נשר כתב:אם אפשר, תשובת הרדב"ז ח"ג ת' אלף כח.
שו"ת צמח צדק סימן פ'.
תשובת רדב"ז - זו?
ג' תרג (אלף כח) שאלת ממני אודיעך דעתי במי שעשה את חבירו שליח לשחוט לו בהמה והלך ושחטה לע"ז אמאי אסורה לימא ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכי תימא ה"נ דלא אסירה והא דקייל"ן השוחט לעכו"ם אסרה אף על גב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הנ"מ בשלא עשה בה מעשה גדול אבל שחטה שהוא מעשה גדול אסרה היינו בשלא עשה אותו שליח אבל אם עשה אותו שליח לעולם לימא לך דלא אסרה א"כ הוו להו לפלוגי בין היכא דעשאו שליח ללא עשאו שליח:
תשובה לדעת הרמב"ם ז"ל הדבר ברור דלא אסרה תורה אפילו שעשה בה מעשה גדול ל"ש עשאו שליח או לא עשאו שליח שכ"כ פ"ח מהלכות ע"ז בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לע"ז או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ. ולדעת הפוסקים דס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה גדול כדמשמע פשטא דשמעתא דע"ז כדאמר רב הונא התם. מיהו כתב הראב"ד ז"ל דהנ"מ עכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר לא אסרה דאמרינן לצעורי קא מכוין וא"כ לא שייך שאלה אלא בישראל מומר ולא בעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם. והיכא דעבר במזיד ושחטו לע"ז אדעתא דנפשיה קא שחיט ונתבטל השליחות ואסרה וחייב לשלם הבהמה וכיון שנתבטל השליחות לא שייך למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל היכא דשחט לע"ז בשוגג שייך הבעיא ואפי' שלא היה ישראל מומר וכגון שחשב שאין בזה איסור. ויש לפשוט מסוגיא דאין בין המודר /דאתא/ דאיתא למפשט בעיין דהוי כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא מדתנן הכהנים שפגלו במקדש במזיד חייבין ותני עלה בשוגג פטורין אלא שפיגולן פיגול אי אמרת בשלמא דשלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא שליחא שוויתך לתקוני ולא לעוותי. וכתבו המפרשים ז"ל דלא פריך ממזיד דנהי דשלוחי דידן הוו פיגולן פיגול דכיון דמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קא עביד שמתכוון הוא לעשות שליחותו ולימא ליה לתקוני שדרתיך וכו' ודחינן שאני פיגול דאמר קרא לא יחשב מכל מקום. הרי לך בהדיא דאי לאו קרא מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך וכו' ולא הוי פיגול ה"נ מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא נאסרה הבהמה. ואף על גב דהכא לא איפשטא בעיין ובפ"ק דקדושין אסיק רב הונא דשלוחי דשמיא הוו מ"מ האי טעמא דלתקוני שדרתיך וכו' מוסכם הוא. ומיהו יש לדחות דבשלמא הכא גבי פיגול עושה שליחותו והמעשה הוא ראוי מצד עצמו אלא שחשב עליו חוץ לזמנו או חוץ למקומו והמחשבה אינו בכלל מעשה לאסור בהמת חבירו. אבל השוחט לע"ז המעשה בעצמו שהוא שוחט לע"ז הוא מעשה גדול ואוסר בהמת חבירו. ואפי' לפי שטה זו אם שחט סתם אלא שחשב לע"ז אין אוסר בהמת חבירו כיון שהמעשה היה ראוי מצד עצמו אין מחשבתו חשובה לאסור בהמת חבירו ואף על גב דאיכא לדחויי הכי מ"מ כיון דהרמב"ם ז"ל סובר דבכל גוונא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דיינו שנחמיר היכא דשחט במזיד לעכו"ם דדעתו קא עביד אבל היכא דשחט בשוגג לעכו"ם לא אסרה דמצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא פירש לו בין לתקן בין לעוות כדאמרינן גבי שליחות דעלמא. והשתא הוי מילתא מציעתא דהיכא דהוי מזיד פסקינן כדעת שאר הפוסקים וכפשטא דסוגיין דע"ז. והיכא דהוי שוגג פסקינן כדעת הרמב"ם ז"ל דאיכא טעמא רבא דמצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והנראה לע"ד כתבתי:
