אפתח בתמיה קטנה. יש איזה הסתייגות אקדמאית מהטיעון "תלמיד טועה", זה הפך אצל חוגים אלו כסמל של שמרנות המגוחכת (לדעתם כמובן). אך ראה זה פלא, אותם חוגים עצמם דוגלים בשיטה זו, ובעקשנות, בספרי חז"ל שהיו לפני הקדמונים. כבנידן דידן שניקל בעיניהם שאיזה תלמיד טועה הוסיף שינה וגרע בתלמוד ירושלמי שלפני הראשונים, אך חלילה לחשוב שאיזה תלמיד טועה שינה והוסיף בדברי רבינו יונה - כי זה כבר התעקשות שמרנית וכו'.
והאמת שנהפוך הוא, מושג תלמיד טועה משתמשים בה בדברים שבימי הראשונים, כאשר מאז יצא הספר מעטו של מחברה, עבר כמה גלגולים ומעתיקים עד שבא (לאחר מאות בשנים) לכלל דפוס. כך שנוסח הדפוס לא בהכרח משקף נוסחא המקורית של המחבר, והמדפיס איננו בר סמכא כל כך שנלך להחשב מבקר מומחה שאין אחר מעשה הדפוס כלום. לא כן בספרי דורות האחרונים, כמעט ואין משתמשים עליהם במושג תלמיד טועה כשדבריו מוזרים, מאחר שבדרך כלל כתב ידו של המחבר עמדה לפני המדפיסים. ועם כל זה יצויין שרבים המקרים שהוכח שאכן יש הוספות תלמיד טועה ואף השתלות וזיופים בספרים הנדפסים.
ולעומת, הדברים פשוטים (ור"ד דבליצקי במבוא הנזכר האריך בזה) שספר תלמוד ירושלמי שלפנינו הנדפס מתוך כתב יד יחיד בלי אפשרות לבדוק שאר נוסחאות, הרי הוא כספר שאינו מוגה. (ולא נשכח, אותם הדוגלים בספר ירושלמי, הן השמחים אחר כל שינוי באיזה כתב יד אלמוני ממסכת אחת בתלמוד בבלי, וק"ו בשינויים שישנם בכת"י מינכן, ולמה לא יבינו שהירושלמי שאין לו כת"י מינכן ולא שאר כת"י אלא הכל נסמך על כתב יד יחיד, הרי עדיו מספרי הראשונים הן הן כת"י מינכן של הירושלמי ויש להדבק אחריהם בכל עוז).
אך בענין האפשרות שדברים המובאים בראשונים בשם "ירושלמי" אינם בתלמוד ירושלמי אלא במדרשים מסויימים, יש מקום לזה על פי דברי המהרי"ט בצפנת פענח פרשת ראה שכתב "וידוע שמדרש רבה הגדת ארץ ישראל היא והכל על פי הירושלמי". (בגליון הצפנת פענח מצויין אצלי, כעי"ז ברש"י בראשית מז ב וכ"כ במתנות כהונה במדבר רבה ה ז. אך כעת בדקתי במת"כ ולא מצאתי כלום). הרי לפי זה שפיר יוצדק לצטט דברי המדרש בשם הירושלמי כיון שהכל אחד.
בענין לחם הפנים, דברים המצוטטים מרבינו יונה ורגמ"ה לא היו ידועים לי עד עתה, ושמא גם לאחרים כמוני, לכן אציין מקומם שמצאתים אחר החיפוש. רבינו יונה בפירושו לאבות פרק ה' משנה ה', ורגמ"ה במעילה ט.
והנה דברי רגמ"ה לענ"ד אין פירושם כלל שנאכלים שבוע אחר סילוקן, ולבאר הדברים אעתיק לשון רגמ"ה (הנוגע לענין):
שתי הלחם וכו', והכא לא כתב בלינה משום דשתני הלחם נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה, ואם יש ספר שכתוב בלינה קסבר לאחר זמן אכילתן נפסלות בלינה והוכשרו נמי לישחט עליהן את הזבח דכיון דקרמו קרויין לחם.
ולחם הפנים, נמי בהההוא ספר דלא כתב ביה ובלינה היינו טעמא שהרי נאכל משבת ועד שבת, והיכא דכתב ובלינה קסבר אם לן לאחר זמן נפסלין.
והנה במושכל ראשון נדמה לי שאפשר לפרש דברי רגמ"ה בפשטות, שכוונתו אינו שנאכל משבת שסולק עד שבת הבאה, אלא שמשבת שהושם על השלחן עד שבת שסולק יש שבוע שלם, ולכן נמצא שלא יוצדק שם לינה בזה כיון שכל לחם הפנים הרי הוא לן, והגם שמצוותו בכך, אך סוף סוף אין בו לינה משך שבוע שלם (ויומתק ביותר אם ס"ל לרגמ"ה דהלכתא כמאן דאמר יש לינה בראשו של מזבח, שההדגשה בשתי הלחם שאין בו לינה על גבי שלחן).
ושוב ראיתי שפירוש זה לאו דחוק הוא, אלא מוכרח, שהרי רגמ"ה כתב הסבר זה עצמו על שתי הלחם, שלכן לא יוצדק בו שם לינה, משום ש"נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה", פירוש שנאפה בערב יום טוב ונאכל ביום טוב, ואם חל ערב יום טוב בשבת הרי נאפה בערב שבת. והרי כאן בשתי הלחם מפרש היטב שנאכל ביום החג, ואף על פי כן מדגיש שכיון שלפני זמנו נאפה ואף על פי כן אין בו משום לינה (דאפייתן בפנים ואפ"ה אין דוחין שבת, כדעת הרמב"ם פ"ח מהלכות תמידין ומוספין, וכמה קולמסין נשתברו על זה, אך מוכח שגם רגמ"ה כהרמב"ם ס"ל), לכן לא נזכר בו לינה. וכיון שכן גם דבריו לענין שתי הלחם יתפרשו כן.
