מרן המשגיח כתב:ברזילי כתב:לדידי, גם אם נאמר שהוא מדאורייתא אין כל קושי להניח שבזמנים קדומים לא נהגו כך, וכמש"נ במק"א
הא, ידעתי
מלכתחילה שלזה יקחך לבך ויזרמון עיניך! אבל כבר הודית במק"א שמסתבר שאם חז"ל היו יודעים שבעבר סברו דלא כוותייהו לא היו חולקים על הדורות שלפניהם וא"כ עכצ"ל לשיטתך שאתה חולק על האמוראים בפירוש הפסוקים. יהי לך אשר לך, אני טוב לי להדחק ולישב תחת רגלי חז"ל מללכת בתירוץ מרווח שלא כדעתם.
ברזילי כתב:אגב, כעת ראיתי מש"כ בזה באוצר מפרשי התלמוד גיטין סח בהערה, וכתבו שאין לומר בענין שרים ושרות דקהלת שמדובר בדרבנן כי הרי הדרשה היא מפסוק בשה"ש שחברו שלמה, והדברים מתמיהים. לדידהו כל דיני דרבנן דאסמכינהו על פסוקי התורה מוכח שנהגו מזמן משה רבנו?
לא ירד מר כלל לעומק דעתם, והוא שהטעם שכתבו הפוסקים שקול באשה ערוה הוא דרבנן מטעם שזה פסוק בדברי קבלה וא"כ כיוון שהוא פסוק מדברי שלמה לכאורה שלמה הוא שגזר על זה, ופשוט.
ברזילי כתב:נראה בעיני רחוק לומר שבאירוע נצחון לכבוד המלך יצאו הנשים לרה"ר מכל ערי ישראל, בשירה ובמחולות, ואף גבר לא יהיה שם; וכן בעזרא, הולכות ומשוררות בדרך לא"י, כמה רחוק הוא שהלכו נשים לבדן בדרך ואין איש עמן ממרחק שישמע קול זמרת מאתיים משוררות. ומ"מ הוא מדברי ברזילי (הקדמון) מבואר להדיא ששמע זמרתם השרות, אם לא שנפרש שם שרות בכלי זמר. כללו של דבר כבר אמרתי, שבעיני טב חדא תירוץ ישר על מלא צנא דחקים מקומיים, ומי שבעיניו אין אלה דחקים, לדידיה ניחא.
הלב ירחיק ויקרב לפי רצונו. מ"מ כבר העירוך: א. שלכאורה הטעם שבחרו המפרשים לומר בקהלת (שזה אותם המילים כמו אצל ברזילי הקדמון) שהכוונה לכלי זמר הוא משום שלא רצו לפרש כמוך. ב. המפרש בברזילי שהכוונה לכלי זמר הוא יונתן בן עוזיאל כמ"ש לעיל. ג. מה הראיה בכלל מברזילי הגלעדי שהיה שטוף בזימה כמאמר חז"ל?
א. לא היו חולקים חזיתית על הדורות שלפניהם, וכדרך שהאמוראים לא חולקים על משניות אבל מפרשים אותם, גם בדוחק, כדי שלא תהיה סתירה (וגם זה נתפרש במק"א, באשכול על פשוטה של משנה, כמדומני) וה"ה הכא, ולזה רמזתי לעיל
ב. לענין דרבנן או דאורייתא, לא דייקת. וז"ל הנשמ"א לדוגמא "והנה מילתא דפשיטא דשער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה, היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה, אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה, לכן אסרו חכמים" כלומר הדרבנן הוא משום שאין בכלל סמך בכתוב לומר שזו ערוה (וכמו שרמזתי לעיל, עיניים אינן ערוה אף שגם בהן נשתבחה (*)), והיא אסמכתא כשאר האסמכתאות, וממילא דברי המגיה באוצר אין בהם ממש.
ג. סביר שמה שדחק את הגמ' לפרש שרים ושרות שלא כפשוטו הוא מכח הקושיה הזו, ועדיין פשטיה דרשא הוא בשיר ממש, וראה סעיף א
ד. שטוף בזימה היינו מרבה בבעילות, ולכן קפצה עליו זקנה. למה לעשותו גם עברין (ועוד כזה שלא בוש לספר עלילותיו בפני דהע"ה בשעה שכבר אין יצרו תוקפו לדבר זה) רק כדי ליישב קושיה? לא יפה
אגב, נזכרתי בעוד יישוב שמשום מה נשמט ממני אתמול, והוא שכל עצמו של דין קול באשה ערוה שבברכות, שעליו אמרו מקצת פוסקים שהוא דאורייתא, יש לומר שהוא דין בהלכות ק"ש שאסור לקרוא ק"ש כנגדה, ולא איסור על עצם שמיעת השיר (וכמו שכן הוא בכמה פרטים באשתו טהורה, עיי"ש), וגם בזה אכמ"ל, וזה עדיף טפי בעיני מלומר שכל הפסוקים מדברים בפנויות טהורות.
-----
(*)ואגב דאגב, ארחיב - הדרשות או האסמכתאות בברכות כב מעוררות שאלה מתבקשת - מדוע רק שוק ירך ושער נמנים שם, ולא פנים ועיניים שאף בהם משתבח קרא. וע"כ לא הזכרת הדבר בפסוק לכשעצמה גורמת, ויש כאן סברה חיצונית. ויש לומר בתרתי. או שנאמר שחז"ל הכריעו מסברא אובייקטיבית שכן הוא בטבע הבריאה, שקול שער וירך הם ערוה בעצם, אבל פנים ועיניים לא, או שנאמר שהדבר נקבע לא לפי הכרעה אובייקטיבית על טבע הבריאה, אלא על פי המציאות, שהיא לכשעצמה תלוית מנהג זמן ומקום. אינני בא לומר שלפי הצד השני בהכרח ישתנה הדין בהשתנות המציאות, וכמו שכתב ערוה"ש בסי' עה. זה לא מוכרח. אבל עכ"פ זה מסביר היטב מדוע אין כאן יותר מאסמכתא, כי אין הדין נובע מהפסוק כלל.