- - - - - - -
צמח צדק
נשאלתי על יין לבן שרובו אין מראיתו לבן ממש וצלול בשנה הזאת מחמת רקבון שהיה בענבים ונראה להם דבר זה להפסד מרוב' דלא ימצאו קונים על היין כיון שאינו נחמד למראה והם יודעים לעשות סגולה שמערבין מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה ומשימין לתוך היין ועל ידי כן נראה היין לבן וצלול אי שרי למיעבד כך או לא דכיון ששותין מן היין כשאוכלין בשר לאו שפיר דמי למיעבד כך או דילמא כיון דאין נותנין בו אלא מעט ויש בו יותר מששים אמרינן הואיל ונתבטל נתבטל ושרי לשתותו אחר כך כשאוכלין בשר וכן יש להסתפק מחמת חלב חטה משום דהוה חמץ בפסח או אמרינן כיון דנתבטל נתבטל או לא:
הנה לפי שנחשב להם זה להפסד מרובה הייתי מצדד על כל הצדדים למצוא היתר לזה ולא עלתה בידי מהא דאית' פרק כל שעה דף ל' ודף ל"ו אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה וכו' הרי אסרו לאכול הפת אפילו לבדו גזירה שמא יאכלו עם הבשר הכא נמי חיישינן ביין שמא ישתנו בסעודה עם הבשר וטפי איכא למיחש ביין מבלחם דסתם לחם לא משהי ליה אלא לימים אבל יין משהי ליה לחדשים ושנים חיישינן טפי דילמא מנשי שיש בו חלב:
אף על גב דהתם בברייתא דאין לשין מיירי שנותן בו חלב הרבה עד כדי נתינת טעם ודילמא דוקא התם דאית ביה טעם חלב התם הוא דחיישינן שמא יאכלנו עם הבשר ויאכל בשר בחלב אבל הכא שאינו נותן ביין אלא מעט חלב והוא בטל ביותר מששים ואם כן אפילו אם ישתנו אחר כך עם הבשר לאו כלום הוא כיון דלית ביה טעם חלב דכבר נתבטל מישרי שרי ובעיסה גופא אי הוה נותן מעט חלב לתוכו בכדי שאין בו נתינת טעם משרי שרי כיון דלא אתי לידי בשר בחלב דכמו ששרי ללוש עיסה בחלב אם העיסה היא קטנה שדרכה לאכול מיד לפירוש רש"י. התם דף ל"ו אהא דמסיק רבינא אי עביד לה כעין תורא שרי הכי נמי שרי לערב מעט חלב בפת כיון דלא אתי לידי נתינת טעם. הא ליתא דכיון דאסרו לערב חלב בפת אם יש בו בכדי נתינת טעם אסור לערב לכתחלה אפילו מעט חלב אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם משום דהוה מבטל איסור לכתחלה וקיימא לן דאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו דרבנן ואפילו איסור מועט:
ולא דמי לפת מועט כעין תורא שאוכל אותו מיד דשרי משום דפת מועט לא היה בכלל גזירה דלא גזרו אלא על פת מרובה דמשהי ליה וחיישי דילמא מנשי ויאכלנה עם הבשר אבל פת מועט לא גזרו דהרי יאכל אותו מיד אבל פת מרובה דגזרו עליו שלא לערב בו חלב אם יש בו בכדי נתינת טעם והוא מכוון לערב בתוכו מעט שלא יהא בו נתינת טעם הרי הוא מבטל איסור לכתחלה ואסור דמאי שנא איסור דרבנן זה מכל איסורא דרבנן דבשר עוף בחלב דמדרבנן הוא והרי ודאי לא אסרו אלא אם יש בו בכדי נתינת טעם ואפילו הכי אסור ליתן לכתחלה מעט בשר עוף בחלב אף על פי שאין בו בכדי נתינת טעם משום דהוה מבטל איסור לכתחלה. הכי נמי בעיסה כיון שאסרו ליתן חלב לתוך העיסה אם יש בה בכדי נתינת טעם הרי חלב עם העיסה הוה כמו חלב עם בשר העוף דאחר שאסרו ליתן חלב בעיסה נחשבת העיסה כבשר העוף יאסור ליתן לכתחלה אפי' מעט חלב לתוכו משום דזה מיקרי מבטל איסור:
ולא תימא דלא מיקרי זה מבטל איסור כיון שאין כאן איסור דחלב בפת לאו משום איסורא הוא הא ליתא דכיון שאסור ליתן לתוכו חלב מהא דאין לשין עיסה בחלב הרי יש כאן איסור חלב בעיסה אלא שהוא מכוון ליתן מעט לתוכו הרי מכוון לבטל האיסור. דמה לי שאסרו ליתן בשר עוף בחלב או עיסה בחלב וכשם דבשר עוף בחלב לא אסרו אלא בכדי נתינת טעם ואפילו הכי אסור ליתן מעט אף על פי שאין בו נתינת טעם משום דמיקרי מבטל איסור. הכי נמי עיסה בחלב אף על גב דלא אסרו אלא בכדי נתינת טעם אפילו הכי אסור ליתן מעט לתוכו אף על פי שאין בו נתינת טעם. משום דמיקרי מבטל איסור. וזה נראה לי ברור:
ולא תקשה מהא דכתב המרדכי בשם ר"ת שהנהיג בני עירו לערב קיתון של מים ביין כדי שאם יתערב בתוכו אחר כך יין נסך שיתבטל במים הביאם ב"י בי"ד ריש סימן קל"ד. וכן הסכימו הרבה מהאחרונים. וכן כתב ב"י התם בסוף סימן קל"ד והשיג על מה שכתב הרשב"א בתשובה בזה לאיסור הרי מותר לערב לכתחלה מים כדי שיתבטל איסור אחר כך והיינו משום כיון דהשתא לאו איסורא הוא שרי ולא מיקרי מבטל איסור ואם כן הוא הדין נמי הכא כיון דהשתא ליכא איסורא במעט חלב בפת לא מיקרי ביטול איסור לא דמי דהתם שאני דלא איתחזק איסורא כלל דמי יימר שיפול לתוכו יין נסך לכך שרי ליתן לכתחלה לתוך היין מים כדי שיתבטל אחר כך יין נסך אם יפול שם כיון דהשתא לא איתחזק איסורא ולא מיקרי מבטל איסור אבל בנ"ד עיסה בחלב דאיתחזק איסורא שרגילין לאכול עם הבשר ובשביל כן אסרו ליתן חלב בעיסה אלא שהוא מכוון ליתן מעט חלב לתוכו כדי שיתבטל מיקרי שפיר מבטל איסור:
ואית לי להביא ראיה לזה דאסור לכתחלה ליתן מעט חלב בפת אף על גב דמתבטל בתוכו מהא דאיתא פרק כל הבשר דף קי"ב בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמחא אמר ליה אסור. דחלא מאי אמר ליה שרי ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמלחא מאי טעמא האי איתא איסורא בעינא. והאי ליתא לאיסורא בעינא. פירש רש"י כמחא כותח מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו קדרות בשר. דחלא מאי דרך לתת חומץ לתוך התבשיל מי חיישי' שמא יפול מן הכותח לחומץ ויחזור ויתן ממנו לתבשיל וכו' האי כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתא בעינא וטעמא נמי לא יהיב כותח בחומץ עכ"ל רש"י. והיינו משום דבטיל בששים דהכי כתב הרב ב"י בהדיא בשם רש"י בטור י"ד סימן צ"ה ע"ש. סוגיא זו מוכחת דפשיטא להו דלא חיישינן שמא יפול מהכותח הרבה לתוך המלח או לתוך החלא עד שיהא בו נתינת טעם. ולא מיבעיא להו אלא אי חיישינן שמא יפול מעט לתוכו דאי לאו הכי קשיא היאך פשיט דחלא שרי משום דליתא בעינא וטעמו בטל. הא איכא למיחש דילמא יפול לתוכו הרבה עד שיהא כדי נתינת טעם אלא על כרחך דהא לא קמבעיא ליה דפשיטא ליה דלא חיישינן שיפול לתוכו הרבה ולא קמבעיא ליה אלא אי חיישינן שמא יפול לתוכו מעט וכיון דהכי הוא שמע מיניה דאסור ליתן לכתחלה מעט כותח בחלא אף על גב דמתבטל בתוכו בששים וקמבעיא ליה אי שרי לאנוחי כותח גבי כדא דחלא או לא אי חיישינן