וַיָּ֙רָץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵֽלִיָּ֔הוּ - ספר "שרשי מנהגי אשכנז" החדש ודבריו על הגר"א

[רינת ישראל]

הרב יעקב טרייביץ
פרק א

אקדים כי לא קראתי את הספר כולו, כפי השמועה, עשיר הספר בדיונים חשובים ומלאי ענין. נאמן לעיסוקי עברתי על "פרק הגר"א" שבספר זה (עמ' 379-469), זה העוסק בדעתו של הגר"א, השוללת הנחת תפילין בחוה"מ, וגולש לשאלת סמכותו של הגר"א והתפשטות פסקיו/הנהגותיו בליטא ובכלל.

צר לי על דברי הבאים, אך סגנונו ומגמתו של המחבר, מזמינים תגובה מסוג זה. ואחת היא בקשתי, אל תתנו ליבכם ללשונות ולמליצות, שימו ליבכם לטענותי עצמם ובחנוני נא בזאת.
==============================
כמיטב המסורת של ספר זה, אשר הלכה היסטוריה ופולקולר כרוכים ואחוזים זה בזה, ערך המחבר הקדמה אשר כל קורא ישפוט בצדק כי אחת היא תכליתה: ערעור מעמדו של הגר"א בכלל, וכרסום מעמדו כפוסק ומכריע בענייני הלכה למעשה. וכך הנחות פשוטות וברורות, שאין מקום להסתפק בהם כלל, הופכות לדיון מלומד ורציני, כמו למשל, האם ביאור הגר"א יצא מחת ידי הגר"א עצמו, וזאת באמצעות ציטוטים שלא ממין הענין כלל, או כאלה חסרי משקל לחלוטין.

(לולי שהיה יוצא המחבר חמוש בשליחותו זו, של כרסום מעמד הגר"א, היה לו לוותר על הדיון הארוך בדבר ביאור הגר"א ושאר חיבוריו של הגר"א, שהרי הנהגתו של הגר"א בענין תפילין בחוה"מ, אינה תלויה בשום חיבור זה או אחר, והיא ידועה לנו מפי תלמידיו. מה איפוא מטרת הדיון על דייקנותו של חיבור זה או אחר...?)

נראה איפוא שיש לספר לקורא את הידוע לכל, עובדות פשוטות ומוסכמות, שהמחבר מערפל אותם לצורך מטרתו.

ובכן ספר 'ביאורי הגר"א' שיצא לאור חמש שנים בלבד לאחר פטירת הגר"א, כאשר כל תלמידיו בחיי חיותם, נדפס בשקלאוו שנת תקס"ג, בעריכת תלמידו הג"ר מנחם מענדיל, והג"ר ישראל בעל פאת השלחן, ובהסכמתם של נכדו הקרוב ביותר מהרי"מ מסלאנים, ותלמידו המובהק ביותר מוהר"ח מוואלאז'ין, וכן שני בניו היחידים הג"ר יהודה ליב והג"ר אברהם.

ספר זה הינו הספר היחיד בתורת הנגלה, אשר נסדר ונדפס כולו מכתב יד קדשו של הגר"א. לא תלמידים שרשמו שיעורים, לא תלמידים שהעלו שמועות ופירושים, לא מדפיסים ש'ערכו' ספרים מתוך קטעי תיבות. אלא ספר אשר כל כולו נכתב ע"י הגר"א עצמו. על חיבור זה שקד הגר"א בתקופות שונות בחייו, והיה משלימו ומרחיבו שנים הרבה. עוד בחייו נלמד החיבור ע"י תלמידיו וכמה מהחידושים שבו נתפרסמו קודם הופעת הספר בדפוס

דברים אלו לא פקפק בהם אדם מעולם! ומסדרי ביאורי הגר"א על הש"ע הדגישו זאת בהקדמתם חזור והדגש: 'והנה כל הביאור מהד' חלקי שו"ע עם הליקוטים המה מעצם כתב יד קדשו' (עלי"א עלית קיר א'). 'והוא מכתיבת יד עצמו הקדושה ולשונו הזהב ממש' (שער הש"ע). 'חיבוריו הקדושים על כל הארבע ש"ע, המה כתב יד עצמו הקדושה ולשונו הזהב ממש' (הקדמת המסדר לאו"ח, ומוהר"ח בהקדמתו). כיוצא בזה, שאר מסדרי הביאור: מהרי"מ מסלאנים [לאבן העזר], מהרימ"ג [לחו"מ], והג"ר אברהם אבא קליינרמאן [ליו"ד], הדגישו כי לא שינו כקוצו של יו"ד מלשונו המדוייקת של הגר"א. והנה כמה מן הלשונות: "לא שלחתי יד להגיה אפי' בדבר הגלוי. ובגוף החיבור לא שלחתי ידי בם". (הרי"מ). "ושלא ישונה אות אחת מלשונו הזהב בו מאוד נזהרתי" (ר"י). "לא בי הוא בער בעם, להרים יד בבלי דעת, לשנות את דרכי בקודש בכל פרטיהן שמץ מנהי" (הרמי"ג) ועוד.

נסיון של חכם פלוני - אשר ביקש להשוות לגר"א אופי רצוי לו - להטיל ספק בפסקה בביאור הגר"א, בה דן הגר"א ברותחין את הפיליסופיה ונושאי דגלה, נחל אף הוא כשלון מהדהד, וחבל איפוא שלא נלמד הלקח. סיכום קצר של הדברים ניתן בספר מנחת אליהו (לנדא): 'ומה שהחכם ר' צבי הירש קאצינעלבויגין בעל נתיבו"ע רצה לשדות בה נרגא ולהטיל ספק בדבריו אלה, לומר, כי לא מפי הגר"א יצאו הדברים האלה רק הוא הוספה ממסדרי כתבי הגר"א, ע"ז באו עדות הגאון ר' זלמן ריבלין וערות הרר"ש לוריא ומטפחת על פניו, כי המה בעיניהם ראו עצם הכ"י המונח עד היום בבית אוצר הספרים של הגביר האדיר הרב הגדול ר׳ שמריהו צוקערמאן ממאהליב, ושם כתובים הדברים ככתבן וכהוויתן בעצם יד קדשו של הגר"א ז"ל'.

מה יעשה המחבר עם הנחה פשוטה זו?

שיטה נאה מצא לו: הוא מרבה על הקורא ציטוטים מציטוטים שונים העוסקים בדייקנותם של כתבים שונים שהופיעו על שם הגר"א, ובכך כנראה מבקש המחבר להביא את הקורא לידי תחושה כי כל מה שיצא מתחת ידי הגר"א טעון בדיקה!

העובדה שעל יחוסו של "ביאור הגר"א" לא יצא אדם מעולם לערער, היא בטלה ומבוטלת בערימת הציטוטים ההולכים ונערמים חמרים חמרים.

