פורום אוצר החכמה

"...כיון שיצאה הגזירה מלפני בית דין של מעלה, מיד הגיעו אלינו שליחים של הרשות ולקחו אותנו וטלטלו אותנו טלטלת גבר במרחק של חודש ימים נסיעה, עד שהביאו אותנו למקום שרגל אדם לא עברה בו, לא רגל אדם ולא רגל חיה או בהמה, אף הרוח מנעה רגליה מבוא במקום הזה, ודממה שררה שם, דממת בראשית, כיון שעד היום שהגענו לשם שרר שם ה"בראשית" שלטון בלי מצרים.
כיון שהגענו לשם אמרנו לעצמנו: נגזרנו. שהרי העצים הסתכלו עלינו ברחמים מרובים, והאזוב הירוק, והדממה האיומה, והיתושים ללא ספור שרו לנו את שירי הדם שלהם, והאדמה הרכה התחילה לספר לנו מה עלתה לה, אלא שלא הבננו אז עדיין את שפת אדמה הסיבירית.
ואז התחילה העבודה והרעב, העבודה היתה קשורה ברעב והרעב — בעבודה, כיון שידינו לא היו רגילות לעבודה זו, לא הצלחנו למלא את המכסה דבר יום ביומו, וכשלא היתה המכסה שלמה — לא נתנו לנו לחם, וכשלא היה לחם היה רעב, וכשהיה רעב על אחת כמה וכמה שלא היתה המכסה, וכך חוזר חלילה.
והיינו רעבים יום, יומיים, חודש, חודשיים. היו כאלה שהלכו למות, והיו כאלה שלא הלכו למות אלא ניתנוונו והלכו.
וכל אחד התעתד למות בצורה אחרת, ואפשר להאריך את הדיבור על הצורות השונות שכל אחד צייר לעצמו כיצד הוא יצעד צעדיו האחרונים לקראת הקבר.
ורבים ראו את קברם בין העצים העבותים, או מעברו השני של המחנה, או סתם ככה בנקיק של האדמה שהיתה מוכנה כל רגע לפתוח את פיה ולקבל גוף קדוש, שעדיין לא קידש את האדמה הזאת שלא ראתה מימיה צורה של אנוש. עכשיו ראתה רבים, והיתה מבקשת ללטף את גופו של אחד מהם — — —"
(מתוך: "מעשה בזיוף אחד" – "האש המתלקחת")

"סיביר? סיביר זה ניוון האדם, צרעת, כינים, וגופים נפוחים מכפן ומכפור.
בסיביר – האדם מאבד את צלם אלקים,
ושם ראיתי, שם נוכחתי בזאת, שם נתבשלה אצלי ההכרה,
כי בן תורה זה יצור שונה מכל וכל,
יצור המאיר את "צלם אלקים" שבו.
" — הבן תורה "האט פארליכטיגט" (- האיר, הפיץ אורה) עם ה"צלם אלקים" שבו
את ים האפילה של סיביר - - -"

" —אף אחד מבין תלמידי הישיבות, מבני התורה,
לא סטה מן הדרך!
בכל עבודה ובכל מקום אליו התגלגל:
בגטו, במחנה, בחצרות המוות, ב"קאצעטים"
ואפילו אצל הפרטיזנים –
ניכר היה בהם, בהתנהגותם, כי בני תורה הם!"

"...ולאחר שובי מסיביר נקלעתי לכמה מחנות עקורים,
נתקלתי מספר פעמים באותו חזיון:
שרידי כבשנים ומחנות מוות,
יושבים והוגים בתורה בעוז ובגאון,
והם כאלה שאין להם לא בית ולא משפחה,
לא קרוב ולא גואל,
והם יושבים שקועים בגמרא, כאילו לא אירע כלום.
מהיכן אותו ה"ברען", אותה ההשתוקקות?
הם יושבים ולומדים והעולם בחוץ שיתהפך...
מהיכן הכוח הזה?
הלא אמרו: ...אם תעזבני יום – יומיים אעזבך"?
הוי אומר, כי הדביקות בתורה מעידה עליהם,
שבעצם הם לא עזבוה אפילו ליום אחד!"
(ר' דוד זריצקי לר' משה פראגר. "בית יעקב" אב תשל"ח)

בכ"ב סיון תשל"ח פסק הניגון.

הניגון שהתנגן במשך עשרות שנים. ניגון יהודי, טהור, ניגון של אמת, ניגון של הלב.

לעיתים היה בא בזעקה, לעיתים בדממה; לעיתים בצליל נוגה, לעיתים קצת יותר שמח; לעיתים עמוק, ולעיתים פשוט, אך תמיד מתוך הלב.

ניגון ארוך ששרשו בילדות שלווה בעיירה פינסק בצל הקלויז של חסידי קרלין, בבחרות מליאת חיות רוחנית בספסלי ישיבת ראדין לאורו של החפץ חיים, בבגרות בכפור הסיבירי תחת המגף הסובייטי מול חרבו של מלאך המוות המנופף באיומי מיתות שונות ומשונות, בתקומה עצמית ותחיה מחודשת ובהפחת רוח חיים בעצמות היבשות במחנות העקורים בפריז, וסופו בהקמת משפחה וחיים חדשים בארץ ישראל.

ניגון שהנחיל לדורות הבאים את היהדות של אז, יהדות של אמת, של תורה, של דבקות בה' בכל תנאי ובכל מצב, של עמידה בנסיונות ומסירות נפש, של הערכה והערצה לתלמידי חכמים, עם בוז לחיצוניות ולרדיפה אחר המותרות.

הניגון פסק אבל המנגינה לא.

היא ממשיכה לנגן ולהתנגן בלב רבבות בני ישראל השואבים רוח הקודש ואהבת תורה מהספרים הרבים, מהסיפורים הרבים, אשר מעניקים לקוראים רגעים של דבקות יהודית, של שמחה מכך ש"אתה בחרתנו", מכך שנבראנו לכבודו, ושל גאוה על שאנו מי שאנחנו ולא מי שהם...

והיא תמשיך להתנגן עד שיקיצו וירננו שוכני עפר בביאת המשיח ותחיית המתים במהרה בימינו, אמן.

* * *

לרגל יום השנה ה-40 להסתלקותו מופיעים בגליון מיוחד זה שני מאמרים לזכרו, מאמרים שנכתבו עם פטירתו, וכותביהם כמו נטלו את הקולמוס של הסופר וכתבו בו עליו...

מפי כתביו מופיע המאמר "הצל" מתוך "שורות חרישיות" (נושא עליו נייחד את הדיבור באחד הגליונות הקרובים אי"ה). מאמר זה הוא האחרון שנכתב על ידו והתפרסם ב"בית יעקב" לאחר פטירתו. בסמיכות מצמררת מסתיים המאמר בשורה: "רק אז מגיח הצל והוא אינו מניח את האדם לבדו, עד שהאור עוטף את כל כולו..."

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

ב"ה. יום ג' י"ב אלול תש"ה. קאוונא.
כבוד הרבנים הנכבדים המפורסמים לשם ולתהלה וכו' וכו' ה"ה: מר דוד ב"ר אשר הכהן זאריצקי, מר אברהם ב"ר שמואל באיארסקי, מר שלום ב"ר משה הכהן סורפין, מר אלחנן ב"ר ישראל באנדנער, מר יחיאל ב"ר דוב ניסלבוים נ"י כולם יעמדו על הברכה
מאחר ונודע לי שאבדו לכם כל ה'סמיכות' שלכם שקיבלתם מראש ישיבת "חפץ חיים" בראדין, על כן אני שולח לכם מחדש סמיכה לכל אחד מכם, אמנם לא צמחתי להיות רב שאוכל להסמיך אתכם בעצמי, אבל מאחר ולא ניתן להשיג מסמיכים אחרים, ומשום שאני מכיר אתכם מאד טוב, אני יודע שאתם מוסמכים ועומדים משכבר הימים.
בכבוד רב
מרדכי צוקערמאן
רב דקהילת קאוונא

פינסק

הורתו ולידתו ומחוזות ילדותו של ר' דוד זריצקי היו בעיירה פינסק, ועל שמה נקרא בשנות בחרותו 'דוד פינסקער'.

חוויות ילדותו בעיירה היהודית המפורסמת שהיתה סמוכה לביצות הגדולות של פולסיה, שזורות ברבים מסיפוריו מכל התקופות. מרביתם מופיעים בספר "העושר השמור".

בגליון זה אנו מביאים את מאמרו בעקבות ההוצאה לאור של הספר "בית אהרן" על מסכת גיטין של רבה של פינסק הגאון רבי אהרן וואלקין זצ"ל הי"ד. במאמר זה הוא מבכה את עיירתו שעבר עליה הכורת הנאצי ואשר עמה ועם רבה עלו השמימה כל בני משפחתו בקיץ תש"ב, הי"ד.

המאמר השני הוא "כיסופים". מאמר נשגב המתאר את תפילתם של חסידי קרלין בעיניו של הילד הפינסקאי הלא-חסיד. המאמר פורסם בספר "העושר השמור".

— ואולי יהיה בזה כדי להרים אותנו טפח קטן מעל פני האדמה...

בס"ד
ויהי אחרי המלחמה...
מאחוריו – חושך וצלמוות, יסורי גוף ונפש, עבודת פרך וכפור, רעב ומחלות, גלות ונדודים בארצות שונות ומשונות, עם נופי בראשית שונים ומשונים ובריות שונות ומשונות, ניתוק ובדידות, עירום וחוסר כל - - -
ולפניו - מגמה אחת: לחזור לבית המדרש, לישיבה, להיפגש שוב עם חבריו שנותרו בחיים, האודים העשנים שיצאו אט-אט ממקומות הישרדותם, ולשבת שוב מול דף הגמרא - שׂשׂונו ביגונו ונחמתו בעוניו, ממנה נותק באכזריות כה רבה במשך השנים הללו.
אולם מפגש אחד עם הגאון רבי מאיר קרליץ זצ"ל שינה את הכיוון. דבר המפגש ההוא בלשונו שלו ושרטוט קווים לעשייתו הציבורית באותן הימים, מובאים בגליון זה. לאחר מפגש זה נרתם כל כולו למלאכה, מלאכת הכלל, מלאכה של הצלה ויצירת חיים חדשים.
מלבד הפעולות ההרואיות, שלו ושל חבריו, במלאכת הצלת הנפשות של הילדים הניצולים, שחלקם כמעט ואיבדו צלם אנוש בשנים האיומות הללו, והשבתם לחיים נורמליים, חיים יהודיים, פעולות שאת רישומם חרט על דפי הספר הנודע "שימקה", רתם גם את כשרונו הרב למלאכה והשתלב עד מהרה בעריכת וכתיבת העיתון "בשער" שיצא על ידי תנועת פא"י בראשות ר' בנימין מינץ, בצוותא עם חבריו הטובים ר' מ. ב. קליינמן ור' יחיאל גרנטשטיין זכרונם לברכה שידידותם נותרה לאות ולמופת במשך כל חייהם.
אחד הטורים הנקראים ביותר בעיתון היה המדור "אויסגעטריקענטע אויגן", אותו כתב. למרבה הפלא, דוקא מדור זה שנשא קינה גדולה על מה שהיה ונשרף, שביטא רגשות של שכול וזעם, והביט אל המציאות האיומה באשר היא, החייה מחדש את הניצולים והשרידים. יושבי המחנות העידו כי הם היו מתגודדים מסביב לעיתון, קוראים ובוכים, קוראים ובוכים... האנשים הללו שרוב הצרות והעינויים, השכול והמוות, ייבשו את מעיין דמעותיהם, גילו אותו שוב, הם חוו את רגשותיהם מחדש, וזה כשלעצמו הפיח בהם תקוה מחודשת ותחושה של חיים.
את השירים הללו קיבץ והביא לדפוס בתוספת כמה שירי נוחם ותקוה וכמיהה לעתיד טוב יותר. ברבות השנים תורגמו השירים לעברית על ידי מ.צ. פרוש תחת השם "עינים צחיחות", ועדיין לא יצאו לאור.

הפשוט בפשטותו כתב:ה-ספר - בה"א הידיעה - 'שימקה' בגירסתו הישנה נמצא היכן שהוא? אולי יש אותו בקובץ pdf?
האם הסיפור 'רק טיפה אחת' שפירסמתם הוא סיפור אמיתי עליו או תיאור ספרותי?

טוב לי כתב:להוספה לרשימת התפוצה נא שלחו את המילה "הוספה" לכתובת מייל [email protected]

נר לדוד גליון 17.pdf

טוב לי כתב:להוספה לרשימת התפוצה נא שלחו את המילה "הוספה" לכתובת מייל [email protected]

נר לדוד גליון 17.pdf

נוטר הכרמים כתב:והמרגש ביותר - הקלטה ברורה בה מספר ר' דוד על הח"ח!

שמחה כתב:נר לדוד גליון 54