"כ צמצום רצונו בבריאת העולמות, וזהו הצמצום.

על זה אני שואל - ואין לי קושיא על הרב בריושמא, שאינו אלא מציג את דברי המקובלים הקודמים - האם זהו הגילוי המרעיש של האר"י, שכל קודמיו נאחזו בסבך הקושיות משום שלא ידעוהו?

ואפשר, ואף סביר, שחסרות לי ההקדמות הנצרכות להבין את הדבר על בוריו.

[ספרים וועלט]

בריושמא,
אז למה לומר שהגר"ח המשיך את המלחמה רק בדרך מתוכחמת ביותר, למה לא לומר שהוא עידן את לשונות החסידיות ותוכו אכל? כאילו שאומר, בעצם אין כל מחלוקת יסודית בינינו, רק תשנו את אי אלו הפרטים וביטויים וגם כמה דברים מעשיים ואחינו אתם והיינו לעם אחד!
בקיצור גם אני אומר בדיוק את מה שאתה אומר, אלא שלדבריך זה חלק ממלחמה ולדעתי זה כבר חלק מתהליך השלום.

[בריושמא]

להרב דורשי יחודך,

אילו כתב רמח"ל רק את אשר ציטטת, ואילו עסק רק בביאור הנמשל ובהצגתו בשתי שורות - הצדק עמך. לגמרי.
אילו כתב הגר"א רק את אשר ציטטת, ואילו עסק רק בביאור הנמשל ובהצגתו בשתי שורות - הצדק עמך. לגמרי.
וכי למה לנו כל הצמצום אם משמעו רק שתי שורות ועוד שתי שורות?
אלא שרמח"ל כתב ספרים שלמים, ובהם ביאר את כל סדר ההאצלה שלימד האר"י.
קל"ח פתחי חכמה, דעת תבונות וכללים תצ"ד - שלושה ספרים שלמים - מבארים את ספר אוצרות חיים בשלמותו וכסדרו.
כל אחד מספרים אלו הוא פירוש מסודר לספר אוצרות חיים, וכבר ניתן להדפיס (רעיון למהדירים בימינו) את ספר אוצרות חיים כפנים,
וכל אחד מספרי רמח"ל הנ"ל סביב, ממש כמו גמרא ופירושי רש"י ותוספות.
וכאשר לומדים את אחד מספרי רמח"ל הנ"ל מתברר שרמח"ל פירש לא רק את הנמשל של הצמצום אלא גם את הנמשל של סדר ההאצלה כולו.
הוא פירש כי בשתי הנהגות הקב"ה מנהיג את עולמו - הנהגת הייחוד, היא הנהגת הממשלה הגמורה; והנהגת הטוב ורע, היא הנהגת המשפט.
שתי הנהגות אלו הן הנמשל של הקו והרשימו. כך הוא כותב במפורש, לא פעם ולא פעמיים אלא פעמים אין ספור.
ומה הם הקו והרשימו? הרשימו נשאר מהסתלקות אור אין סוף בצמצום, והקו הוא קו אור אין סוף שחזר והתפשט במקום הפנוי שלאחר הצמצום.
הווי אומר, אלמלא לימד האר"י על הצמצום - על הסתלקות אור אין סוף, על המקום הפנוי והרשימו, על התפשטות קו אור אין סוף - לא היה
יכול רמח"ל לחדש את עניין שתי ההנהגות של הקב"ה בעולמו.

לעיל כתבתי כי הצמצום הוא בניין אב לכל סדר ההאצלה שלימד האר"י בקלקול ותיקון. משפט זה תואם לגמרי את אשר אני כותב כאן:
קלקול ותיקון בסדר האצילות שלימד האר"י הוא חלק מהרשימו והקו והנמשל שלהם שלימד רמח"ל.

לכן חידוש גדול ועצום לימד האר"י - הצמצום וכל סדר ההאצלה שנמשך ממנו,
ואת הנמשל והמשמעות של החידוש הזה ביאר רמח"ל - הצמצום, הקו והרשימו, שתי ההנהגות של הקב"ה בעולמו.

כי המשל והנמשל ארוכים הם מאוד, מפורטים הם מאוד מאוד, והם חודרים ומקיפים את כל סדר ההאצלה ואת כל סדרי ההנהגה של הקב"ה בעולמו.

[סעדיה]

שאל הרב סעדיה:
הן הן הדברים?!

אכן, הן הן הדברים.
ר' חיים ממשיך בדיוק את אשר כתבו ר' יוסף ארגס ורמח"ל.
אלא שהוא אינו יכול לדבר בלשונם שלהם, כי הגיעו החסידים ורש"ז ואמרו דברים חדשים לגמרי.
על כן, כפי שכתבתי קודם באריכות, עולה ר' חיים על הרכבת של החסידים, נכנס לקטר שלהם ומשתמש בלשונותיהם שלהם,
ממלא את הקרונות במונחים אחרים וברעיונות אחרים - אלה של המקובלים הקודמים כגון רמח"ל וכו' וכו' -
ומסיע את הרכבת בכיוונם של המקובלים הקודמים.