דילמא יפול לתוכו והוי כלכתחלה ואסור או לא חיישינן. ופשיט ליה דשרי משום דמתבטל והוי אינו כלכתחלה דאי לאו הכי אלא דהוי שרי ליתן לכתחלה מעט כותח בחלא כיון שמתבטל בתוכו והשתא לאו איסורא איכא מאי קמבעיא ליה אי שרי לאנוחי. הא אפילו ליתן לתוכו שרי אם הוא דבר המתבטל. אלא על כרחך דאסור ליתן לכתחלה אפילו מועט שמתבטל בתוכו. אף על גב דהשתא לאו איסורא הוא כיון דרגיל לתת חומץ לתבשיל של בשר. וקא מיבעיא ליה אי שרי לאנוחי לגביה או לא משום דחיישינן שיפול לתוכו והוי כלכתחלה או לא חיישינן דלא הוי כלכתחלה ופשיט ליה דשרי:
הרי הוכחנו דאסור ליתן לכתחלה כותח לתוך חלא אפילו מועט שמתבטל בתוכו אף על פי דהשתא ליכא איסורא כיון דרגילין לתת חלא לתבשיל של בשר הכי נמי בחלב מועט לתוך הפת או לתוך היין נמי אסור ליתן לכתחלה אף על גב שמתבטל בתוכו וליכא השתא איסורא כיון דרגילין לאכול עם הבשר:
וכן משמע נמי מהא דכתב האיסור והיתר הארוך הביאו בש"ע הרב בהג"ה סימן צ"ט ובת"ח כלל פ"ה דין י"א וז"ל כתב א"ו הארוך כלל כ"ד אם נפל חלב כזית לתוך מים ונתבטל ואחר כך נפלו לתוך בשר אף על פי שאין בבשר לבטל החלב לא אמרינן דהחלב חוזר וניעור ואוסר הבשר עכ"ל הרי לא התיר אלא בדיעבד אם נפל חלב לתוך מים ונתבטל אבל ליתן לכתחלה חלב לתוך מים אפילו מועט שיתבטל וליתן אחר כך מן המים אל הבשר ודאי דאסור אף על גב דמעט חלב מתבטל במים וליכא השתא איסורא כלל אפ"ה אסור לכתחלה:
ואף על גב דמסיים התם וכתב וז"ל ופשוט הוא וכו' ואם כן אפילו לכתחלה נמי שרי לאו למימרא דאפילו לכתחלה שרי לתת חלב מועט לתוך המים אלא לומר דאם כבר נפל חלב מועט לתוך המים ונתבטל בתוכו מותר לכתחלה ליתן מן המים לתוך הבשר ולאפוקי כדמשמע מא"ו הארוך דלא שרי אלא אם כבר נתנו לתוך הבשר ומכל מקום מיירי שכבר נפל חלב מועט לתוך המים בדיעבד אבל לתת לכתחלה חלב מועט לתוך המים וליתן אח"כ לתוך הבשר ודאי דאסור וכן הוא בהדיא לקמן במפתחות שסידר הרב בת"ח דהאי לכתחלה היינו שלכתחלה מותר לתת מן המי' לתוך הבשר כיון שכבר בדיעבד נפל לתוכו חלב אבל ליתן לכתחלה חלב לתוך המים לא שרי:
וכיון דהוכחנו דאסור ליתן חלב בעיסה אפילו מעט וכן לתוך המים או לתוך חלא משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה הוא הדין נמי חלב ביין אסור ליתן לתוכו אפילו מעט חלב שיתבטל בתוכו נמי אסור דביין נמי איכא למיחש דילמא ישתנו עם בשר והוי כמבטל איסור לכתחל':
וליכא למימר דילמא שאני חלב לתוך היין מחלב בעיסה או במים או בחלא משום דהתם חלב בעיסה או במים או בחלא אי הוה יהיב הרבה לתוכו היה נותן טעם לכך אסור ליתן אפילו מעט משום מבטל איסור לכתחלה וחיישינן דילמא יתן אח"כ הרבה לתוכו בכדי שיתן טעם אבל בדבר שלעולם לא יוכל לבא לידי נתינת טעם אפילו אי יהיב הרבה לתוכו כגון חלב ביין דלפגם הוא (כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע מי"ד סימן ק"ג סעיף ד') +/קונטרס אחרון מבן המחבר/: יש טעות סופר שורה זו הסופר שהעתיק הספר הלז למדן היה ולא עיין שפיר וכתב מלבו שורה זו (כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע מי"ד סימן ק"ג סעיף ד') וטעות דמוכח הוא באשר בכתבי ידי עצמו של א"א מ"ו ז"ל לא נמצא:+ דילמא שרי ליתן לתוכו אפילו לכתחלה כיון דהשתא ליכא