דת בלשון חז"ל

[אביאסף]

ד"א וירא ה' לפי שהרשעים אומרים אין הקדוש ברוך הוא רואה כשאנו חוטאין, כי רחוק הוא, ושבעה רקיעים בינינו וביניו, שנאמר עבים סתר לו ולא יראה (איוב כב יד), וכן דוד אמר עליהם ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב (תהלים צד ז) והקב"ה אומר להם רשעים שבעולם, הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט (שם שם /תהלים צ"ד/ ט), הלא הוא מביט לכל דבר, שנאמר הן כל אלה ראתה עיני, שמעי אזני ותבן לה (איוב יג א), ומנין שהקב"ה נטע אוזן ויצר עין, שנאמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, (תהלים שם /צ"ד ט'/), ואף על פי שהדת אומרת כן עלי, כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן (איוב יא יא), אף הדבר הזה עשיתי בשבילכם, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ.

אגדת בראשית (בובר) פרק א [ג]

דומני כי השימוש במילה 'דת' במשמעות הזאת הוא מאוחר ללשון חז"ל, האמנם כך?

[המילה 'דת' בלשון המקרא באה רק במשמעות של 'חוק' (ומקורה בפרסית), בלשון חז"ל השתנתה המשמעות במקצת והיא משמשת בעיקר לציון החוק והנוהג הדתי אך המשמעות המקורית נשמרה בעיקרה, בימי הביניים ניתן למצוא כבר את השימוש במילה במשמעות של 'כלל ההיגדים של הדת' הן היגדים נורמטיביים והן תיאולוגיים, מקובל כי המשמעות הרחבה של המילה דת כפי שהיא נוהגת בעברית כיום (מעין המילה הלועזית Religion) היא מאוחרת מאוד].
(תימצות של מה שמצאתי בחיפוש קצר, אני לא יודע אם זה מדוייק).

[אריסמנדי]

'אשדת' (דברים לג ב) קרן אש דָּת, ומתרגמינן מגו אישתא אורָיתא. לכאורה בדורות שאחרי חז"ל ובפיוטים הפכה המילה 'דת' לכינוי לתורה, וממילא ניתן להבין את הלשון שהבאת כאילו כתוב "שהתורה אומרת כן עלי". ו'תורה' היינו מקרא כרגיל כבר בחז"ל.

כידוע, 'אגדת בראשית' הוא מאוחר ואינו לחז"ל.

[אוצר החכמה]

המילה 'דת' בלשון המקרא באה רק במשמעות של 'חוק' (ומקורה בפרסית),

איך יודעים שמקורה בפרסית ובפרט שהביטוי אשדת סותר את זה קצת.

[ישבב הסופר]

המילה מופיעה רק בוזאת הברכה אשדת (שהוא קרי וכתיב) ובספרי תנ"ך שלאחר גלות בבל (ובעיקר אסתר). אכן לפירוש ת"א הכוונה ל'דת' - אורייתא, וכבר הקשו ע"ז.
אז יש המתרצים, שלפעמים מוצאים מילה לא שגרתית שנדדה והלכה בתקופה קדומה ממקום למקום. וכמו שנמצא מילה ארמית באותו פסוק, "ואתה".

אך החוקר הנפלא הרב שניאור זלמן ליימן כתב מאמר מצויין באנגלית, בו הוא מקשה על הפירוש המקובל בטענה שחסרה מילת הפעולה, "מימינו (נתן) אש דת למו". והוא מגלה פירוש חדש למילת "דת" בפסוק הנ"ל בוזאת הברכה, ואף מוכיח אח"כ שפירוש זה משוקע בתרגומים הארצישראליים לפרשת מתן תורה. הפירוש הוא ש'דאת' היינו מלשון "וידא על כנפי רוח", "ואת הדאה". וכן פירושו, "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, מימינו אש ד[א]ת למו", שבשעת מתן תורה והאש הגדולה והקולות והברקים - "אש דאתה אל ישראל מאת ה'", וכלשון התרגום "למפדין דאשא מן ימיניה... פרח וטאיס באויר שמיא".

