כתבן כתב:להרב החושב - ודאי צדקו דבריך, שיש הבדל בין דרשות חז"ל בהלכה, שמחייבות מדין "לא תסור", כמו שכתבו הרמב"ם והרמב"ן בשורש הראשון לסה"מ, לבין דרשותיהם באגדה, שעליהן אני מצרף כאן מה שליקטתי בזה:
בספר האשכול (הל' ס"ת) הובאו דברי הגאונים - רב שרירא ורב האי: "אמר מר [רב] שרירא - הני מילי דנפקי מפסוקי, ומקרי מדרש ואגדה, אומדנא נינהו . ויש מהן שהוא כך, כגון דברי [ר'] יהודה בענין וזאת ליהודה, שאמר ששמעון מוכלל עם יהודה, שהרי מצינו חלקו ביהושע בתוך נחלת יהודה, והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר' עקיבא, דמקושש היינו צלפחד, וכגון שאמר ר' שמעון, שצום העשירי זה עשרה בטבת. והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותכלה לאגדות.
ונשאל ממר רב האיי ז"ל, מה הפרש בין ההגדה והמדרש הכתובין בתלמוד, שאינן מצויין להסיר שבושן, וההגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב כלל זה - שכל מה שנקבע בתלמוד, מחוור הוא ממה שלא נקבע בו. ואעפ"כ הגדה ומדרש, אף על פי שכתובין בתלמוד, אם לא יכוונו ואם ישתבשו, אין לסמוך עליהם. כי כללינו הוא - אין סומכין על ההגדה. אלא מה שקבוע בתלמוד, שאנו מוצאין להסיר שבושן ולחזקן, יש עלינו לעשות, כי לולא שיש בו מדרש, לא נקבע בתלמוד. ומה שאין אנו מוצאין דרך לסלק שבושו, נעשה כדברים שאין הלכה. ומה שלא נקבע בתלמוד, אין אנו צריכין לכל כך, אלא מעיינין בו, אם נכון הוא ויפה, דורשין אותו ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין עליו".
מדברי רב שרירא ורב האי עולה בבירור, שלדעתם פירושי הפסוקים לא נתקבלו ממשה רבינו, אלא נתחדשו ע"י חז"ל עצמם - מסברת לבם.
וכתב הרמב"ם (מוה"נ ח"ג פמ"ג): "ארבעה מינים שבלולב, כבר זכרו ז"ל בו קצת סבה, על צד הדרשות שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם . וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא ענין הפסוק ההוא. ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים - החלק האחד, ידמה שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא, והחלק השני, הוא מבזה אותם ויחשבה לשחוק, אחר שהוא מבואר נגלה, שאין זה ענין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם, ויחשוב שהם ענין הפסוק, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים. ולא הבינה אחת משתי הכתות, שהם על צד מליצת השיר, אשר לא יספק ענינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא, והיו עושים אותה הכל, כמה שיעשו המשוררים מזמרי השיר. אמרו רז"ל - תני בר קפרא, ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזניך, אלא אזניך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה, יתן אצבעו בתוך אזנו. ואני תמיה, אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת המצוה, ושהיתד הוא האצבע, ואזניך הם האזנים. איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב זה. אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מדה טובה, והוא, כי כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו, וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר במדרשות - אל תקרי כך אלא כך, זהו ענינו".
מדברי הרמב"ם עולה, שחכמים עצמם לא התכוונו לפרש כך את הפסוקים, אלא השתמשו בפסוק כמליצה, לרעיון אותו אמרו.
וכ"כ רבי אברהם בן הרמב"ם (שם), שמחלק את דרשות חז"ל מפסוקים, לחמשה סוגים, ובסוג הרביעי כותב: "פירוש פסוקים על דרך מחמדי השיר. לא מפני שאומרם האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא – חלילה וחס. הוא מה שאמרו ז"ל – מקרא לחוד. ודמיון החלק הזה, מה שאמרו בגמ' בתענית, אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב – עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. וכאשר אמרו שם בפירוש – והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, וכן כל כיוצא בזה. ולא יעלה על דעתך, שכל דרש בפסוק מן הפסוקים, כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמיתית, שאומרים שזה הקבלה בידם, כאשר הוא בעיקר התורה והקבלות. אין הדבר כן. אך דע, כי פירוש לפסוקים שאינם תלויים בעיקר מעיקרי הדת ולא בדין מדיני התורה, שאינם קבלה בידם, אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת, ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר. ומשיאים המלות והענינים שהם יכולים לישא, ומוציאים אותם. וכמה פעמים על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר. כי אני לא מסתפק במאמר דברי רבי יהושע בפרשת וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא, כי זה משיקול הדעת אמרו, ולא מקבלה. וראיה לזה ממה שאמרו – שכן היא כתובה בצדה. ואם היתה קבלה בידו, לא היה צריך ראיה לפירושו. ועוד ראיה אחרת, שהרי אנו רואים חכמים אחרים זולת רבי יהושע בפירוש סוברים דעת אחרת, ואם הדבר קבלה, לא היו חולקים בו. שהרי ר' אלעזר אמר - מתן תורה שמע, והביא גם הוא ראיה לפירושו. ורבי אליעזר אומר - שמועת ים סוף שמע ובא, והביא גם הוא ראיה לפירושו... ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק, שלא יהא פירוש דרשות פסוק, אלא דרשות עומדות לעצמן, כדאמר בגמ' ר"ה – תנא, הוא כנען הוא סיחון הוא ערד, סיחון – שדומה לסיח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו – ערד שמו".