המקובלים דברו רק על רצונו ית', וביארו שהצמצום שעליו דיבר האר"י הוא שהגביל הקב"ה את רצונו.

הנפש החיים כותב "והוא גם עתה כקדם הבריאה שהיה הכל מלא עצמות אין סוף ברוך הוא" "מלת צמצום היינו הסתר וכיסוי, והכונה שאחדותו יתברך שמו בבחינת עצמותו הממלא כל עלמין בהשואה גמורה מכנים אנחנו בשם צמצום, מחמת שאחדותו ית' הממלא כל עלמין הוא מצומצם ומוסתר מהשגתנו".

לכאו' יש לנו ב' ביאורים ב'צמצום' המוזכר בדברי האר"י.
א. 'הגביל את רצונו'.
ב. 'הסתיר את עצמותו'.

ולא זכיתי להבין איך 'הן הן הדברים'.

[בריושמא]

להרב דורשי יחודך,

הזכרת בדבריך גם את דברי הגר"א בליקוטים שנדפסו בסוף פירוש ספרא דצניעותא.
דברי הגר"א אינם שייכים לדברי רמח"ל, והם מחייבים תשובה נפרדת.
רמח"ל פירש את סדר ההאצלה שלימד האר"י, כפי שכתבתי קודם.
הגר"א הלך בדרך עצמאית לגמרי, ולא הלך בדרכו של האר"י.
לא אוכל לפרט כאן את דרכו של הגר"א, רק אומר שאין מחלוקות בין הגר"א ובין האר"י.
הגר"א הלך בדרך עצמאית לגמרי, ודרך זו שונה מדרכם של המקובלים הראשונים ושל האר"י ורמח"ל גם יחד.
הגר"א לימד את כל סדר ההאצלה מחדש - סדר האצילות, משמעותו, תכליתו, עבודת האדם.
דרכו של הגר"א פְּרוּשָׂה בשלמותה בפירושיו לספרא דצניעותא, זוהר, זוהר חדש, תיקוני הזוהר וספר יצירה.
בכל הפירושים הללו כתב הגר"א את דעתו שלו בסדר ההאצלה. דעה עצמאית לגמרי.
נוסף עליהם כתב הגר"א פירוש קצר מאוד על התחלת ספר משנת חסידים. ספר זה היה נפוץ מאוד בליטא, חכמי הקלויז פירשו אותו וכו' כו'.
ספר משנת חסידים מסכם את קבלת האר"י, וכשכתב הגר"א פירוש להתחלת משנת חסידים - פירש גם את דברי האר"י.
על כן דברי הגר"א על הצמצום באים לפרש את דברי האר"י, כפי שהם מובאים במשנת חסידים, אבל אין קשורים לכלל דרכו
בהרצאת סדר ההאצלה כולו.

[בריושמא]

להרב ספרים וועלט,

כתבת נהדר. וכבר הייתי מסכים בשמחה לכל דבריך, שהרי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם,
ובוודאי שכדאי להשכין שלום בין החסידים ובין המתנגדים, עד כדי כך שייקראו המתנגדים בשם חדש: המסכימים.
אלא שלא כך סבר ר' חיים מוולוז'ין.
הוא עצמו כינה את החסידים בשם 'כסילים'. האם זהו כינוי של שלום?
ולא זו אף זו. אילו דלה ר' חיים ביטויים מספר התניא וכתב כמותו - היינו אומרים בבטחה כי שלום מועדות פניו,
אלא שר' חיים דלה מספר התניא ביטוי אחר ביטוי - אבל הפך את משמעותו של כל ביטוי וביטוי.
ר' חיים פירש את מילותיו של הרש"ז באופן שונה לחלוטין מפירושם במקורם בספר התניא.
זו מלאכה אדירה, וכל ספר נפש החיים עשוי בה.
ראה נא כבר בהתחלת הספר. שער א, פרק ב. קרא בנחת וראה את גאונותו של ר' חיים: הוא דולה מספר התניא
ביטוי אחר ביטוי - ומפרש אותם במשמעות מנוגדת לגמרי למשמעותם המקורית.
כך סותר ר' חיים את כל אשר כתב ר' שניאור זלמן.
כך עושים שלום? או כך עושים מלחמה? כך מנהלים מלחמה חכמה וגאונית!

[אוצר החכמה]

וגם ממש אין טעם בשלום בדעות כמו שהציע הרב ספרים וועלט. צריך להיות שלום בין היהודים ושלום בין אנשים כולל קבלת האפשרות שהשני לא יסבור כמוך ולחיות עמו בשלום. אבל השוואת הדעות והסתרת המחלוקת הרעיונית הם לא שלום הם עיוות האמת וכל התורה כוללת מחלוקת הדעות.
והאמת והשלום אהבו נאמר על בית שמאי ובית הלל שאע"פ שחלקו היה שלום ביניהם ולא שחס ושלום ויתרו על האמת למען השלום.

