עושה חדשות כתב:עדיאל ברויאר כתב:הראב"ד ובעל המאורות סבורים שדין עומד מרובה הוא מדרבנן
ואם יסבור הראב"ד גם לענין פירצת י' אמות שאינה אוסרת את כל ההיקף אלא מדרבנן, א"כ מהו הגבול של רה"י מדאו', כיון שאפי' פרוץ מרובה עם פירצת י' הוי רה"י דאו'?
ואם כי יש לי קצת סייעתא שהראב"ד סובר שפירצת י' היא מדאו', כדמשמע מדבריו שהבאתי כאן - viewtopic.php?f=17&t=24062#p241517
אמנם בהשלמה עירובין ד"ה כתב "לפום מסקנא דקי"ל פרוץ כעומד מותר, אפילו בדאורייתא נמי מותר. ומיהו כל פרוץ המרובה על העומד גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא, ואי מדאורייתא אסור היכי שרו רבנן לטלטולי, דהא מקשינן כה"ג בפרק עושין פסין וכו' ומדשרינן התם פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לרבי יהודה, ש״מ דכל פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לא מיתסר גבי שבת אלא מדרבנן. ומאי דאמרינן גבי פלוגתייהו בפרוכ"ע בשלהי פרקין הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא או גדור רובא, דאלמא מדאורייתא מיתסר, תרגומא אכלאים ואסוכה, אבל בשבת לא מיתסר מדאורייתא, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר",
הרי דגם פרומ"ר וגם פירצת י' אמות אינם אוסרים מדאו' גבי שבת, והוי רה"י גמורה מדאו'.
וצ"ע מה הגבול.
בדעת הראב"ד בדין פרצה עשר יש לנו מבוכה גדולה, דהנה דעת הראב"ד המובא בראשונים לקמן דף ט"ו ע"ב ובריש פרק עושין פסין דהך דינא דפרוץ מרובה על העומד לא מהני הוא דין דרבנן, ומדאוריתא גם בפרוץ מרובה על העומד חשיב מחיצה עי"ש.
ולדבריו אתי שפיר טפי דפרצה עשר הוי דאורייתא, דהיינו דמדאורייתא כל פחות מעשר דחשיב פתח הוי כסתום, ומשום הכי א"צ עומד מרובה, אלא דמדרבנן בעי עומד מרובה או עומד כפרוץ, אבל כלפי הדאורייתא יתכן דלא מהני בזה כלל, ומשום הכי בעי שלא תהא פרצה עשר גם במקום עומד מרובה.
ולכאורה מוכרח כן בדעת הראב"ד דאם מדאורייתא א"צ עומד מרובה ואין צריך פרצות עשר, א"כ יהני ד' קונדסים ליהוי מחיצה וזה לא יתכן, אך באמת זה קשה בלא"ה גם אי בעי פרצה עשר דמ"מ בפחות מעשר יהני ד' קונדסים, ואמנם לשון הריטב"א "ויש מי שתירץ בזה דמדאורייתא אפילו פרוץ מרובה על העומד כשר כיון שיש במקום אחד שיעור רחב מחיצה", והיינו לכאו' אמה דפסי ביראות, דבעינן בכל רוח שיעור רוחב מחיצה מכל צד, אלא דהא גופא צ"ב מנין המקור לזה.
וראיתי מהראב"ד בתורת כהנים בפרשת נגעים ספ"ח שמבואר מדבריו להדיא דפרצה עשר דאו', עי"ש שכתב וזה לשונו: "דכיון דכגריס שיעור מקום נתק הוא, הויא ליה ההיא שיטה כמחיצת מבוי או מחיצת חצר שנפרצה ביותר מעשר, שאעפ"י שהעומד מרובה על הפרוץ אסור אף כנגד העומד, בין לענין שבת בין לענין כלאים, דכולה מחיצה בטלה לה".
[ומבואר עוד בדבריו דגם בכלאים לא מהני בפרצה עשר כנגד העומד, והוא דלא כמתני' בכלאים פ"ד, וכמו שהקשו כן הראשו' על שיטת רש"י כאן, עיין בתוס' ישנים ובתוס' הרא"ש ובספר ההשלמה ואין כאן מקומו להאריך].
אך קשה טובא דלכאו' מוכרח בדעת הראב"ד דגם פרצה פחות מעשר הוא רק דין מדרבנן ומדאוריתא סגי בפרוץ מרובה גם בפרצות פחות מעשר, דהנה בגמ' לעיל דף י' ע"א אמרינן דמדלא מהני צוה"פ ליותר מעשר לא מהני גם לפרוץ מרובה עי"ש, וא"נ דפרצה עשר הוא מדאו' ופרוץ מרובה מדרבנן, הרי ליכא ראיה כלל, דאפשר דצוה"פ מהני לפרצה דרבנן אע"ג דל"מ לפרצה דאו', וע"כ דפחות מעשר נמי דרבנן.