ומסיים: "וקרוב להיות, כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל, הם מזה החלק, כי הוא האמת, שאין עליו מערער, אלא שוגה ופתי".
וכ"כ הרשב"א (חי' אגדה ברכות ל"ב ע"ב) על דברי הגמ' שם: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, אמר הקב"ה - כלום אשכח עולות ופטרי רחם שהקריבו ישראל לפני במדבר" וכו': "יש משתבשים וחושבים, שהם ז"ל מפרשים הכתובים הבאים בהגדותיהם כיוצא בזה על צד האמת, כמו שפירשוהו באגדות, וכאילו עשו כאן עולה בשורוק, כמו עולה בחולם. וכן פירשו - בן בטנה, פטר רחם הבא מן הבטן... ובזה ישתבשו רבים, ונחלקו בו לשתי כתות. כת אחת מהם, מצד נטותם לדברי רבותינו ז"ל, וסמכם על מה שאמרוהו, חושבים כי כן פירוש המקראות באמת, אחר שבא בדבריהם ככה. וכת אחת משתבשים יותר, ונוטים על צד הכפירה, וחושבים כי כן היתה דעתם ז"ל, בפירוש המקראות ההם, וגוזרים שזה שיבוש מהם, ומזה יצאו לשיבוש גדול ממנו, ותולים השיבוש בכל מה שאמרו גם בפירושי התורה והמצוות. ואלו סכלים באמת, ונגד פניהם נבונים. וכדי לסלק שני השבושים האלה, אני צריך להעיר ולפרש כוונתם שכיוצא בזה... וזה צד אחד להם באגדות, שהם מגידים מה שכוונו להגידו, ומביאין עליו את המקראות, כאילו דעתם בפירוש אותו המקרא, שהוא נאמר על הצד ההוא שאמרוהו הם ז"ל, ואינו רק לרמז ולזכרון הענין שכוונו אליו. וזה מנהג חכמינו ז"ל במקומות אחרים... וזה מחכמתם לקבוע הדברים הצריכים ונכבדי הענין, גדולי התועלת, בלשונות לא תשכח זכירתם".
מדברי הרשב"א עולה, שחכמים השתמשו בפרשנות לפסוקים על דרך "מליצת השיר", כאמצעי לזכרון הרעיונות שאותם דרשו על הפסוקים.
אבל הריא"ז (הו"ד בשלטי גבורים ע"ז ו' ע"א) כותב: "יש מן המדרשים, שכוונת חכמים בהם, לדרוש המקרא בכל ענין שיכולים לדרוש, וסמכו על מה שכתוב – אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, וכן – הלא כל דברי כאש וגו', ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שכתוב בפרק אחד דיני ממונות. ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דברים מורכבים שיש להם שני פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש. ועל דרך זה דורשים החכמים המקרא, בכל ענין שיכולים לדורשו. ואמרו - אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר, וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.
הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפ"ק דתענית, שאמר - יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד – וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים. והשיב לו – מקרא אני דורש. כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוין לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז, שיש לומר לא מת, כמו שכתוב – צדיקים אפילו במיתתן נקראו חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם. ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל בפ"ו דנזיר – וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר . הא לך הדבר מבואר, שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמים למקרא ולדרשו בכל פנים, ואולי יש בהן רמז".
גם לדעת הריא"ז, דרשות חז"ל לא נתקבלו מסיני, אלא נתחדשו ע"י החכמים, אבל לדעתו סיבת הדרשות היא, משום שלדברי התורה יש פירושים רבים, מלבד הפירוש הפשוט והעיקרי, וחכמים ניסו להגיע בכח עצמם לפירושים אלו.
אבל בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' רל"ב) כתב: "גרסינן בירושלמי פרק כל כתבי אמר רב יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק והדורש המתחרך והשומעה אינו מקבל שכר. אמר רבי יהושע בן לוי אנא מן יומוי לא אסתכלית בספרא דאגדתא. אלא חד זמן אסתכלית אשכחית כתוב בה וכו', אפילו כן אנא מתבעית בליליא עד כאן... חס ליה לר' יהושע בן לוי שיאמר, שאין האגדה אמת ועיקר, ונתנה מן השמים, כשאר תורה שבעל פה. וכמו שתורה שבעל פה נדרשת בשלש עשרה מדות, כן האגדה נדרשת בשלשים ושש מדות . וכל המדות האלו נמסרו למשה רבינו מסיני. אבל צריך שתדע, שהתורה שבעל פה אי אתה רשאי לכותבה, ולא היו כותבין ממשה רבינו ע"ה עד רבי, אלא מוסרין המאמרים בקבלה מפה אל פה. וזה הדרך בעצמו היו עושים באגדה, שהיו מוסרים אותה פה אל פה. ובימי רבי התירו לכתוב המשנה, משום עת לעשות לה' וגומר, והאגדה נשארה באיסורה כאשר בתחלה, שלא נתנה להכתב... החמיר כולי האי ר' יהושע בן לוי, על מי שכותבה או דורש אותה".
כלומר, שלדעת הרדב"ז, דרשות חז"ל נדרשות על ידי מידות שנתקבלו מסיני, ולא מסברתם.
אולי בפעם אחרת אאריך יותר, אבל לענ"ד מוכח מהרמב"ם שלפעמים הסמיכו חז"ל קבלתם שקיבלו איש מפי איש ממרע"ה על דרש בפסוק שנדרש מא' מי"ג מידות, ולפעמים הדין למדו ז"ל צ[מא' מי"ג מידות, ועל שניהם אנו מצווין להאמין בהם ומי שחולק ה"ה כופר ומין.