[ספרים וועלט]

אני לא "מציע" שלום, ולא פתאום, לאחר עיון בדבריך, התחלתי לחשוב שספר הקדוש והחביב "נפש החיים" הוא פחות ספר פולמוסי נגד חסידים. ברור שהספר נכתב נגד החסידים ונגד שלשה או ארבעה דברים עיקריים שעמם מתפלמס הגר"ח לאורך כל הספר.
שאלתי היתה רק מנא לך הא מילתא שבנוסף למה שהוא כותב מפורש די, הוא גם רצה להתפלמס באופן מתוחכם כזה <מה שלא מקובל כלל בפולמוסים לא בימינו וכ"ש לא בימיהם> דברים שקורא הממוצע לא יעמוד עליהם.
אאל"ט עוד לא עמד על הבחנה הדקה שלך שום איש עד היום, כולל חוקרים ורבנים ובעלי מוסר.
כדאי לעמוד על הבחנות שכתבת צריך להיות מודע היטב לכל ספרות הקבלה, וגם בספר התניא, ולאחמ"כ ללמוד בעיון את הנפה"ח. מי עושה כן?
לכן אני מציע שעדיף לצדד שהגרח"ק רצה להצטרף להחגיגה ולרוח העת של יישום יסודות קבליים עם עבודה שכלית דוגמת התניא וחסידות, לכן כתב את הדברים כפי שכתבם.
עדיין ייתכן שבכוונה או שבתת הכרה הוא כתב את הדברים דווקא כפי שהרב בריושמא הציע, אבל לא במטרה לנגוח וללחום אלא כפשוטו לפרסם את תורתו - כפי שהבינה וקיבלה הוא - לרבים. זהו השלום שדיברתי עליו.

[איש-אחד]

הגר"ח מוולוז'ין היה ראש המנהלים את השלב השני של המלחמה נגד החסידות, שהיא שימור וביצור מסורת רבותינו תוך בידול מדרכם של החסידים.
השלב הראשון היה מלחמת 'חרמה' נגד החסידות, השלב השני, לאחר שהחסידות בכל זאת התפשטה, בא הגר"ח לשמר ולבצר למנוע את הסחף.
לזה הקים את ישיבתו, ממנה צמח עולם הישיבות עד ימינו אנו. ולזה כתב את ספרו הנומומנטלי נפה"ח. ולזה גם יזם הקמת קהילה נפרדת בא"י - כולל הפרושים.

[בריושמא]

הרב סעדיה שב ושאל על דברי ר' חיים בספר נפש החיים על הצמצום,
וסיים 'ולא זכיתי להבין איך 'הן הן הדברים''.

כתבתי כאן באריכות על ספר נפש החיים ועל דרכו, אבל נמנעתי מלכתוב על שיטתו בביאור הצמצום.
ולא בכדי. פרשה זו סבוכה, כיוון שר' חיים אינו מפרש את הצמצום כשהוא מחזיק בידיו את ספר עץ חיים לבדו.
ר' חיים לומד את ספר התניא, לומד את דבריו על אור סובב כל עלמין ואור ממלא כל עלמין, ועוד ועוד,
יודע את דברי האר"י על הצמצום, ור' חיים ניגש למלאכה קשה: להשיב את הצמצום אל מכונו.
לכן הוא חייב להסביר מחדש את אור סובב כל עלמין ואת אור ממלא כל עלמין, להסביר מחדש את הצמצום,
להסביר מחדש מהו מקום, להסביר מחדש מונחים נוספים - כדי להסביר את המונחים שנמצאים בספר התניא
על פי דרכו של האר"י.
לאו מילתא זוטרתא היא, ולא אוכל להסביר כאן את כל אשר כתב ר' חיים מוולוז'ין על הצמצום.
לשם כך צריך פרק שלם בספר שלם.
אני מתנצל לפני הרב סעדיה - לא אוכל לענות על שאלתו כאן. בע"ה אענה עליה בעתיד.

[סעדיה]

לאו מילתא זוטרתא היא, ולא אוכל להסביר כאן את כל אשר כתב ר' חיים מוולוז'ין על הצמצום.
לשם כך צריך פרק שלם בספר שלם.
אני מתנצל לפני הרב סעדיה - לא אוכל לענות על שאלתו כאן. בע"ה אענה עליה בעתיד.

מצפים בכליון עינים.

על כן דברי הגר"א על הצמצום באים לפרש את דברי האר"י, כפי שהם מובאים במשנת חסידים, אבל אין קשורים לכלל דרכו
בהרצאת סדר ההאצלה כולו.

וכי אין דברי הגר"א על צמצום בתחילת עשרה כללים שלו?