כך הוא פותח (עמ' 381) בדברי חתנו של הגר"א הכותב בתוך האדרת אליהו 'כי הגאון לא כתב רק לעצמו ולא מסר רק ראשי פרקים'. אכן כל המצוי בכתבי הגר"א יודע כי פירוש אדרת אליהו הינו ספר שערכו המו"ל מתוך קטעי תיבות וציונים שהגר"א ציין לעצמו. ומה ענין ציטוט זה לדיון על דברי הגר"א בביאורו ?!

אלא שמחברנו לא מסתפק בהוצאת ציטוטים מהקשרם והצבתם במקום לא להם, (מה שמכונה בספרותינו "גניבת דעת") אלא אף נכשל בגרוע מכך:

נאמן למגמתו מפטיר המחבר (שם): 'קביעה זו שהגר"א כתב לעצמו...מרחיקה רבים מלומדי ספריו...הבילבול ועירוב הפרשיות...עורר אי נחת אצל גדולי שוחרי תורתו...ויש שתלו את הקשיים...בכך שתלמידיו המעתיקים לא עשו מלאכתם נאמנה, ופטרו את הגר"א מאחריות עליהם'.
קביעה זו, זו מבסס המחבר על דברי ר' ישראל משקלוב. זה שכשזכור היה שותף בעריכת ביאור הגר"א ! היתכן?

ובכן דברי ר' ישראל משקלוב נאמרו במקורם (בהקדמת תקלין חדתין) על הגהות הגר"א לש"ס אשר נדפסו בדפוס ווין, מתוך ציוניו של הגר"א בגליון גמרותיו, שלא על מנת לפרסמם, וגרוע מכך שנערכו ע"י הגוי המדפיס וכפי הבנתו!

ילמדנו מחברנו מה ענין כל זה זה לביאור הגר"א הנכתב ע"י הגר"א 'בספר וחקקן בעט ורצונו היה כי יוחקו בעט ברזל על מכבש הדפוס למען יעמדו לדורות עולם' (רצ"ה למפרט, הובא בספר בעמ' 388), ונסדר לדפוס ע"י ר' ישראל משקלאוו, זה שמחברנו שמו כקטיגור כל כתבי הגר"א.

שקר העיד בנו המחבר(עמ' 386) כאשר כתב: 'ר' ישראל משקלוב שהיה לו חלק בהכנתו לדפוס של ביאור הגר"א העיר הערה כללית על חיבורי הגר"א כולל ביאורו לשלחן ערוך: "מה נעשה לשיטותיו החמודות...כי לא רשמם אלא לעצמו..."' (א"ה, הדגש במקור).

עיינו נא בהקדמת ר"י משקלוב שם, וראו כי ר' ישראל כתב דברים אלו אך ורק על הגהותיו לש"ס, אלו שנכתבו דרך לימודו, ומעולם לא כתב כן כ'הערה כללית על חיבורי הגר"א כולל ביאורו לש"ע'!

המשך יבוא.

[בסתר המדריגה]

ז"ל החזו"א מקוואות קמא ז' ד' בדברי ביאור הגר"א.
ומה שתמה הגר״א שם על דברי הראשונים שכ׳ דארעא
חגחוני מתחלחל לא שייך רק במעין דגם במים שאובים נמצאים דגים ,
נראה שאין זה ממשנת הגר״א ז״ל, שאין זה ענין כלל לא לדברי התו׳ ולא לדברי הגמ׳, דאיך יתכן להכשיר כל מקוה חסר משום שהוא מחובר לכל מימות העולם הרי בעינן מים טופח להטפיח או כקליפת השוס לחבר המקואות, ועיניני רואות שעושין חפירות בקרקע והן חרבין ונגובין כל הימים,
וכן איתא בהדרת קודש פ"ג אות י"ט בשם הד"ח או הברו"ט [לא עיינתי כה"צ]

[קרית מלך]

מצפים לפרק ב'

[אחרון התלמידים]

ז"ל החזו"א מקוואות קמא ז' ד' בדברי ביאור הגר"א.
ומה שתמה הגר״א שם על דברי הראשונים שכ׳ דארעא
חגחוני מתחלחל לא שייך רק במעין דגם במים שאובים נמצאים דגים ,
נראה שאין זה ממשנת הגר״א ז״ל, שאין זה ענין כלל לא לדברי התו׳ ולא לדברי הגמ׳, דאיך יתכן להכשיר כל מקוה חסר משום שהוא מחובר לכל מימות העולם הרי בעינן מים טופח להטפיח או כקליפת השוס לחבר המקואות, ועיניני רואות שעושין חפירות בקרקע והן חרבין ונגובין כל הימים,
וכן איתא בהדרת קודש פ"ג אות י"ט בשם הד"ח או הברו"ט [לא עיינתי כה"צ]

ב"ה
כלפי הספר המדובר אין בי כבר את הרצון לדון בו. לאחר זלזול בזוה"ק ורצון לערער את סמכות הגר"א וכו' כל המטרות קידשו את האמצעי.
לגבי הציטוט מדברי החזו"א הוא לא פחות מחוצפה במקרה הגרוע, אי ידע הכי מינימאלי שישנו.
הרי מרן החזו"א זצ"ל לא זז מלדון בבאור הגר"א
והכל כאשר לכל התייחס לכך מהגר"א ממש ובמקומות אין מספר. ובאיגרות כתב על גדולת הגר"א ועל גודל הכרעותיו ודיבר רק על ביאור הגר"א, יתירה מזו: אף לא הסכים לשוות ל'מעשה רב' ערך גדול אלא רק לבאור הגר"א.
כל מה שכתב שם הוא לגודל תמיהתו על רבינו הגר"א, כתב מפני כבודו שלא נראה שדבר זה יצא מפ"ק. אבל לדבר באופן שכזה שערער על כל הביאור שלא יצא מפי הגר"א? ופשוט לי שכל החו"ר תופסי התורה יודעים זאת ותמוה שצריך להסביר דברים פשוטים.

[מה שנכון נכון]

לדעת המחבר אחד מהקשיים שישנם בביאור הגר"א, ושמחמתם לא הרבו בני ליטא להגות בחיבור זה, הוא:

לפעמים נתגלו גם סתירות בין הנאמר בביאור הגר"א לבין החיבור אותו הוא מצטט, כפי שהראה פעם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בשעה"צ סי' תקמה סק"ט "אך זה צריך עיון בדברי הגר"א, שמשמע מדבריו דהבית יוסף סובר לגמרי כהרא"ה, והמעיין בבית יוסף בריש הסימן יראה דאינו סובר לגמרי כדבריו, וכמו שכתבנו למעלה". (עמ' 387).