ולכאו' מוכח כן מעצם דברי הראב"ד שהוכיח כשיטתו מפסי ביראות, והא פסי ביראות לרבי יהודה שרי גם ביותר מעשר, אף דלא פליג במחיצות דעלמא, וא"כ להראב"ד שהשוה פסי ביראות למחיצות דעלמא לענין פרו"מ ה"ה שיש להשוות לענין יותר מעשר, וע"כ דס"ל להראב"ד כהנך אחרונים דס"ל דגם פרצה עשר אינו אלא מדרבנן , וזה תימא.
והנראה בכל זה, דהנה בעיקר שיטת הראב"ד דפרו"מ אינו אלא מדרבנן, הקשו רבותינו הראשונים מהא דאמרינן "הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא", ונדחקו טובא ד"זהו מדינא דרבנן דרחמנא אגמריה למשה מסיני שכן עתידין חכמים לתקן", ועיין ברשב"א בדף ט"ו ע"ב מה שכתב בזה.
ואמנם מצאנו אצל בני מקומו של הראב"ד ה"ה חכמי פרובינצא ההשלמה והמאורות [לעיל דף ה' ע"ב] שהלכו בדעתו זו דפרו"מ מדרבנן, וכתבו בזה וזה לשונם "ומיהו כל פרוץ המרובה על העומד לגבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא, ואי מדאורייתא אסור היכי שרו רבנן לטלטולי, וכו' אלמא כל מילתא דמדאורייתא אסור לא הוה שרינן גבי פסי ביראות, ומדשרינן התם פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לרבי יהודה, ש"מ דכל פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לא מיתסר גבי שבת אלא מדרבנן, ומאי דאמרינן גבי פלוגתייהו בפרוץ כעומד בשלהי פרקין הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא או אל תפרוץ רובא, אלמא מדאורייתא מיתסר, תרגמא אכלאים ואסוכה, אבל בשבת לא מיתסר מדאוריתא משום דלא דמי לדגלי מדבר" עכ"ל.
[וכן כתב מדנפשיה בפני יהושע סוכה דף ז' ע"א דרה"ר לא הוי משום דלא דמי לדגלי מדבר, ולא גרע מפסי ביראות, וכן נ"ל ברור בכל הסוגיא דעירובין דכי אגמריה רחמנא למשה היינו וכו' היינו לענין דלהוי רשות היחיד גמור לחייב הזורק לתוכו, או דעיקר הלכתא מדאורייתא היינו לענין כלאים, עיין שם].
ונראה ברור דזה ג"כ כוונת הראב"ד, דודאי פרוץ מרובה ויותר מעשר הוי דאורייתא לגבי כלאים וסוכה, ולפי דבריהם גם לגבי שבת לא הוי רשות היחיד דאוריתא בפרצה עשר, ונפ"מ לפטור בזרק מרה"ר לתוכה, דכיון דפרץ רובה לא הוי רשות היחיד ופטור. ומ"מ רה"ר לא הוי מדאו' משום דלא דמי לדגלי מדבר. ולפי"ז גם פרצה עשר היא מדאו' לבטל תורת רשות היחיד, [וממילא יאסר טלטול מדרבנן דאסרו לטלטל בכרמלית], אלא דלאפוקי מתורת רה"ר לא מהני משום דלא דמי לדגלי מדבר.
וזהו הכוונה דבמקום דאיכא עכ"פ מחיצה חשובה, שוב לא הוי רשות הרבים דלא דמי לדגלי מדבר, ומותר מדאו' לטלטל בה ד' אמות, ולזרוק מרה"ר לתוכה, אבל וודאי רשות היחיד מדאורייתא נמי לא הוי עד שיהא מוקף מחיצות מעלייתא בעומ"ר ופרצות עד עשר, וא"ש היטב דעת הראב"ד.
אלא דצ"ע טובא א"כ בפסי ביראות אמאי הזורק לתוכן חייב, וצ"ל דלעשות רה"י די בהכי, אבל לאפוקי מרה"ר לא, אם לא שבלא"ה לא היה דומה לדגלי מדבר, וצ"ע.
[עוד צ"ע לשיטת הראב"ד וכמו שפירשוהו המאורות וההשלמה א"כ ירושלים אחר שנפרצו בה פרצות מאי טעמא הוי רשות הרבים, הא וודאי היה בה שיעור רוחב מחיצה כל דהוא, ושוב לא דמי לדגלי מדבר, וצ"ע].
אמנם עכ"פ לדינא יש לנו שיטת ההשלמה והמאורות ולהנתבאר זה ג"כ שיטת הראב"ד, שגם במקום פרצה עשר אינו רשות הרבים דאו', ונפ"מ לדינא.
