שו"ת יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן לב
כתב בשו"ת הלק"ט ח"ב (סימן נט), דהא דקי"ל שאם אכל מליח ופת עמו מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, מ"מ אם אכל מן הפת כדי שביעה צריך לברך בהמ"ז, דהו"ל כההיא שפסק בש"ע (סימן קס"ח ס"ו), שאם מתחלה היה בדעתו לאכול מעט מפת הבאה בכסנין, ובירך במ"מ, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך בהמ"ז, אע"פ שלא בירך המוציא תחלה, וה"נ יברך בהמ"ז כששבע מן הפת, שכל מה שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך (עירובין קד ב). וראיה לזה מהא דמוקי הש"ס (ברכות מד א) דמתני' באוכל פירות גינוסר שדרך לאכול מהם הרבה ואח"כ הביאו לו מליח ופת עמו, ואחר ששבע מן הפירות אין בפת כדי שביעה. ע"כ. גם בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב (סימן קה) כתב, שדוקא אם הפת הטפל למליח אינו אלא כשיעור כזית וכביצה, שאז אין חיוב עליו לברך בהמ"ז אלא מדרבנן, ברכת הטפל פוטרתו, שכיון שאינו עיקר אצלו ומן התורה אינו חייב בבהמ"ז, לא חייבוהו חכמים לברך בהמ"ז, אבל אם אכל פת כדי שביעה אע"פ שהוא טפל למליח חייב לברך בהמ"ז, כיון שהוא חייב מה"ת בבהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ורק בשיעור דרבנן נפטר בברכת הטפל. ע"כ. וראיתי להרה"ג ר' בן ציון ליכטמן בספר בני ציון (סימן ריב סוף סק"א) שכתב לחלוק על הלק"ט הנ"ל משום דלא עדיף מצנון וזית, שרוב הפוסקים ס"ל שברכת מעין שלש מה"ת, ואע"פ כן ברכת בנ"ר שעל הצנון פוטרתו מטעם שברכת העיקר פוטרת הטפלה. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים, שי"ל שלדעתם מיירי שלא אכל מן הזית כשיעור שביעה, שאז אין חיובו אלא מדרבנן, דלא עדיף מן הפת. ולכן העיקר כדברי האחרונים הנ"ל שאם שבע מן הפת צריך לברך בהמ"ז, כיון שחיובו מן התורה. וע' בערוך השלחן (סימן ריב סק"ה) שכתב, ודע שכל טפל אינו אלא אכילה מועטת, להשיב הלב או שלא יזיקנו בגרונו וכיו"ב, שאז א"צ לברך על הטפל כלל, אבל כשאוכל הרבה בודאי דלא שייך לקוראו טפל, ולכן כל ירא שמים מונע עצמו מלאכול פת כל שהוא או גלוסקא כל שהיא לשם טפל אחרי שתיית יין שרף, כדרך העולם, כי מי יוכל לשער דבר זה עד כמה נחשב טפל. ע"כ. ומעתה באוכל כדי שביעה מן הפת בודאי שצריך לברך בהמ"ז. ושו"ר הלום בספר תורת חיים סופר (סימן ריב סק"ב) שכתב ג"כ להוכיח מדין צנון וזית, שאפי' אכל כמה כזתים, ואפי' שבע מן הזית אינו מברך מעין שלש, אלא מב' בנ"ר על הצנון ופוטר את הזית וכו'. אע"פ שלרוב הפוסקים ברכת מעין שלש דאורייתא. ובסוף דבריו ציין למ"ש בתורת חיים (סימן קפד וקפו) שאפשר שאינו מחוייב בבהמ"ז מה"ת אפי' כששבע, אם אכל מאכלים אחרים מקודם. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים, וכנ"ל. ומ"מ משמע שגם הוא מודה שאם שבע ממש מן הפת שאז חייב בבהמ"ז מה"ת לכ"ע, יברך על הטפל בהמ"ז. וע' במש"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סימן י עמוד ס' בהערה).