בפרשתנו כתוב (כא, ז): וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים.
כתבו בדעת זקנים מבעלי התוס', וז"ל: פירש רבי אברהם אבן עזרא ז"ל שאין האדון יכול לכופה לעשות מלאכה הצריכה לצאת חוץ, אלא בתוך הבית. (ומן התימה שפי' הראב"ע הנדפס לפנינו לא נמצא פירוש זה, ומפרש באופן אחר).
ובחזקוני מצינו בדומה לזה: לפי פשוטו למדה תורה דרך ארץ שלא תהא יצאנית כמו העבד שרבו משגרו בשליחותו ביום ובלילה בעיר וחוץ לעיר, וכל זה גנאי לאשה. רק שעבוד בית משום כל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מה,יד), ועוד שהיא קטנה.
נראה בדברי החזקוני שאינו נסמך על טעם זה לגמרי אלא בצירוף עובדת היותה קטנה, וכן נראה שהעיכוב מלכפותה אינה על עבודה מחוץ לבית, אלא רק על עבודה שכוללת גם סיבובי שליחויות בעיר ומחוץ לעיר.
ובספר תורה תמימה הראה לדברי שו"ת מהר"י ברונא סי' רמב שנשאל בדבר משרתת אשה או נערה בתולה, וראובן שולח אותה על השוק, ובבתי הגויים יחידית, והמשרתת אומרת השכרתני לשרת כדרך המשרתות בבית ולא כדרך האנשים היוצאים בחוץ.
ומשיב: כן הנשים דוברות. אין ראובן יכול לכופן ליכנס יחידית בבתי הגויים וכו', ואף במקום שרבים רגילים ליכנס שם, נהי דאיסור ליכא מ"מ אינו יכול לכופן דיש נשים צנועות נוהגות בצניעות או יראות מרוב שנאה שלא יטילו עליה שם רע או כה"ג. אמנם על השוק בגילוי, רגילות הנשים לילך, אבל הבתולות אין דרכן לצאת לשוק ואינו יכול לכוף.
ונ"ל דאף איסור יש בדבר שנאמר לא תצא כצאת העבדים, וכתב בפירוש התורה לר' יעקב בן אשר ז"ל שנקרא נזיר, וז"ל: יש מפרשים שלא ישלחנה בחוץ לעשות מלאכתו אלא תשמשנו בבית, עכ"ל. והתורה בבתולה קאי, ובבתולה מיירי אבל נשים לא כדפרישית, אע"ג דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וכו'. יעו"ש דמסיק שאין זה נפסק להלכה.
בהבחנה זו בין נשים לבתולות לענין המלאכה מחוץ לבית נראה לבאר את המנהג הקדום דרווח טובא ביני רבנן שעקרת הבית נוטלת על עצמה את עול הפרנסה ע"מ לאפשר לבעלה לשקוד על התורה, וכבר מצינו כזאת בשנים קדמוניות בק"ק ווילנא רבתי, כפי שזה בא לידי ביטוי בהקדמת בני הגר"א לביאורו לשו"ע, וז"ל: אשריך עיר התהילה ווילנא, כולם למגדולם ועד קטנם קבלו קצת תועלת נפשי איש לפי הכנתו...בעצתו ובתוכחתו נעשו קהל גדול מרביצי תורה...עשו תורתם קבע ועסקיהם עראי ומלאכתם נעשה ע"י אנשי ביתם. התורה והעבודה הם לבדם עסקיהם.
ובספר הגאון עמ' 1050 העתיק מחיבורו של אחד מרואי פני הגר"א, הג"ר מרדכי עפשטיין שבכת"י, וז"ל: נתתי טעם כעיקר למנהג קהילתינו הקדושה, מה שרוב פרנסתה ע"י נשים, ( - ומביא דברי הגמ' בסוטה כא,א על זכות הנשים דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא)...נראה לי דמכ"ש הנשים הצדקניות דמפרנסין לגברייהו כדי שיוכלו לקיים והגית בו יומם ולילה, ובלי שום פניה, בודאי שכרן שמור לנצח ולעולמי עולמים.
וראה במכתב הג"ר חיים ב"ר טוביה כ"ץ, מתלמידי הגר"א העולים לארץ ישראל, שנדפס בתחילת ספר פאת השולחן שמתנה את מצב הפרנסה הקשה, וז"ל: טעם הב' ראיתי חובה עלי להודיע כי הספרדים יש להם פרנסות בחנויות וס"ד, הכל בהיתר ולא באיסור, ובמנוחה. אבל לא לאשכנזים מפני מניעת הלשון, וגם כאן המנהג שהנשים אינם יושבות בחנויות, ואנשינו הבאים לארץ הקודש ע"פ רוב ביאתם לקנות שלימות ולהיות מתופשי ביהמ"ד לישב על התורה ועל העבודה וכו'.
והשווה לזה דברי רבינו הגר"א בביאורו לשו"ע אה"ע סי' א,ח שמביא דברי הר"ן בקידושין ל בדבר החילוק בין בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ אם נושא אשה תחילה ואח"כ לומד תורה או להיפוך, וז"ל: דבני בבל היו נשותיהן מתעסקין במשא ומתן ובמלאכה, אבל בני ארץ ישראל היו נשותיהם מעונגות ואוכלות ואינן עושות.
וכבר הבאנו במקו"א דברי הגר"א (אמרי נועם, ברכות סא,א) שפירש הענין שנאמר דוקא באדם 'והיו לבשר אחד' יותר משאר מינים, הלא גם בשאר בהמות וחיות נעשה הולד משניהם, וז"ל: והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כ"כ זא"ז, היינו מפני שתכלית האדם בעולם הזה הוא לעסוק בתורה, כדי שיזכו לעולם הבא, ואם לא היו נבראים בגוף אחד, היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו, כמו שאר חיות ובהמות דהנקבה אינה עוסקת בשביל הזכר, לכך בראם הקב"ה בגוף אחד, כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה, יעו"ש.