לקראת המהדורה הבאה יוכל המחבר לחפש במאגרים השונים את המלה 'גר"א' כשהיא מופיעה בסמוך למלים: צ"ע, צע"ג, תמוה, תמוהים, וקשה, פלא, לא זכיתי להבין" ועוד כהנה וכהנה, ולאחר עוד כמה מאות עמודי ציטוטים להגיע למסקנה המתבקשת והבלתי נמנעת שגדולי הדורות מאז ועד היום הרבו לתמוה ולהתפלא על דבריו של הגר"א, להצביע על הבעיתיות שבהם, ופעמים רבות לא מצאו דרך ליישב את דבריו, כמובן בתוספת הסתייגות ש"מעמדו העילאי של הגר"א לא נפגע למרות תהיות אלו".

[אוצר החכמה]

לדעת המחבר אחד מהקשיים שישנם בביאור הגר"א, ושמחמתם לא הרבו בני ליטא להגות בחיבור זה, הוא:

לפעמים נתגלו גם סתירות בין הנאמר בביאור הגר"א לבין החיבור אותו הוא מצטט, כפי שהראה פעם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בשעה"צ סי' תקמה סק"ט "אך זה צריך עיון בדברי הגר"א, שמשמע מדבריו דהבית יוסף סובר לגמרי כהרא"ה, והמעיין בבית יוסף בריש הסימן יראה דאינו סובר לגמרי כדבריו, וכמו שכתבנו למעלה". (עמ' 387).

לקראת המהדורה הבאה יוכל המחבר לחפש במאגרים השונים את המלה 'גר"א' כשהיא מופיעה בסמוך למלים: צ"ע, צע"ג, תמוה, תמוהים, וקשה, פלא, לא זכיתי להבין" ועוד כהנה וכהנה, ולאחר עוד כמה מאות עמודי ציטוטים להגיע למסקנה המתבקשת והבלתי נמנעת שגדולי הדורות מאז ועד היום הרבו לתמוה ולהתפלא על דבריו של הגר"א, להצביע על הבעיתיות שבהם, ופעמים רבות לא מצאו דרך ליישב את דבריו, כמובן בתוספת הסתייגות ש"מעמדו העילאי של הגר"א לא נפגע למרות תהיות אלו".

אותי תפס הביטוי "כפי שהראה פעם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין"

מה תאמרו על ביטוי כזה.

לפעמים נתגלו סתירות פנימיות חמורות בדברי המשנה שחיבר ר' יהודה הנשיא. כפי שהראה פעם רב הונא בנו של רבי יהושע הבבלי בדבריו ב..

[עתניאל בן קנז]

במקרה זה, נתפסת לזוטות, כך דרכו של המחבר בכל ספריו, גם על גדולי הקדמונים.
אפשר לתמוה על הסגנון, אבל אין בכך שום בטוי של זלזול.
זה פשוט ענין של מנטליות. (כנראה ש'יעקע נשאר יעקע').

[אוצר החכמה]

לא אמרתי שזה זלזול. זה מצחיק.

[חיים שיש בהם]

לא אמרתי שזה זלזול. זה מצחיק.

הוא רצה כנראה לשמור על סגנון אקדמי. לדעתי מיותר לחלוטין בספר מסוג זה

[צופר הנעמתי]

זה מה שמצחיק.

[עושה חדשות]

זה לא הסגנון, זה התוכן.

אם המשנ"ב דן כנגד הגר"א על משמעות דברי הב"י, אין כאן תחילת ערעור על יחוס הדברים לגר"א ולא על סמכותם.
באותה מידה הגר"א הרי דן כנגד הב"י על פירוש דברי הרשב"א למשל, ופוסקי דורינו דנים כנגד המשנ"ב על משמעות דברי הגר"א. זאת מבלי צל של ערעור על סמכותו של הב"י ואמיתות חיבורו, וכנ"ל המשנ"ב.

[ישראל אליהו]

המשנ"ב מביא כסדר פסקים מהגר"א בביאורו. וכמה קושיות (כדרכה של תורה) על דברי הגר"א לא מערערות את ייחוס הביאור. ופשוט.

[מה שנכון נכון]

למען הדיוק: המחבר לא בא ללמוד מקטע זה ערעור על יחוס הדברים לגר"א או על סמכותו. הוא עוסק ב"קושי לרדת לעומק דברי הגר"א", ומשתמש בתמיהת השעה"צ על הגר"א כאחת הראיות לבעיתיות ולקושי שיש בביאור הגר"א.

[ישראל אליהו]

וכי יש עליו קושיות רבות באופן חריג יותר מעל שאר פוסקים?

[יעקובי]

המשנ"ב מביא כסדר פסקים מהגר"א בביאורו...

והשתבח בו בהקדמתו למשנ"ב:

ובמקום שראיתי דעות בין שני אחרונים גופא באיזה דבר, לא הייתי עצל בדבר מלחפש בכלל ספרי שאר אחרונים לראות אל מי מקדושים דעתם פונה למעשה, ובפרט בבאור הגר"א ז"ל שהוא אורן של ישראל, ויתד שהכל תלוי בו, וכדאי להכריע הדבר.

[קרית מלך]

אנא, לא להסחף ולהתחיל לדון אודות רבנו הגר"א זללה"ה ואם ביאורו לשו"ע מקובל. על האומר דברים כגון אלו צריך להשיב רק ב"הקהה את שיניו" - כוונתי כמובן למשמעות הענין, יש אמיתות שלא הופכים אותם לנושא הנתון לדיון. נקודה.

[מה שנכון נכון]

המשנ"ב מביא כסדר פסקים מהגר"א בביאורו...

והשתבח בו בהקדמתו למשנ"ב:

ובמקום שראיתי דעות בין שני אחרונים גופא באיזה דבר, לא הייתי עצל בדבר מלחפש בכלל ספרי שאר אחרונים לראות אל מי מקדושים דעתם פונה למעשה, ובפרט בבאור הגר"א ז"ל שהוא אורן של ישראל, ויתד שהכל תלוי בו, וכדאי להכריע הדבר.

ובעניננו כותב המ"ב לא, ח שראוי לא לברך על התפלין בחוה"מ "בפרט שהגר"א ז"ל כתב שאין לדעת הי"א עיקר בש"ס".