[אביאסף]

תודה לכולם.
המשמעות של המילה דת במקרא היא ברורה ותואמת במדוייק לשימוש שלה בפרסית, הדיון על המילה אשדת בפרשת וזאת הברכה הוא מעניין אבל אינו נוגע לעצם השאלה, אפילו אם נניח שהמילה שם זהה למילה דת שבספרי התנ"ך המאוחרים עדיין אין בכך כל משמעות נוספת אלא הכוונה היא ל'חוק התורה'. (עצם הענין של הימצאות מילה בפרסית בתורה אינה מוזרה כלל לפי חז"ל, את הפסוק הזה עצמו דרשו בספרי שם שיש בו מילים מארבעה לשונות: עברי, ארמי, רומי וערבי, אם יכולה להיות בפסוק מילה לטינית אין כל סיבה שלא תהיה מילה פרסית).

אריסמנדי, אני יודע שמדרש אגדת בראשית הוא מאוחר לזמן חז"ל, על פי המקובל כעת במחקר הוא מתוארך למאה התשיעית בערך ומוצאו מאיטליה, אבל גם זה זמן קדום למדי והמקום בו נכתב עדיין לא הושפע כל כך מן השפה הערבית וכדומה, על כן אני שואל אם יש בספרות המדרשית (אפילו המאוחרת יחסית, כל עוד מדובר בחיבור שמשתמש בדרכי הביטוי של לשון חז"ל) שימוש לשון מעין זה במילה דת.
הצעתך, שמכיון שחז"ל פירשו את המילה דת בפרשת וזאת הברכה כמכוונת לתורה לפיכך אפשר להשתמש בביטוי "הדת אומרת" כפי שהמדרשים משתמשים בביטויים "המקרא אומר" "הכתוב אומר", היא מוזרה מאוד בעיני. (מלבד מה שכבר כתבתי שגם לפי פרוש חז"ל אין הכוונה ש'דת' היא מילה נרדפת ל'תורה' אלא המשמעות היא 'חוק התורה').

[אריסמנדי]

אני מסכים אתך שלכאורה השימוש הזה נראה חריג. מה שאמרתי הוא שבלשון הפיוטים (ולא בלשון חז"ל) מסתבר שמשמעה של המילה 'דת' התרחב והיא שימשה [גם] לכינוי ושם נרדף ל'תורה'. גם המילה 'תורה' עצמה עברה תהליך כזה בזמן קדום יותר. א"כ יש בזה פתח להבין כיצד מחבר מהזמן שציינת יכול כבר להשתמש במילה דת במשמעות 'תורה' ו'כתבי הקודש'.

מעט דוגמאות (מהמילון ההיסטורי, ואם תעיין שם תמצא עוד):
הכינוי 'דת חומשים' נמצא בארבעה פיוטים, הראשון שבהם מתוארך בין שנת 500 ל-600. כך למשל ב'סדרי דברין' לשבועות נאמר: "וקיבלו דת חומשים, ומערכות שִׁשׁים, וכל פירושים".
קצת לשונות בפיוטי ר' יהודה בן בנימין (בין שנת 900 ל-1000): "נצחך יגידו ובדתך הוגים", "צדקו נפשכם בדת פתי מחכימה", "לא עמלת בדת אשר צויתי להראותיך".
יוסיפון (נכתב בדרום איטליה לפני שנת 953) פרק עח:
"וכאשר ראה יוסף כי לא יסכיתו אל דבריו ולעצתו החל להוכיחם [מ]דברי הדת. ויען יוסף ויאמר אליהם. סוררים. מה תחשב לכם עזרתכם להיכל הזה אשר שפכתם בו דם רב {ותתהללו}: <ותחללוהו> בחרבכם. הגידו סוררים מתי גיברתם בחרב או בחנית" וכו' עי"ש.
יוסיפון נוסח אחר, פרק ד:
"ודניאל מהלל ומשבח לאלהיו אשר בטח בישועתו. כי המתפלל לאלהיו עם אלהיו מדבר. והקורא בדתו מדבר עמו. ולא נואש מחסדיו".