איסורא בנתינת חלב ליין וטעמו נמי לפגם הוא דילמא שרי ולא מיקרי מבטל איסור כיון דלעולם לא יכול לבא לידי נתינת טעם ויש לדמות הא מילתא להא דכתב הטור בי"ד סימן קכ"ב בשם הרשב"א וז"ל איסור מועט שנבלע בכלי אם דרכו של אותו כלי שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר וכו' הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה אעפ"י שהוא בן יומו לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם וכו' עכ"ל הרי התיר בדבר שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה א"כ ה"ה נמי חלב ביין כיון דא"א לבא לידי נתינת טעם דילמא מישרי שרי:
ואף על גב דהטור חולק על הרשב"א בדין זה וסבירא ליה דאסור להשתמש בו לכתחלה אפילו היכא דלא אפשר לבא לידי נתינת טעם הא מכל מקום הרב ב"י בש"ע סימן צ"ט וסי' קכ"ב הכריע כהרשב"א ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן חלב ביין כיון דלעולם לא יבא לידי נתינת טעם מישרי שרי הא ודאי לאו מילתא הוא חדא כיון דהטור ופוסקים הר"ן והרא"ה חולקים על הרשב"א גם הרב מ"ו ב"ח הכריע דלא כהרשב"א ודאי דאין למילף מדין זה לשאר דוכתי והבו דלא לוסיף עליה למיפסק כוותי' במקום דהכריע הרב ב"י כוותיה דהיינו באיסור מועט שנבלע בכלי גדול וכו' אבל למילף מיני' לדוכתי אחרינ' ודאי דלאו שפיר דמי כיון דרבים חולקי' עליו:
ועוד הא דאסור ליתן חלב ליין אינו אלא משום שמא ישתנו אחר כך עם בשר ואם כן מה לי פוגם חלב ביין או לא פוגם הא איסורא דידיה אינו אלא משום בשר דיאכל עם היין ואז יהיה לשבח דחלב בבשר לשבח הוא:
ועוד כיון דעל ידי החלב שמערבין לתוך היין נעשה היין צלול ומשביח יותר מחמת צלילתו ממה שהוא נפגם בהפסד טעמו וכיון שכן הוא יש לאסרו דהכי פסק הרב ב"י בש"ע בי"ד סימן ק"ג סעיף ב' וכתב וז"ל שאם הגדיל איסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור וכו' עכ"ל והוא הדין נמי אם משביח מחמת דבר אחר כגון בנדון דידן שמשביח טפי מחמת צלילתו:
ומכל שכן לפי שאלתו שצריכין ליתן לתוכו גם מחלב חטה ושמא יבא לשתות ממנו בפסח דאסור דודאי מיקרי מבטל איסור לכתחלה. דהא איכא הרבה פוסקים דסבירא להו חמץ שנתערב קודם פסח ונתבטל בששים חוזר וניעור בפסח ואוסר במשהו כן כתב הטור בא"ח סימן תמ"ב בשם רב נטרונאי ביין שעושין מצמוקין ששורין במים אם נסחט מן החיטין לתוך הצמוקין צריך ביעור וכתב הרב ב"י דטעמו דסבירא ליה שאף על פי שנתבטל החמץ קודם פסח בששים חוזר וניעור וכתב שכן כתב נמי הרמב"ם ורבינו ירוחם בשם הגאונים והרשב"א וכן כתב נמי הרב ב"י בסימן תמ"ז בשמם ופסק כוותייהו ואם כן אף על פי דהרב בהג"ה ש"ע כתב דאנן נהגינן שלא כוותייהו ושרינן בדיעבד אם נתבטל בששים קודם פסח אבל לכתחלה ליתן חמץ קודם פסח כדי שיתבטל בששים קודם פסח ודאי דאסור וכולי עלמא מודים בזה:
ועוד נראה דאפילו להרב בהג"ה ש"ע דכתב דנהיג כן להתיר בדיעבד בשנתבטל החמץ קודם הפסח בששים מכל מקום בכי האי גונא בחלב חטה לתוך היין יש לאסור אפילו בדיעבד משום דיש לחוש שמא נשאר מגוף חטה משהו בעין שלא נתערב ואוסר בפסח דאפילו אנן דשרינן בדיעבד היינו דוקא לח בלח אבל לא במקום שיש לחוש שיש בו מחמץ בעין ובחלב חטה יש לחוש לחמץ מעט בעין ולכך אין שום צד היתר לעשות כן ליין הנלע"ד כתבתי: