בתקופתנו, תקופת המאספים והלקוטות, הקבצנים והנמושות, מקבל מאמרו של רבי יהושע "אין בית המדרש בלא חידוש" פנים אחרות; פנים חדשות ולאו דוקא מאירות.
כל המצוי בסבך המחברים התרים בשבע עיניים אחרי כל פיסת 'ידיעה' שעדיין לא ראוה אחרים ונפלו עליה, ומוטב שתמצא ככל האפשר בספר שנתעלם מן העין, יודע עד כמה קשה המלחמה הניטשת מדי יום ביומו, מלחמה שאין רישומה ניכר מבחוץ, אבל עיקשת היא מאין כמותה.
על סלע המחלוקת של המלחמה עומדים ניצבים אותם פנים חדשות במאמרו של רבי יהושע; ה'חידוש' בבית המדרש מתקיים בעצם האסיפה והליקוט וה'מציאה', מושג חדש בשדה הספר, אבל אין לתאר את משמעותו הרבה ל'מוצאיו' ולמוצאים בו שלל רב. מלחמה זו, או שמא ננקוט לשון נקיה: מלאכה זו, חכמה ואינה מלאכה, נעשית מפרכת ומתישה מיום ליום, ומצריכה פזיזות ומתינות בבת אחת. כיצד? אין לך יום ויום שאין כמה וכמה ספרים יוצאים בו, ורובם אינם אלא ליקוטים מספרים אחרים, וכל הקודם ליפול על המציאה ולפרסמה ברבים - 'זכה' בה. ובדרך של שחוק מר ניתן להמליץ על כל המביא 'ידיעה' שלא נודעה ברבים, שתיכף ומיד מתיישבים הבקיאים ומדפדפים ברשימותיהם: מצא או מוצא?! כלומר, אם מציאה יפה מצא, או שנטלה מאחרים... זו מצד הפזיזות. אלא שמצד המתינות מצריכה מלאכה זו עין בוחנת ושימת לב וידע ביבליוגרפי, ועל כולם – סבלנות ויישוב הדעת; תבלינים שאינם דבר המובן מאליו בשעת 'מלחמה'.