אבל לדעת המחבר (עמ' 392-3):

יש להוסיף לכאורה את הערתו העקרונית של ר' ישראל מאיר הכהן שפסקי הגר"א מבוססים על ספרי הפוסקים שהגיעו לימיו, ואין לדעת כיצד היה מכריע אלו היה רואה את כל הראשונים והאחרונים הרבים שנדפסו אחר פטירתו. ואלו דבריו בשעה"צ תרכט, יג: "הב"ח הביא זה בשם ריא"ז שהחמיר, ואנו מצאנו ראינו גם בהלכות של ר"י אבן גיאות ובעטור שהחמירו בהדיא אף בזה, וכן בשבלי הלקט העתיק לשון הגמרא וסיים על זה, וכיון דספיקא הוא אזלינן לחומרא, ומשמע דמחמיר בכל גווני. והגר"א דכתב דכל הפוסקים הקילו בזה, לא היה לפניו כל אלו הפוסקים (כי בימיו לא נדפסו)". ובנדון תפלין בחוה"מ הוכיחו רבים מהראשונים מהירושלמי שחוה"מ זמן תפלין, והגר"א חלק על ראייתם, אבל דעתו עומדת בנגוד מפורש לדעתם של רבותינו הראשונים".

כנראה כוונת המחבר שהגר"א לא ידע כמה רבים הראשונים העומדים בצד המחיבים הנח"ת בחוה"מ.
השעה"צ אינו אומר שאין לדעת איך היה הגר"א מכריע.

[אורח]

לדעת המחבר אחד מהקשיים שישנם בביאור הגר"א, ושמחמתם לא הרבו בני ליטא להגות בחיבור זה, הוא:

לפעמים נתגלו גם סתירות בין הנאמר בביאור הגר"א לבין החיבור אותו הוא מצטט, כפי שהראה פעם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בשעה"צ סי' תקמה סק"ט "אך זה צריך עיון בדברי הגר"א, שמשמע מדבריו דהבית יוסף סובר לגמרי כהרא"ה, והמעיין בבית יוסף בריש הסימן יראה דאינו סובר לגמרי כדבריו, וכמו שכתבנו למעלה". (עמ' 387).

לקראת המהדורה הבאה יוכל המחבר לחפש במאגרים השונים את המלה 'גר"א' כשהיא מופיעה בסמוך למלים: צ"ע, צע"ג, תמוה, תמוהים, וקשה, פלא, לא זכיתי להבין" ועוד כהנה וכהנה, ולאחר עוד כמה מאות עמודי ציטוטים להגיע למסקנה המתבקשת והבלתי נמנעת שגדולי הדורות מאז ועד היום הרבו לתמוה ולהתפלא על דבריו של הגר"א, להצביע על הבעיתיות שבהם, ופעמים רבות לא מצאו דרך ליישב את דבריו, כמובן בתוספת הסתייגות ש"מעמדו העילאי של הגר"א לא נפגע למרות תהיות אלו".

הבדיחה בסגנון המצוטט הוא לא הזכרת שמו המלא של מחבר המשנה ברורה, או כיו"ב. מה שיותר מצחיק/מציק, זה שטענה יחידאית של שעה"צ על מקור הנזכר בביאור הגר"א שנראה שלא בדיוק, הטענה הזו כבר שווה כותרת כללית כאילו מדובר בתופעה רחבה ומסקנה כוללת!

[מה שנכון נכון]

לדעת המחבר אחד מהקשיים שישנם בביאור הגר"א, ושמחמתם לא הרבו בני ליטא להגות בחיבור זה, הוא:

לפעמים נתגלו גם סתירות בין הנאמר בביאור הגר"א לבין החיבור אותו הוא מצטט, כפי שהראה פעם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בשעה"צ סי' תקמה סק"ט "אך זה צריך עיון בדברי הגר"א, שמשמע מדבריו דהבית יוסף סובר לגמרי כהרא"ה, והמעיין בבית יוסף בריש הסימן יראה דאינו סובר לגמרי כדבריו, וכמו שכתבנו למעלה". (עמ' 387).

לקראת המהדורה הבאה יוכל המחבר לחפש במאגרים השונים את המלה 'גר"א' כשהיא מופיעה בסמוך למלים: צ"ע, צע"ג, תמוה, תמוהים, וקשה, פלא, לא זכיתי להבין" ועוד כהנה וכהנה, ולאחר עוד כמה מאות עמודי ציטוטים להגיע למסקנה המתבקשת והבלתי נמנעת שגדולי הדורות מאז ועד היום הרבו לתמוה ולהתפלא על דבריו של הגר"א, להצביע על הבעיתיות שבהם, ופעמים רבות לא מצאו דרך ליישב את דבריו, כמובן בתוספת הסתייגות ש"מעמדו העילאי של הגר"א לא נפגע למרות תהיות אלו".

הבדיחה בסגנון המצוטט הוא לא הזכרת שמו המלא של מחבר המשנה ברורה, או כיו"ב. מה שיותר מצחיק/מציק, זה שטענה יחידאית של שעה"צ על מקור הנזכר בביאור הגר"א שנראה שלא בדיוק, הטענה הזו כבר שווה כותרת כללית כאילו מדובר בתופעה רחבה ומסקנה כוללת!

כמובן. ולא רק טענה יחידאית, אלא גם קושיות רבות של מחברים רבים אין בכוחן להפוך את דברי הגר"א לבלתי מובנים באופן כללי, או לבעיתים במובן שבד"כ א"א לעמוד על סוף דעתו ולידע מה פסק. על כל גדולי הראשונים והאחרונים תמהו במשך הדורות מאות או אלפי תמיהות.
אפי' הקושי הנובע מקיצור דבריו של הגר"א (ראה בהקדמת ר"ח מואלוזין ועוד ועוד, וכידוע לכל) אינו רלוונטי לנד"ד. מה גם שיש עדות מתלמידיו שאכן נהג כדבריו בביאורו ולא הניח תפלין בחוה"מ.
---
לגבי הזכרת השם המלא - אם הייתי מעתיק כל הלשון כולל שנות חייו שבסוגריים (תקצ"ח-תרצ"ג), אולי היו מוצאים להגדיר גם את זה כ'מצחיק', אך לדעתי אין בכך שום חסרון, ואדרבה בספר המצטט מאות רבות של חכמים ומחברים מכל התקופות, יש תועלת גדולה בציון שמו המלא של החכם ותקופת חייו, וטרחתו של המחבר היא לעזר לקורא. ולפעמים זה נוגע לתוכן הדברים - לעקוב אחר השינוי שחל במנהג הנח"ת בחוה"מ במשך הזמנים השונים. ולמען האחידות והסדר אין מקום להבדיל בין אלו המפורסמים יותר למפורסמים פחות. ובכלל, בענינים כאלו איש איש וסגנונו.

[קאצ'קלה]

לגבי הזכרת השם המלא - אם הייתי מעתיק כל הלשון כולל שנות חייו שבסוגריים (תקצ"ח-תרצ"ג), אולי היו מוצאים להגדיר גם את זה כ'מצחיק', אך לדעתי אין בכך שום חסרון, ואדרבה בספר המצטט מאות רבות של חכמים ומחברים מכל התקופות, יש תועלת גדולה בציון שמו המלא של החכם ותקופת חייו, וטרחתו של המחבר היא לעזר לקורא. ולפעמים זה נוגע לתוכן הדברים - לעקוב אחר השינוי שחל במנהג הנח"ת בחוה"מ במשך הזמנים השונים. ולמען האחידות והסדר אין מקום להבדיל בין אלו המפורסמים יותר למפורסמים פחות. ובכלל, בענינים כאלו איש איש וסגנונו.

דבריך דברי טעם. לענ"ד.

[חזן הכנסת]

עצם הכותרת "וירץ אחרי אליהו" סותר את דרכו ושיטתו של הגר"א
שיטת הגר"א הוא החתירה לאמת ללא משוא פנים וזה עשה המחבר
הגר"א בענין זה לא נמנע מלחלוק על רוב הראשונים שגם המנהג כמותם ולסתור דבריהם בביאורו בלי בקשת מחילה וגם לעשות מעשה, וזה בהחלט דוגמא לשיטת הגר"א
ומי שקורא בספר שרשי מנהגי אשכנז ע"מ להגיע לחקר האמת הוא הממשיך האמיתי לשיטתו של הגר"א
אבל מי שמתנהג בכל דרכיו ע"פ "אדונינו הגרא" כעיוור המגשש באפילה הוא בעצם אינו תלמיד של הגר"א כלל, וגם לא תלמיד של שאר חכמי ישראל אע"פ ששאר החכמים כן הלכו בדרך המסורת, אבל אף פעם לא קיבלנו הוראת אדם יחיד ומיוחד בכל דבריו, זה כנראה השפעה חסידית.

[אוצר החכמה]

לגבי הזכרת השם המלא - אם הייתי מעתיק כל הלשון כולל שנות חייו שבסוגריים (תקצ"ח-תרצ"ג), אולי היו מוצאים להגדיר גם את זה כ'מצחיק', אך לדעתי אין בכך שום חסרון, ואדרבה בספר המצטט מאות רבות של חכמים ומחברים מכל התקופות, יש תועלת גדולה בציון שמו המלא של החכם ותקופת חייו, וטרחתו של המחבר היא לעזר לקורא. ולפעמים זה נוגע לתוכן הדברים - לעקוב אחר השינוי שחל במנהג הנח"ת בחוה"מ במשך הזמנים השונים. ולמען האחידות והסדר אין מקום להבדיל בין אלו המפורסמים יותר למפורסמים פחות. ובכלל, בענינים כאלו איש איש וסגנונו.

אני לא התכוונתי לשם המלא. המצחיק כאן הוא ההתבטאות כפי שהראה כביכול המ"ב הראה שהגר"א לא דייק כאן.

[אבק פורח]

לגבי הזכרת השם המלא - אם הייתי מעתיק כל הלשון כולל שנות חייו שבסוגריים (תקצ"ח-תרצ"ג), אולי היו מוצאים להגדיר גם את זה כ'מצחיק', אך לדעתי אין בכך שום חסרון, ואדרבה בספר המצטט מאות רבות של חכמים ומחברים מכל התקופות, יש תועלת גדולה בציון שמו המלא של החכם ותקופת חייו, וטרחתו של המחבר היא לעזר לקורא. ולפעמים זה נוגע לתוכן הדברים - לעקוב אחר השינוי שחל במנהג הנח"ת בחוה"מ במשך הזמנים השונים. ולמען האחידות והסדר אין מקום להבדיל בין אלו המפורסמים יותר למפורסמים פחות. ובכלל, בענינים כאלו איש איש וסגנונו.

אני לא התכוונתי לשם המלא. המצחיק כאן הוא ההתבטאות כפי שהראה כביכול המ"ב הראה שהגר"א לא דייק כאן.

אחר מחילת כתר"ך, לא מסבירים בדיחות.
מי שזה לא מצחיק אותו שלא יצחק...

[אורח]

עצם הכותרת "וירץ אחרי אליהו" סותר את דרכו ושיטתו של הגר"א
שיטת הגר"א הוא החתירה לאמת ללא משוא פנים וזה עשה המחבר
הגר"א בענין זה לא נמנע מלחלוק על רוב הראשונים שגם המנהג כמותם ולסתור דבריהם בביאורו בלי בקשת מחילה וגם לעשות מעשה, וזה בהחלט דוגמא לשיטת הגר"א
ומי שקורא בספר שרשי מנהגי אשכנז ע"מ להגיע לחקר האמת הוא הממשיך האמיתי לשיטתו של הגר"א
אבל מי שמתנהג בכל דרכיו ע"פ "אדונינו הגרא" כעיוור המגשש באפילה הוא בעצם אינו תלמיד של הגר"א כלל, וגם לא תלמיד של שאר חכמי ישראל אע"פ ששאר החכמים כן הלכו בדרך המסורת, אבל אף פעם לא קיבלנו הוראת אדם יחיד ומיוחד בכל דבריו, זה כנראה השפעה חסידית.

קראת משהו חוץ מהכותרת?
איש לא מבקש להטיל על המבורגר חברות בחסידות הגר"א. הטענה נשמעת סביב סילופים וחצאי ציטוטים המבקשים לפורר את דעתו של הגר"א עצמו. זכותו של המבורגר לחלוק על הגר"א, וזכותו של הקורא לשקול את משקל דעתו, אלא שלפי האמור בדברי הכותב בפתיחת האשכול, המבורגר לא מסתפק בכך אלא מבקש לסלף את דעתו של הגר"א עצמו.
אי אמירת אמת, אינה יכולה בשו"א להתקבל כ"המשך אמיתי של שיטת הגר"א".

[רינת ישראל]

הרב יעקב טרייביץ
פרק ב
========================================
אחרי שעמדנו על דרכו של מחברנו: כותרות התלויות על בלי מה, אנו פטורים מהקדמות ארוכות ויגעות. מעתה נציג את דברי המחבר ושוברם בצידם.

כותב מחברנו (עמ?): 'המבוכה בדבר אמינות נוסח החיבורים החלה כבר בספרו הראשון'.

המקור?

בקורת שנשמעה על חתן הגר"א שהו"ל ספר שנות אליהו, בו כלל פירושים שנכתבו ע"י תלמידי הגר"א, אשר שמעו ממנו, ולאחר זמן רשמום. ביקורת שלא פסחה על כמעט שום ספר פירושים שנרשמו ע"י תלמידים שונים.

ובכן, לא מבוכה ולא אמינות, אלא אמינות לקויה של מחברנו.

הלאה.

למערכה מגויס עתה גדול תלמידי הגר"א. לכבוש את המלך בביתו. וכך כותב מחברנו משמו של מהר"ח מוואלז'ין (עמ' 383): 'כי גם בביאור הגר"א קיימות הוספות משובשות שאינן מתורתו..'.

וזאת בעקבות הציטוט הבא, דברי ר' חיים מוואלזין בהסכמה למעשה רב:
"אמת כן הדפיס הרב החסיד מוהר"מ מענדיל נ"י בביאור השו"ע אבל השומעים שמעו וטעו" '

מדהים לא?!

בהחלט!

ובכן, הגרמ"מ מסדר ביאור הגר"א לאו"ח הכניס לתוך ביאור הגר"א בסו"ס רמ"א לפני התחלת הל' שבת, (ועל מנת להתחיל הל' שבת בעמוד חדש מראשו) 'דיוקים בנוסחי התפילה והברכות מהגאון ר"א ז"ל', כיוצא בזה הכניס ר' מנדל לפני הל' פסח, ביאור ליעלה ויבוא תחת הכותרת 'כדי למלאות רצון כל ראינו להתחיל הל' פסח בראש הדף ולכן הצגנו פה מה ששמענו מפה קדוש...'. על דיוק המופיע בהוספה זו, שאינה כלל חלק מביאור הגר"א, עליה ורק עליה כותב ר' חיים לצדד שהיא מפי השומעים שלא דייקו.

ועוד לו למחבר (עמ'?) 'יש בביאור הגר"א על השלחן ערוך חלקים שיוחסו לו על סמך השערות'.

מקור?

דברי רש"ד מונק (נולד יותר ממאה עשרים שנה אחר פטירת הגר"א...), המביא שמועה המתייחסת לדברים שנדפסו בסוף ביהגר"א על חו"מ, ואשר כבר הודגש שם ע"י
המלבה"ד, כי אותם קטעים נדפסו ע"פ ליקוטים מסויימים שנמצאו בירושלים, לפי השמועה שמביא הרש"ד מונק, יוחסו כתבים אלו (אלו!) להגר"א ע"י "אומדנות יפות" כלשונו של הרש"ד מונק שם.

ובכן מלבד שדברי הרב מונק מובאים בצורה מוגזמת, (והמשקל שניתן להם מביך...) הרי שמדובר על קטעים ספציפיים בלבד. וכל הכותרת היא עלילת דברים או אם תרצו: כתיבה עיתונאית...

אחרי כל התגליות המפליאות שהצטברו למחברנו על שולחנו, ממשיך המחבר וטווה את היריעה: (עמ' 384) 'אין זה מפליא שלעתים ביקש בעל החזו"א להסיר תמיהה בנימוק שהדברים לא יצאו מהגר"א'.

אמור מעתה, כל מקום שאתה מוצא ביאור הגר"א קשה, ועכו"כ כשהוא עומד לנגף למנהג אשכנז, הנה פתרון: הגר"א לא חתום על כך!

ומי הוא המקור אליו מייחס המחבר שיטת עבודה נפלאה זו?

מרן החזו"א !

את קביעתו זו מבסס המחבר על כמה לשונות של חזו"א.

למשל לשון זו:

'ומאד קשה להאמין שיצאו הדברים מפי הגר"א ז"ל כו'' (חזו"א יו"ד קפ"א ג')

והנה הציטוט המלא:

'ומאד קשה להאמין שיצאו הדברים מפי הגר"א ז"ל כו'' ואי היה כן דעת הגר"א למה השמיטתן בביאורו?' (יו"ד קפ"א ג'),

הרי שחזו"א למד משתיקת הגר"א בביאורו, נגד מה שמביאים תלמידים בשמו, ומחברנו נוטל את ציטוט זה עצמו, המלמד על יחסו של החזו"א לביאור הגר"א כסולת נקיה של דעת הגר"א – ואיתו עצמו מבקש לקעקע את סמכות הביאור!

לשונות נוספים של החזו"א, אותם אסף מחברנו הלא הם: שנים מהם מתייחסים על ביאור הגר"א לירושלמי זה הנכתב ע"י תלמידי הגר"א, (ואעפ"כ החזו"א כתב בלשון עדינה ומאופקת: 'לאו שמיה דהגר"א חתים עליה' דמאי ס"ס ג'. 'ונראה דלא נמסרו לן דברי הגר"א כראוי' כלאים ד'. השלישי מתייחס לאי סדר שנפל בהצגת דברי הגר"א בביאור 'נתערבו בביאור רבינו שני הפירושים', וסמי מכאן פקפוק על יחוס הדברים להגר"א.

נותרו שני מקומות בלבד בהם כותב החזו"א על דברי הגר"א בביאורו, "אין זה ממשנת הגר"א" או "כמדומה שלא מפי הגר"א הן" (אגב הלשון השניה מתייחסת לליקוט הבא בתוך הביאור ולא לביאור עצמו ואכמ"ל). ובכן, דבר זה תשב"ר יודעים, שלשונות אלו וכיו"ב, אינם יכולים לשמש כקביעה מדעית, שיש בה ערעור על יחוס הדברים להגר"א, ואינם אלא לשונות של כבוד, כגון "תלמיד טועה כתבם", וכן ע"ז הדרך (דוגמא לדבר, בביאוה"ל ס"ס שכ"א כתב תירוץ פשוט לקושיית רעק"א, ונזקק לסיים: 'ולא אאמין שיצא זה מפי הגאון רע"א רק מאיזה תלמיד טועה', הנה שלמרות שבחידושיו לשבת ע"ד א' ג"כ איתא כן וגם במהדו' מכו"י מעידים שהוא מכתי"ק, מ"מ כ' לשון זה מפאת דס"ל שהוא תי' ברור ומהערכתו העצומה להגרעק"א).

ועתה תפנית (עמ' 385 ואילך): גם אם הגר"א כתב מה שכתב, יתכן שלא הבנו את דבריו כראוי. וממילא הגר"א מעולם לא אמר לא להניח תפילין בחוה"מ! (נחזור שוב על ההנחה הידועה הנעלמת בערימות הציטוטים והסילופים: דעת הגר"א בענין הנחת תפילין בחוה"מ אינה תלויה בשום חיבור מחיבוריו והיא ידועה לנו מפי תלמידיו!)

את הנחתו זו תומך המחבר בציטוטים שונים המדברים על הקושי לרדת לעומק דברי קדשו של הגר"א. יפה מאד. חבל שכאן שבקיה מחברנו לחזו"א. והנה כמה מילים ממכתבו לרא"ל פרידמן שביקש לטעון כי יש קושי להסיק על דעתו האישית של הגר"א ממה שכתב בביאורו:

'הגר"א ז"ל ב'ביאורי הגר"א' אינו מסתפק בביאור מקורו של השו"ע אלא נכנס תמיד לקבוע מסמרות בהכרעת ההלכה ומגלה תמיד דעתו ז"ל במקום שנוטה מדברי השו"ע, ודבריו ז"ל תמיד במלול ברור בלהבת אש. ומעולם לא עבר בשתיקה אם נטתה דעתו ז"ל להלכה לנטות מדברי השו"ע...סוף דבר, לפי מנהגו של הגר"א לא יתכן שיכוין לחלוק על השו"ע ויכחד תחת לשונו ויכתוב בלשון כמראה מקור הלכה ויכוין לחלוק אלא היה מפרש כונתו ז"ל בגלוי'.

ועוד לו שם: 'ולא ניחא ליה להגר"א ז"ל להכניס בדבריו כונה הפכית'. 'למה נוציא דברי הגר"א מפשטן, ואם באנו כו' בטלה שימושה של הורה, ואין לנו כיו"ב לא בדברי הגר"א ולא בשום מפרש ופוסק'. 'כל הדיוקים בדברי הגר"א אינם מובנים, אדרבה דברי הגר"א הכל על מקומם פשוטין ומבוארין, ומפרש דעת הירושלמי משום כסדרן ולפיכך יש חלוק בין ספרים לתפילין ומזוזות וכדברי המכילתא, ואין כאן מקום לדיון כלל וכלל'. 'וחלילה להפוך דברי הגר"א הפשוטים ללעגי שפה ועוד פחות מזה. ומי שרגיל בעומק דברי הגר"א אי אפשר לו כלל להבין איך יש מקום לנטות, דרך הגר"א תמיד לרמז על הראשונים שלא ס"ל כן'. 'דברי הגר"א הן בפשוטן, ובמקום שהכוונה לרופף את הדין ולומר שאינו מוכרע משמש לשון זו דעת פלוני אבל פלוני כתב כו', ובמקום שהכוונה לקיים את הדין ולאפוקי מהחולק, בזה שימוש הלשון לומר וזה דלא כפלוני, ואם באנו להרוס את מובני הלשון אבדנו ח"ו כל תורה שבע"פ הכתובה, וחלילה מנליזות כאלו'.

על טענות כטענותיו של מחברנו אשר 'דברי הגר"א ברמזים' ואולי לא נתכוין וכו' וכו', קובע החזו"א: 'אין לנו לחשוד שגם הגר"א קאי בשיטת השו"ע אלא דברי הגר"א הם רמזים והמ"ב ז"ל לא הבין רמזי הגר"א'.

כל אלה לא נמצא בספרנו. כמובן.

נאמן לדרכו להטביע את הקורא הנבוך בים של ציטוטים בלתי רלוונטים, פותח עתה (עמ' 387) מחברנו בדיון אודות אפשרות מפתיעה: אף אם הגר"א כתב, וגם אם הביע דעתו שאין להניח תפילין, מי יתקע לנו שכך נהג למעשה?

רק פרט אחד חוזר ונשמט מהדיון החשוב. עדויות תלמידיו על הנהגותיו בפועל.

פרט שאיזכורו היה משמיט את כל הדיון המיותר....

יהודי ליטא, רובם ככולם, הניחו תפילין בחול המועד, כמנהג רוב האשכנזים (מלבד ק"ק שקלוב, ידיעה שולית זו לא נזכרה בספר, כנראה אין מקום לה בספר בן 900 עמודים). זו הנחה פשוטה וידועה.

מחברנו (עמ' 380 ואילך) מגייס גם את פזורת יהודי ליטא למטרתו: 'יהודי ליטא התקשו להבין את מניעיו של הגר"א ונימוקיו שלא להניח....', ועוד (עמ' 393) 'הקשיים בהבנת ביאור הגר"א היו חלק מהסיבה שחכמי ליטא נמנעו מלנהוג כמותו'.

לאמור, אם עד עתה סברנו שיהודי ליטא לא שינו המנהג בשום דבר וענין, הרי שלדעת מחברנו, ישבו יהודי ליטא, למדו את סוגיית הנחת תפילין בחוה"מ, אולי עמדו גם על כמה מהעקרונות שבפרקי ספרו, ונמנו וגמרו שלא להניח תפילין. וזכינו לשני דינים: א. יהודי ליטא קבעו כי ביאור הגר"א הוא ספר קשה ולא ניתן להסיק ממנו. ב. יהודי ליטא קבעו כי עיקר הדין להניח תפילין בחוה"מ.

חבל איפוא שברשימת התומכים בהנחת תפילין בחוה"מ, לא הוסיף מחברנו את כל בני ארצות אירופה שהניחו תפילין, שכאמור עשו זאת בשל עיון מעמיק בסוגיא. יתכן שרשימה שכזו היתה מכריעה את הסוגיא אחת ולתמיד.

אחרי שסיים מחברנו לדברר את יהודי ליטא, הוא מבקש להיות לפה גם לקהילת יהודי ליטא בארץ הקודש, וכך בהמשך (עמ' 402): 'בהיעדר הבנה ברורה של שיטת הגר"א נעשו מאמצים למצוא נימוקים חילופיים בקרב יוצאי ליטא שחדלו מהנחת תפילין...'. כלומר, לא השפעת תלמידי הגר"א מייסדי הישוב האשכנזי, אלא פלפולים כאלה ואחרים, העובדה שמדובר במגמה כללית (שקיעה כגאונים, השמטת יראו עיננו ועוד ועוד ועוד, אינה רלוונטית עתה. היא כמובן תזכה לטיפול בשאר כרכים השרשים...

אגב, המחבר, שלא בורר בטיב המקורות מהם הוא מצטט, נכשל בכמה השמטות, כך למשל בדיונו אודות הנהגת הח"ח נשמטו דברי תלמידו הצדיק רבי שלמה בלוך (בס' הצדיק ר"ש עמ' קכ"ג): 'סיפר שהח"ח לא רצה להניח תפילין בחוה"מ מחמת הזוהר אמנם משום לא תתגודדו הניח בלא תנאי'. מדהימים הם דברי המחבר בעמ' 443: ראויה לציון היא העובדה שמכל מנהגי הגר"א...יכל הח"ח להביא בספרו משנ"ב רק שני מנהגים שלו...'. צר לי אך כותב דבר זה, מעיד ע"ע שלא למד את המשנה ברורה! הח"ח מביא עשרות רבות ממנהגי הגר"א, בין מהמעשה רב בין מהחי"א ושא"ס. ודוקא שני המנהגים שציין אליהם המחבר (בגדי שבת בשבת חזון, ונביאים מקלף) הם ציטוטים מן החיי אדם. גם דברי הגרח"ק, הרגילים על לשונו של מחברנו (ויהיה מצטטם אשר יהיה...) לא באו בשלימות בספר. דבריו המאד קיצוניים [דעת נוטה הל' תפילין, ס' והגית על מצות תפילין] על כך שבאר"י נהגו רוב מנהגי הגר"א ע"פ מרן החזו"א [כולל שלא לברך על תפילין ש"ר !], לא ראיתי נזכרים בספר.


גם מניעיו הנסתרים של הגר"א זוכים לטיפול (עמ' 393): 'מהם שסברו שהגר"א הכריע שלא להניח תפילין לאו דוקא מכח מסקנתו בביאור סוגיות התלמוד אלא בגלל שנטה לדעת ספר הזוהר'. קביעה זו מבסס המחבר על פרשנות שלו לשמועה המיוחסת לר' איצלה מפונוביז'. פרשנות שגויה לדעתי.

פרשנות זו - שיש בה לא מעט תעוזה, לאמור, אע"פ שהגר"א מבסס דבריו על הש"ס, הרי שכיחד תחת לשונו ומניעיו היו אחרים לחלוטין - עומדת בסתירה מוחלטת לכל הידוע לנו מפי תלמידיו, על דרכו של הגר"א: לחתור לאמת ללא משוא פנים, להעמיד את הדין על יסודו מדברי רז"ל, להשוות בין הנגלה לנסתר.

וז"ל הגרמ"פ בספרו (שמחברנו לא בורר לצטטו אפילו מתוך רשימות שומעים: 'והגר"א שפסק דאין מניחין, לא מפני שאיתא כן בזוהר, אלא משום דסובר דגמ' דידן ובירושלמי סוברין כן. כמפורש בדבריו בסימן ל"א שלא הזכיר כלל הא דהזוהר בהטעמים שפליג על רבותינו מהר"מ והרא"ש ועוד הרבה ראשונים, דסברי דמניחין תפילין, אלא משום דמשמע לו שגם גמ' דידן סובר כן. (אגר"מ ח"ה סי' כ"ד).

אף ציטוט זה נשמט מן הספר...

לסיכום: דעתו של הגר"א השוללת הנחת תפילין בחוה"מ ידועה לנו מעדויות תלמידיו, כך שכל הדיון על ספרי הגר"א והשתלשלותם הוא מיותר ונועד להטות את הקורא מהבנת דעת הגר"א שאין בה ספק. הדיון עצמו, רצוף השמטות (מגמתיות?) סילופים (מכוונים?) וחצאי אמיתויות, ובעיקר המון ציטוטים בלתי רלוונטיים.

[ושא_נס]

לעיל בהודעה ראשונה: "על חיבור זה [ביאור הגר"א לש"ע] שקד הגר"א בתקופות שונות בחייו".
ברור שהוא חיברו יחסית בצעירותו, מה המקור שהוא שקד עליו "בתקופות שונות בחייו"? הוי אומר גם אחרי גיל ארבעים, ושמא עד סמוך לפטירתו?
ייש"כ

לעצם הענין של אופן הכתיבה של שמו של החפץ חיים זצ"ל.
אני מקבל לגמרי את צורת הכתיבה של הרב שרשי מנהגי אשכנז הי"ו, ולענ"ד אין בזה שום מקום פקפוק.

מצד הדיוק הביבליוגרפי, כל מי שעסק בתחום זה ולו במעט, נוכח לדעת שגם אצל גדולי עולם לדורותיהם כותבים את שמם ושמם משפחתם, למרות שהשם הפרטי ושם המשפחה נדחים ולא מפורסמים כלל, ומנהג העולם לכנותם על שם תפקידם או אחד מספריהם המפורסמים. דוגמת "המגיד מדובנא", אי אפשר לכתוב על ספריו את שם המחבר "המגיד מדובנא", אלא צריך לכתוב "ר' יעקב קראנץ". וכמו כן מלבי"ם ורבים אחרים.
כל זה בסתם ספרים, ועוד יותר מכך בספרים שמוזכרים ומצוטטים בהם אלפים אלפים אלפים של מחברים שונים (נניח 10,000 ספרים שונים!), ומהם שמות של חכמים דוגמת החפץ חיים שמצוטט מהם עשרות קטעים, האם בכל מקום צריך לכתוב "ר' ישראל מאיר הכהן מראדין מח"ס חפץ חיים"? ודאי שלא! ומצידי די לכתוב "ר' ישראל מאיר הכהן", ותו לא מידי, ועל הרוב שם הספר מוכיח מי המחבר.
בנוגע לשנות לידה ופטירה, אין זה גורע במקומות הנצרכים ואדרבה מוסיף, אך לעתים יכול להוות משא כבד ועול במקומות שאין בכך צורך.
הדבר הטוב ביותר לענ"ד בכל ספר שהוא, הן ספרי המחברים החדשים והן בההדרת ספרי קדמונים, לערוך בסוף הספר ביבליוגרפיה מקיפה של כל הספרים הנזכרים בספר עצמו, בחלוקה מה המחבר עצמו מביא (וגם בזה חלוקה פנימית מה ראה בעיניו ומה מכלי שני, ואלו שראה בעיניו לאיזו מהדורה מכוון) ומה המהדיר השתמש, ולהוסיף בסוגריים אחר שם המחבר את תאריך לידתו ופטירתו, וכיו"ב.

[מה שנכון נכון]

ילמדנו מחברנו מה ענין כל זה זה לביאור הגר"א הנכתב ע"י הגר"א 'בספר וחקקן בעט ורצונו היה כי יוחקו בעט ברזל על מכבש הדפוס למען יעמדו לדורות עולם' (רצ"ה למפרט, הובא בספר בעמ' 388), ונסדר לדפוס ע"י ר' ישראל משקלאוו, זה שמחברנו שמו כקטיגור כל כתבי הגר"א.

שקר העיד בנו המחבר(עמ' 386) כאשר כתב: 'ר' ישראל משקלוב שהיה לו חלק בהכנתו לדפוס של ביאור הגר"א העיר הערה כללית על חיבורי הגר"א כולל ביאורו לשלחן ערוך: "מה נעשה לשיטותיו החמודות...כי לא רשמם אלא לעצמו כי הוא הבין דרכם שאין הדור ראוי להשתמש בהם, על כן היטיב אשר דברו גדולי תלמידיו כי ראוי לגנזן". (א"ה, הדגש במקור).

עיינו נא בהקדמת ר"י משקלוב שם, וראו כי ר' ישראל כתב דברים אלו אך ורק על הגהותיו לש"ס, אלו שנכתבו דרך לימודו, ומעולם לא כתב כן כ'הערה כללית על חיבורי הגר"א כולל ביאורו לש"ע'!

וכך משתמע ביתר שאת מהמשפט המסיים את הקטע (מסומן בכחול).
[המחבר העתיק קטע שלם (כשש שורות) מדברי ר"י משקלוב, אך משפט הסיום הנ"ל לא הועתק].