[אביאסף]

דוגמאות יפות (אף שיש לדון בהם), אבל בכל מקרה נראה לי מוזר שכותב המדרש יגייס משמעות נדירה או מליצית של מילה לצורך ניסוח של משפט פשוט כל כך, במקומות אחרים במדרש זה עצמו הוא משתמש לצורך זה בביטוי הרגיל "הכתוב אומר", נראה לי שהבנת המילה דת כאן במשמעות מופשטת יותר היא קרובה יותר לפשוטו של טקסט.

[צונאמי]

http://www.kibutz-poalim.co.il/dat_from_law_to_religion

דת: מחוק לאמונה / אברהם מלמד
הספר דת: מחוק לאמונה דן בהתפתחות והשתנות המשמעויות שהוטענו במילה הפרסית במקורה 'דת', שחדרה לראשונה לשפה העברית במגילת אסתר. לאורך תקופות ארוכות היה במילה זו שימוש שולי למדי, למשל בתלמוד הבבלי. רק עם ימי הביניים הפך מינוח זה להיות פופולרי, אך הוא שינה משמעות לאורך התקופות. בספרות העברית של ימי הביניים הוא סימן בדרך כלל 'חוק' במשמעו הכולל, כל חוק, לא רק החוק האלוהי אלא גם החוק האנושי. הייתה זו מילה נרדפת ל'תורה' ו'נימוס'; כולם סימנו חוק כפשוטו, על תת הסוגים שלו. באחרית ימי הביניים אף הופיעה הטענה הרדיקלית כי המילה 'דת' מסמנת אך ורק חוק אנושי, ולכן אין זה מן הראוי לעשות בה שימוש כדי לסמן את החוק האלוהי. עם ראשית העת החדשה החלה המשמעות בה שימשה מילה זו להשתנות, זאת בהשפעת המשמעות הנוצרית החדשה שהוטענה במילה הלטינית religio שהפכה להיות ה- religion המודרני. תהליך זה מגיע לשיאו בתקופת ההשכלה כאשר המילה העברית 'דת' מסמנת מעתה religion- , ומשנה משמעות מחוק לאמונה. זו המשמעות המודרנית של מילה זו. משמעותה המקורית כ'חוק' נעלמת והולכת, והמילים 'דת' 'תורה' ו'נימוס', שהיו עד כה מילים נרדפות, מקבלות כל אחת משמעות שונה והולכות לדרכן הנפרדת. התפתחות לשונית זו באה היטב לידי ביטוי במילונאות המודרנית. בתקופתנו מקבלת המילה 'דת' משמעות אמורפית יותר ויותר והיא משמשת לתיאור כל תפיסת עולם מחייבת, גם כזו שאין לה שום הקשר תיאולוגי. שינויי המשמעות של המילה 'דת' לאורך ההיסטוריה, הנסקרים בספר זה, מדגימים היטב את השינוי המשמעותי שעברה היהדות המודרנית מדת המתבססת על חוק לדת המתבססת על אמונה.

אברהם מלמד הוא פרופסור (אמריטוס) למחשבת ישראל בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. פרסם עד כה שמונה ספרים, ועשרות רבות של מאמרים המתמקדים בהיסטוריה תרבותית ורעיונית, ומחשבה מדינית יהודית בימי הביניים ובראשית העת החדשה. מספריו האחרונים: רקחות וטבחות: המיתוס על מקור החכמות (ירושלים, 2010); המחשבה המדינית היהודית בימי-הביניים (רעננה, 2011); על אי בודד (תל-אביב, 2012); Wisdom's Little Sister: Studies in Medieval and Renaissance Jewish Political Thought (Boston, 2012).