ובענין דברי רבינו יונה, בעניי לא הבנתים כל עיקר, כך שלא אוכל לדון בפירושם. (וכבר צויין לעיל שבאגרות משה קדשים שבסוף או"ח א', בסימן י"א דן בדברי רבינו יונה, ונדחק לפרש דבריו ביום הכיפורים שחל בשבת שנאכל ביום א' שזה נקרא "בשבוע שאחר השבת").
ואציין מה שקשה לי בדבריו, אולי ימצא מישהו מקום ליישב.
לעיל מזה נזכר שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם, על שני אלו פירוש הר"י בפשיטות שהנס שלא נמצא בהם פסול ביוצא חוץ למחיצתו ולא בלינה, משמע שעצם הדבר שלא יצא מעולם ולא לן מעולם הוי נס אף בדבר הנאכל ביומו, ואם כן למה הוצרך לציין שהנס בלחם הפנים על היותו נאכל עד שבוע ימים. והדברים ק"ו, אם בדבר הנעשה פ"א בשנה שבדרך הטבע זהירים בה עכ"ז הוי נס מה שלא יצא מעולם ביומו ולא לן כל לילו, ק"ו בלחם הפנים שזה נס, ולמה הוצרך להוסיף ולהדגיש שהנס משום שהיה שבוע שלם ועכ"ז לא נשכח ליום נוסף אחר השבוע. מה גם שהסברא נותנת בזה שנאכל ביומו, שהרי הגיע לכל כהן מעט כמו שאמרו ז"ל, והנס של לחם חם לא נזכר (ככל הידוע לי) אלא על יום סילוקו, ואם כן למה נחשוש שיחכה האדם לאכלו שבוע שלם כשיהיה קר ויבש כשבידו לאכלו חם ביומו עד שהדבר בגדר נס שלא חיכו יום נוסף על שבעה ימים?
מה גם האריכות היותו חם ביום סילוקו, צ"ב, כי לא נידון כלל נס זה במשנה זו שבאבות, ולאיזה צורך ציין זאת רבינו יונה. (ועיין באגר"מ שם).
ולגוף הנס שבעומר ושתי הלחם, שפירש רבינו יונה שלא נמצא בהם לינה ויוצא חוץ למחיצה, הדברים צ"ב, הרי זה סדר הדברים, וכי לא על דברים כאלו נאמר שכהנים זריזים הם. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סימן נ"ב שנשאל על הא דעומר, ותוכ"ד הרשב"א שזה קאי על פסולים האפשריים בעומר, הן פסולי מנחות דעלמא והן פסולי מנחת העומר ביחוד, שאין לך נס יותר מזה שמעולם לא טעו בשום אחד מהדברים הנזכרים, עיי"ש. אך על רבינו יונה המדגיש רק על שני פסולים האלו שבקל להשמר מהן, צ"ע.
עוד קשה לי דבעומר כתב רבינו יונה שהנס שלא נמצא בו פסול ביוצא "מחוץ לחומה", וצ"ב שאם מיירי אחר שנתקדש העומר הלא אף ביוצא חוץ לעזרה נפסל, ואם מיירי לפני הקידוש, הרי באה אף מחוץ ירושלים ואין זה פסול. (ואל תשיבני שר"י חוץ לעזרה קא קרי ליה "חוץ לחומה", דז"א שבשתי הלחם כתב ביוצא "חוץ לעזרה", כך שמוכח שלאו דא ודא אחת היא).
ולחומר הנושא אציין, שבקובץ ישורון כב הדפיס הרב טובי' כצמן "השלמה לפירוש רבינו יונה על אבות", ושם במבוא עמודים מט-נא האריך על כתבי יד של פירוש זה, ומדגיש שיש שינויים משמעותיים בין כתב יד שממנו נדפס הפירוש בש"ס ווילנא לט' כת"י אחרים. אשר על כן אבקש את חברי היקרים פה, אם יש את נפש אחד מהם לברר על נוסח כתה"י במשנה זו.
ואציין שבשורות אלו לבדן הבחנתי בכמה טעיות הניכרות בדפוס ואלו הן (לפי ש"ס ווילנא דף יג: מדפי הספר:
שורה 1) בעומר שהיה
בזמן השעורים: צ"ל שהיה בא מן השעורים.
שורה 2) ולא נמצא בו פסול ביוצא מחוץ
לחומה: ראה לעיל.
שורה 3) באין להתיר להקריב מנחה חדשה מן
החדש: צ"ל באין להתיר להקריב מנחה חדשה מן החטים (כי באמרו מנחה חדשה ידענו שבחדש קמיירי, אך לא הוזכרו חטים כדרך שהוזכרו שעורים בעומר לעיל).
שורה 6) שהיו צריכין
אותו לאכול אותו: צ"ל שהיו צריכין לאכול אותו.
שורה 8) ולא כבו גשמים אש מעל עצי המערכה, כי האש תוקד על המזבח החיצון העומד בחצר
המשכן: צ"ל בחצר המקדש, שהרי בנסים הנעשים בבית המקדש שבירושלים קמיירי, ועוד שבמשכן לא היו גשמים שהרי במדבר היו, שמיעוט הגשמים המצויים במדבר לאו בר כיבויי אש נינהו.
כבר הארכתי יותר מדאי, ואסתפק בזה. ועם החברים הסליחה, זה דרכי כסל למו, להאריך עד אשר יצא מאף, מדה רעה שקשה לי לשנותה.