עד שיחננו

[אליהו בן עמרם]

קרוב לי, לפרסם ביקשני, ולסרב נמנעתי.
הנה לפניכם רביבים מליבו:

כעיני העבד
עומד בתור, ממש מאחור.

לפני – בעלי תריסין
לפני – כרימון מלאים,
ואני בתור, מאחור.

לפני – בעלי חסדים
לפני – מצדיקי הרבים,
ואני בתור, מאחור.

לפני - עוקרי הרים
לפני – בני נביאים,
ואני בתור, מאחור.

לפני – בגדיהם לבנים
לפני – בעלי יסורים,
ואני בתור, מאחור.

לפני, לפני, לפני,
עד אין סוף - מייחלים ומצפים,
ואני בתור, ממש מאחור.
אין בי מתום
אין בי בעצם כלום.

התור מתקדם, ואני בוש ונכלם.
הלא ידעתי, ומה חשבתי?
מדוע לא השכלתי,
אפילו במעט אחזתי.
מדוע לא קיבלתי,
וכלום לא רכשתי.
יראה גדולה אחזתני,
כל כך טעיתי.

תורי מתקרב,
כמעט שעזבתי הכל וברחתי,
ופחד משתק – דום העמידני.

הגיע תורי לבקש, ופי איבדתי
כיסיתי עצמי, פני הלטתי,
ולא יודע איך ולמה,
כי צעקתי.
צעקתי
צעקתי
אבא! אבא! אבא!
רוחי ונשמתי – הושיעה נא
ליבי ובשרי – הצליחה נא
משפחתי ועמי – הושיעה נא
גאולתם – הביאה נא
אנא! אבא! אנא!

ועוד אני צועק וצועק
אין בי כלום, רק צעקה
משופר גדול ונורא
אנא! אבא! אנא!
עד שיחננו, הלא אמרת!