פורום אוצר החכמה

שירים אלה, המספרים על הלקח והמסר של כל אחת ממכות מצרים, פורסמו בשנה שעברה לקראת פסח, ומועלים כאן ברשות הכותב שי'.
השירים נכתבו על משקל יצירתו של המשורר נתן אלתרמן על עשר המכות (שתוכנה כמובן שונה לחלוטין).

פתיחה

רַעַמְסֵס, עִיר פְּלָאִים וְקֶסֶם,
עִיר לֹא יוֹדַעַת מַחְסוֹר.
בָּך יַזְרִים רַק חַיִּים וְחֶסֶד
לִבֵּך – הֲלֹא הוּא הַיְאוֹר.

לוּ פָּתַחְתְּ אֶת אָזְנֵךְ לִשְׁמֹעַ
אֶת הַקּוֹל מִן הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר –
אָז יָכֹלְתְּ מִתְּחִלָּה לִמְנֹעַ
אֶת בּוֹאוֹ שֶׁל הַסּוֹף הַמְּצַעֵר.

אַךְ עָבְתָה קְלִפָּתֵך, כְּתַנִּין הִיא
וְאַף צְלִיל לֹא חָדַר בָּהּ עַד כֹּה
כִּי קוֹרֵאת: רַק אֲנִי עֲשִׂיתִינִי
לִי הַכֹּל וַאֲנִי הַמָּקוֹר.

עַל כֵּן בַּיָּמִים הָאֵלֶּה
נִשְׁבְּרָה קְלִפָּתֵך זוֹ עַד תֹּם
בְּעֶשֶׂר דְּרָכִים שֶׁל פֶּלֶא
שֶׁבָּאוּ עָלַיִךְ פִּתְאֹם.

בְּלַיִל זֶה אַתְּ שָׁבָה וְנִזְכֶּרֶת.
לֶחָכָם, לָרָשָׁע וְלַתָּם
יְסֻפַּר עַל לֵילוֹת עֲשֶׂרֶת
וְרִאשׁוֹן לָהֶם לֵיל הַדָּם.


עשר המכות לא נועדו רק לשכנע את פרעה ועבדיו להוציא את בני ישראל לחופשי, אלא בעיקר לשבור את קליפת מצרים, שאת מלכה ממשיל הנביא לתנין הרובץ בתוך יאורו, "אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני". קליפת מצרים מבטאת העדר הכרה והעדר התבטלות כלפי האמת האלוקית, ומתוך שבירתה צומחת ועולה גאולתה של הקדושה היוצאת ממֵצָריה.

דם

הִכָּה בָּךְ הַמַּטֶה. פָּגַע כְּחֵץ בַּלֵּב
וְנֶאֱנַק הַיְאוֹר בְּזַעֲקַת כְּאֵב.
זָרַם הַדָּם בְּשֶׁצֶף עוֹרְקָיו וַעֲרוּצָיו.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, רְאֵה! הַיְאוֹר שִנָּה אֶת טַעְמוֹ.
זֶה הַיְאוֹר הַטּוֹב בָּגַד בִּבְנֵי עַמּוֹ.
לְכָל שׁוֹפְכֵי דָּמִים, לְכָל עוֹשֵׂי רָעָה,
מַרְאֶה הוּא אֶת תְּמוּנַת פְּנֵיהֶם כִּבְמַרְאָה.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לָקָה מְקוֹר הַמַּיִם
בְּאֶרֶץ לֹא יָדְעָה בִּרְכַּת שָׁמַיִם מַהִי.
בְּגָרוֹן נִחָר, בִּשְׂפָתַיִם יְבֵשׁוֹת,
גַּאֲוָתָהּ, בְּכוֹרִי, הֻכְּתָה הַיוֹם בְּשׁוֹט.

אָבִי, הַאִם הֵקִיץ הַקֵּץ עַל רַעַמְסֵס?
הַמְתֵּן עוֹד, בְּכוֹרִי, כִּי בּוֹא יָבוֹא הַנֵּס.
מַמְתִּין אֲנִי, אָבִי, בִּנְפִילָתָהּ לִרְאוֹת.
עוֹד שִׁעוּרִים, בְּכוֹרִי, נָכוֹנוּ לָהּ לִלְמֹד.

מכת הדם, שפגעה ביאור – אלוהי מצרים, מקור חייה וגאוותה של הארץ – הוכיחה ובראש ובראשונה את התלות של המצרים באלוקי השמים והארץ. המדרש מציין שהפיכת המים לדם רומזת לנהרות הדם היהודי שנשפכו במצרים.

צפרדע

נָמָה רַעַמְסֵס. לֵילָהּ שָׁקוּף וְדַק.
קִרְקוּר חָלוּשׁ, בּוֹדֵד, אֶת הַדְּמָמָה סָדַק
וּגְדוּד שֶׁל צְפַרְדְּעִים פָּרַץ כְּמוֹ אֶל הַקְּרָב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, מִן הַיְאוֹר נִתַּז נְחִיל אֶל עָל.
וְהֵן פּוֹשְׁטוֹת בַּכֹּל. אָבִי, אֲנִי נִבְהָל.
מְרַקֶדֶת הַצְּפַרְדֵּעַ בְּאֵשׁ הַתַּנּוּרִים...
נֶאֱלַמְתִּי דֹּם, אָבִי. אֵין אֹמֶר וּדְבָרִים.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, אִם אֵין דְּבָרִים וָאֹמֶר
גְּבוּרַת הַצְּפַרְדְּעִים תְּלַמְּדֵנוּ קַל וָחֹמֶר
הֲלֹא קָרוֹב הַיּוֹם, אַף אָנוּ נִדָּרֵשׁ
אַחֲרֵי הָאֵ־ל לָלֶכֶת בַּמַּיִם וּבָאֵשׁ.

עוֹד לֹא נִשְבַּר, אָבִי, כֹּחָהּ שֶׁל רַעַמְסֵס.
אַט אַט, בְּנִי בְּכוֹרִי. אַט אַט הוּא מִתְמוֹסֵס.
אָכֵן, בִּידֵי שָׂרֶיהָ נִתַּן כְּבָר קְצֵה הַחוּט:
יֵדְעוּ כִּי כָּל בְּרִיָּה רַק מְמַלֵּאת שְׁלִיחוּת.

הצפרדע, אותה חיה קרירה ואדישה שזינקה לאש כדי למלא את המשימה שהוטלה עליה משמים, שימשה דוגמה ומוסר השכל למצרים הקרירה והאדישה לא פחות. דורות אחר כך הוסיפו יהודים ללמוד קל־וחומר ממסירות נפשה של הצפרדע.

כינים

מִתַּחַת לַמִּטּוֹת עָלוּ קוֹלוֹת וּרְחָשִׁים.
כָּל גַּרְגֵּר עָפָר לָבַשׁ לוֹ חֶדֶק וּמְחוֹשִׁים.
זָחַל בְּשֵׁשׁ גַּפָּיו. נָעַץ אֶת מְחָטָיו.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, אָכֵן זֹאת הִיא. אָבִי, אֲנִי הָעֵד.
נוֹרָא הַמַּחֲזֶה, הַטֵּה רֹאשְׁךָ וְאַל תַּבֵּט.
מִן הֶעָפָר בָּקְעָה וּבְאוֹיְבֵנוּ תִּלָּחֵם
זוֹ אֲשֶׁר נוֹשֶׁכֶת הַבָּשָׂר לְלֹא רַחֵם.

בְּכוֹרִי הַבֵּן, אֱמֶת, אוֹתָהּ זוֹחֶלֶת מְתֹעֶבֶת
שֶׁמִדָּמָם שֶׁל אֲחֵרִים אֶת מְזוֹנָהּ שׁוֹאֶבֶת
אַף הִיא, קְלִפָּה בְּזוּיָה, אַף הִיא, פִּסְגַּת כִּעוּר
בָּאָה זֶה הַלַּיְלָה לְלַמְּדָם אֶת הַשִּׁעוּר.

בְּלַיִל זֶה, אָבִי, נִבְגֶּדֶת רַעַמְסֵס.
הָרֶקֶב, בְּכוֹרִי, בְּתוֹך תּוֹכָהּ תּוֹסֵס.
אָבִי, הַיּוֹם שֻלְּחָה יַד קְלִפָּה בַּאֲחוֹתָהּ.
מִנֵּיהּ וּבֵיהּ, בְּכוֹרִי, תָּבוֹא נְפִילָתָהּ.

על פי הסוד הכינה הטפילה היא עצמה סמל של קליפה, מציאות שלילית הניזונה ממה שאינו שלה. השימוש בכוח הקליפה כדי להכות את מצרים מוכיח כי גם הטומאה עצמה כפופה אל הקדושה, דבר שמוביל לשבירתה ולנפילתה מניה וביה.

ערוב

בְּשֶׁקֶט, בַּחֲשַׁאי, כָּרְתוּ הַלַּיְלָה בְּרִית
יַעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם עִם סַוָּאנָה מִדְבָּרִית.
שָׁטַף הַפֶּרֶא בְּאַחַת שָׂדֶה וְגַם מוֹשָׁב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, הַכֹּל נֻפַּץ. אֵין גְּבוּל וְאֵין חֶשְבּוֹן.
וְגָר זְאֵב עִם פַּנְדָּה וְחֻלְדָּה עִם נֵץ תִּשְׁכֹּן.
אָבִי, הֲגַם אוֹתִי תִּבְלַע זֹאת הַמַּכָּה?
הָגֵן עָלַי, אָבִי, חַבְּקֵנִי בְּחָזְקָה!

אַל פַּחַד, בְּכוֹרִי. גַּם בִּנְפֹל גְּדֵרוֹת אַל פַּחַד.
כִּי כָּל אוֹתָן חַיּוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּיַחַד
רַק בָּאוּ לְהָעִיד גַּם לָנוּ גַּם לָהֶם:
עוֹד עוֹמֶדֶת הַגָּדֵר – אֲשֶׁר יַפְלֶה הַשֵּׁם!

אָבִי, בְּעִרְבּוּבְיָה טוֹבַעַת רַעַמְסֵס.
בְּיִחוּדוֹ, בְּכוֹרִי, עַם אֵ־ל עוֹד מִתְנוֹסֵס.
אָבִי, הַאִם יָבוֹא הָאֵ־ל לִפְקֹד עַמּוֹ?
רַק הוּא, בְּכוֹרִי, רַק הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

מכת הערוב היא מכה של ערבוביה, של שבירת מחיצות וביטול הסדרים. דווקא במכה זו נאמר "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל", ללמד שאת הגבולות בעולם העמיד רק הקב"ה, והוא אשר ייחד מכל העמים את עם ישראל.

דֶּבֶר

פָּרַס כְּנָפָיו הַלַּיְלָה כְּבִמְשִׁיכַת מִכְחוֹל.
כָּרְעוּ שְׁוָרִים בְּלִי רַחַשׁ, כִּצְעָדִים בַּחוֹל.
דָּמַם גַּם סְיָח צָעִיר. לְצַד אִמּוֹ שָׁכַב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, בְּזֹאת הַפַּעַם לֹא רָאִיתִי יָד מַכָּה.
בְּזֶה הַלַּיְלָה, אָב, לֹא שָׁמַעְתִּי צְעָקָה.
אֲבָל הַסּוּס אֲשֶׁר דָּהַר הַרְחֵק אֶל תּוֹך הַשְּׁחוֹר
צָנַח פִּתְאֹם תַּחְתָּיו, וַיִפֹּל רוֹכְבוֹ אָחוֹר.

בְּכוֹרִי, כִּי זֶה הַלַּיִל לֹא לֵיל מַשְׁחִית וָפֶגַּע.
רַק בּוֹ נִפְסַק מְקוֹר חַיִּים הַמִּתְחַדֵּשׁ כָּל רֶגַּע.
וֹבְהִסְתַּלֵּק הַכֹּחַ הַמְּחַיֶּה לְכָל חַיּוֹת
מֵאֲלֵיהֶן יִפְּלוּ כֻּלָּן, יוּטְלוּ גְּוִיּוֹת גְּוִיּוֹת.

אָבִי, כַּהֲלוּמָה שׁוֹתֶקֶת רַעַמְסֵס.
בְּעִקְּשׁוּתוֹ, בְּכוֹרִי, מַלְכָּהּ עוֹד מִתְבּוֹסֵס.
סוֹפָהּ קָרֵב, קָרֵב. אָבִי, אֲנִי מַבְחִין.
הַמְתֵּן עוֹד, בְּכוֹרִי, הַמְתֵּן לְבוֹא הַשְּׁחִין.

הדבר לא היה מכה של מוות אלא של הפסקת החיים. את מצרים הבוטחת רק בעצמה לימדה המכה כי כל נשימה ונשימה היא רק בחסדו של הבורא, המחדש את החיות לכל נברא בכל רגע ורגע.

נפלא! יישר כח!!!

איפה ההמשך?

שחין

מִן הַכִּבְשָׁן רַק חֹפֶן אָבָק שָׁחוֹר זָעִיר
כְּפִטְרִיָּה לוֹהֶטֶת עָלָה עַל פְּנֵי הָעִיר.
פָּרְחוּ שַׁלְפּוּחִיּוֹת בְּעוֹר צָעִיר וָשָׂב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, רֵיקָה הָעִיר. רֵיקִים הַשּׁוּק וְהָרְחוֹב.
מִסִּדְקֵי בָּתִּים עוֹלִים הַיְּלֵל וְהַמַּכְאוֹב.
הוּגַף חַלּוֹן וּתְרִיס וְדֶלֶת נֶאֶטְמָה
כִּי שָׁט עַל רַעַמְסֵס עָנָן שֶׁל בֹּשֶׁת וּכְלִמָּה.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, אָכֵן גָּדְלָה הַבֹּשֶׁת
כִּי נֻקְּדָה מִצְרַיִם בְּפִצְעֵי זָהָב וּנְחֹשֶׁת
וּמִגְדַּל יָפְיָּהּ הַמִּתְנַשֵּׂא לְגֹבַהּ רַב
הַלַּיִל הַזֶּה, בְּכוֹרִי, אַף הוּא הִשְׁפִּיל פָּנָיו.

אָבִי, בִּכְלִמָּתָהּ שׁוֹקַעַת רַעַמְסֵס.
מִגְדַּל גַּאֲוָתָהּ, בְּכוֹרִי, נָפַל גּוֹסֵס.
חַרְטֻמֶּיהָ, אָב, כְּבָר לֹא יָכְלוּ עֲמֹד.
לֹא תַּמּוּ עוֹד, בְּכוֹרִי, לֵילוֹת הַנְּקָמוֹת.

מכת השחין, המכוונת בסדר עשר הספירות כנגד ספירת התפארת, מציינת את התפרקותה של מצרים מיופייה ותפארתה. השחין אינו רק מכאיב אלא גם מביש ומשפיל, ולכן, אף שכל המכות הציקו וכאבו, רק במכת שחין נמנעו החרטומים מלהתייצב מול משה מחמת הבושה.

ברד

רַעַמְסֵס, שָׁמַיִךְ הַשְּׁקֵטִים וְהַצְּחִיחִים
רָעֲמוּ הַלַּיְלָה כְּרַעַם תּוֹתָחִים.
סָקְלוּ אַבְנֵי בָּרָד כָּל עוֹבֵר וָשָׁב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת אוֹ אִם דִּמְיוֹן.
נִשְבַּר כָּל חֹק וָסֵדֶר וְאָבַד הַהִגָּיוֹן.
מִתְרוֹעֲעִים יַחְדָו שָׁם כְּהָמוֹן שִׁכּוֹר
הַקֶּרַח עִם הָאֵשׁ, הַחֹם לְצַד הַקֹּר.

בְּכוֹרִי, יַחְדָּו הוֹלְכִים הָאֵשׁ וְגַם הַמַּיִם
עַל כֵּן נִצַּל הַפַּעַם כָּל יְרֵא שָׁמַיִם
אֲשֶׁר אֶת מִקְנֵהוּ הֵנִיס אֶל הַבָּתִּים
– כִּי הִשְׁלִימוּ זֶה הַלַּיְלָה הַחֶסֶד וְהַדִּין.

סָדַק בָּרָד, אָבִי, אֶת אֹטֶם רַעַמְסֵס.
הַסֶּדֶק, בְּנִי בְּכוֹרִי, גָדֵל וּמִתְבַּסֵּס.
אַף מַלְכָּהּ, אָבִי, הִכִּיר בְּרִשְׁעוּתוֹ.
קָרֵב וּבָא, בְּכוֹרִי, יוֹם נְפִילָתוֹ.

על המצרים שמעולם לא נשאו עיניהם השמימה המטירו השמים קללה ולא ברכה. הקואליציה הנדירה של המים והאש לימדה את המצרים שיעור בהתבטלות – אפילו החסד והדין מאבדים את הניגודיות ביניהם בעומדם לפני יוצרם. שילוב החסד והדין בא לידי ביטוי גם בכך שבמכה זו, עם כל חומרתה, ניתנה למצרים האפשרות להימלט אל הבתים ולהינצל. לאחר המכה מודה פרעה לראשונה: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".

ארבה

וְשׁוּב זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל פְּנֵי שָׂדֶה וָעִיר.
עַל אֲדָמָה רַכָּה הֵנֵץ גִּבְעוֹל זָעִיר.
אַךְ פָּקַח עֵינָיו, וּבְטֶרֶם יוֹם נִקְטַף.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, חָשַׁך עוֹלָם. אָבִי, עֵינַי רוֹאוֹת.
צָבָא אַכְזָר הוֹפִיעַ וַיִּפְשֹׁט עַל הַגְּבָעוֹת.
הָעִיר אֲשֶׁר פָּרְחָה, הָעִיר אֲשֶׁר יָפְתָה,
בָּא אַרְבֶּה עִם רוּחַ וַיִּפְשֹׁט אֶת שִׂמְלָתָהּ.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, עוֹד נִשְׂמַח וּנְשׁוֹרֵרָה
עַל דְּבַר אוֹתוֹ אַרְבֶּה אֲשֶׁר כִּלָּה כָּל זֶרַע,
כִּי הָאַרְבֶּה, מֵאַיִן בָּא? מִתּוֹךְ הַהַבְטָחָה
לְאָבִינוּ אַבְרָהָם: "אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ".

כְּשֶׁלֶד חַי, אָבִי, רוֹעֶדֶת רַעַמְסֵס.
מַלְכָּהּ, בְּנִי בְּכוֹרִי, עוֹדוֹ יוֹשֵׁב עַל כֵּס.
אַך בְּאַבֵּד קְלִפָּה אֶת כֹּחַ הַצְּמִיחָה
שׁוֹאֵב הַטּוֹב מִנֶּגֶד תּוֹסֶפֶת שֶׁל בְּרָכָה.


הארבה המחסל את תנובת מצרים מסמל את הידלדלותה והיכחדותה של הקליפה, שמתוך חורבנה ואובדנה זוכה הקדושה לשפע ולצמיחה. כך תמורת זרע מצרים המתכלה מתקיימת בעם ישראל ההבטחה "ארבה את זרעך".

חושך

כּוֹכָב אַחֲרוֹן כֻּבָּה. אֵימָה נָפְלָה עַל כֹּל.
עָלוּ אֵדֵי הַחֹשֶׁךְ כְּמוֹ מִתּוֹךְ הַשְּׁאוֹל.
אָבִי, קָרָא הַבֵּן. הוֹשִׁיט יָדוֹ הָאָב.
וְרַק קוֹל צַעֲדָם הִדְהֵד אָז בַּמֶּרְחָב.

קְפוּאָה אַתְּ, רַעַמְסֵס. בָּנַיִךְ כְּמֵתִים.
פּוֹסְעִים בָּך אָב וּבְנוֹ, דּוֹלְגִים עַל פְּנֵי בָּתִים.
אָבִי, אֶל לֵב הָאֹפֶל אֶצְעַד וְלֹא אֶבְרַח!
מִתּוֹך הָעֲלָטָה לִי אוֹר גָּדוֹל זָרַח.

בְּכוֹרִי, גָּדוֹל הַחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר הֵאִיר הַלַּיְלָה.
גְּדוֹלָה אֻמָּה, בְּכוֹרִי, אֲשֶׁר אוֹר יוֹם לֹא דַּי לָהּ.
כִּי שָׁם, בְּצֵל כְּנָפָיו, יָשֵׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ
וְאָנוּ, בְּנִי בְּכוֹרִי, זָכִינוּ לְאוֹרוֹ.

לֵיל רְפָאִים, אָבִי, עָלָה עַל רַעַמְסֵס.
מִתּוֹך הַחֹשֶׁךְ, בְּנִי, אוֹר לָנוּ מְפֵזִּז.
מָתַי יָבֹא הַסּוֹף? אָבִי, רֹאשִׁי סְחַרְחַר.
מָחָר לֵילְךָ, בְּכוֹרִי. הִכּוֹן לְלֵיל מָחָר.


חז"ל מציינים כי מכת חושך הביאה לעולם "חושך של מעלה", מעולמו של הבורא הנעלם והנסתר מכל. הופעתו של החושך העליון מפילה על מצרים אפלה ושיתוק, אך היהודים – גם כשהם מתהלכים בתוך בתי מצרים, כפי שמספרים חכמינו – חווים אותה דווקא כהתגלות של אור גדול ובלתי רגיל, אור הבא מן החושך.

מכת בכורות

אָרוּג יָרֵחַ זַךְ בִּרְקִיע הַקְּטִיפָה.
בָּתַּיִךְ, רַעַמְסֵס, לָבְשׁוּ גְּלִימָה כְּסוּפָה.
וּכְמוֹ צוֹפָה אִלֶּמֶת, מִבְּלִי לָדַעַת אֵיךְ
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה עָצַרְתְּ נְשִׁימָתֵךְ.

עַל בְּרַק סַכִּין חַדָּה יָרֵחַ זַך נִשְׁקַף.
אוֹת שֶׁל דָּם בַּפֶּתַח, זוֹהֵר מֵעַל לַסַּף.
נִצְמַד הַבֵּן לָאָב אֲשֶׁר חִבְּקוֹ נִרְגָּשׁ:
יִפֹּל מִצִּדְךָ אֶלֶף, אֵלֶיך לֹא יִגָּשׁ.

זֶה הַלַּיְלָה, הוֹ, אָבִי, מַה נִשְתַּנָּה?
מַה הַקּוֹל שֶׁבְּאָזְנַי עָלָה כְּמַנְגִּינָה?
עַל לֶחְיִי, אָבִי, זָלְגָה דִּמְעָה פִּתְאֹם.
רוֹגֵשׁ לִבִּי, אָבִי. סוֹעֵר וְלֹֹא יִדֹּם.

בְּכוֹרִי, בָּא לֵיל פְּלָאוֹת. זֶה לֵיל גְּאֻלָּתֵנוּ.
בִּכְבוֹדוֹ, בְּכוֹרִי, הָאֵ־ל נִגְלָה עָלֵינוּ.
כְּאֶפְרוחַ קָט, מִקְּלִפָּתוֹ בָּקַע,
בָּאָה פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ בְּבוֹא זוֹ הַמַכָּה.

שֻבְּרָה קְלִפָּה, אָבִי. אָכֵן אֵרַע הַנֵּס.
כְּמוֹץ רֵיקָן, בְּכוֹרִי, נוֹתְרָה לָהּ רַעַמְסֵס.
חִבֵּק הָאָב אֶת בְּנוֹ. נִצַּב הַשֶּׁקֶט רָם.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן עַמּוּד הַשַׁחַר קָם.


הבכורות מסמלים את ראשיתה של מצרים, ומשמעות הכאת הבכורות היא אפוא הכאת ראשית כוחה של הקליפה. מכה זו היא עת של התגלות, שהרי "ועברתי בארץ מצרים – אני הוא ולא אחר". ההתגלות משכה אליה את נשמות ישראל מתוך הקליפה כמגנט, ואילו הקליפה נבקעה והתבטלה. היתה זו המכה הקשה ביותר, אשר השלימה את השבירה של קליפת מצרים ומתוך כך הביאה גאולה לישראל.

.

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג
מתקו שיריך ולעינינו מרגג
נהגה בהם ונזכה לגואל עומד על גג
תבוא עת וכל גויים ידוש כחרוץ מורג
ונאכל כולנו מסעודת לויתן ודג
יצירה מופלאה ומיוחדת!
יישר כוחך ויפוצו מעינותיך חוצה!

סגי נהור כתב:עַל בְּרַק סַכִּין חַדָּה יָרֵחַ זַך נִשְׁקַף.

פסח מצרים נשחט בלילה??

סגי נהור,
כתיבה יפה מאוד!

שייף נפיק כתב:תבוא עת וכל גויים ידוש כחרוץ מורג

דומה כי על כך כתב טהרלב:

אם יצא לך משפט: "אל כמפתח יתהלל חוגר"
עזוב את השירים, וחפש עיסוק אחר

מי זה טהרלב, ועכ"פ אין קשר בין זל"ז.

שייף נפיק כתב:מי זה טהרלב, ועכ"פ אין קשר בין זל"ז.

נעזוב כעת את טהרלב, ונשאל האם אתה יודע מהו 'מורג חרוץ'?

כלי עץ שבתחתיתו מין שינים לדוש בו התבואה.
ראה ישעיהו שה' אמר לו ששם אותו למורג חרוץ לדוש הרים
ואולי בדברי היה צ"ל כבחרוץ מורג
עכ"פ אני לא משורר. ויישר כחך על הבקורת...

אגב, כעת קצת עיינתי במפרשים על ישעיהו (מא טו) והם מפרשים את זה על מפלת האומות ראה רד"ק שם ועוד.

חשבונות רבים כתב:

סגי נהור כתב:עַל בְּרַק סַכִּין חַדָּה יָרֵחַ זַך נִשְׁקַף.

פסח מצרים נשחט בלילה??

נראה יותר לפרש שאין מדובר כאן על הסכין לשחיטת הקרבן.

שייף נפיק כתב:כלי עץ שבתחתיתו מין שינים לדוש בו התבואה.
ראה ישעיהו שה' אמר לו ששם אותו למורג חרוץ לדוש הרים
ואולי בדברי היה צ"ל כבחרוץ מורג
עכ"פ אני לא משורר. ויישר כחך על הבקורת...

מורג הוא בעצם קרש, שחורצים את תחתיתו ונועצים בחריציו אבנים. תוספת האבנים מסייעת בפירוק גרגרי החיטה מקליפתם.
כלומר, 'חרוץ' היא מילת תואר ל'מורג'. לא ידוע לי על צורה בעברית המקדימה את התואר לשם (למעט, 'פרא אדם', וכבר דנו בו בהרחבה).

הועלה כאן בימי פרשיות וארא-בא, ומוקפץ עתה בהתקרב ימי הפסח.

מוקפץ למען חברי הפורום שהצטרפו ב-4 השנים האחרונות...

נשמח אם תעלה קובץ פידאף הכולל את כל השירים כולם.

מיכלא דמהימנותא

עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם. דּוֹמֶמֶת כְּבָר מִצְרַיִם
כַּעֲנָק מוּבָס אֲשֶׁר הוּטַל כַּמֵּת.
פְּנֵי נַעַר וְזָקֵן נִרְאִים בְּפֶתַח בַּיִת.
וּפֶה לוֹחֵשׁ לְאֹזֶן: מַהֵר, כִּי בָא מוֹעֵד.

עַכְשָׁו עֵת הֵאָסֵף. הַכֹּל בָּהוּל, בָּהוּל.
רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת. הָרֹאשׁ סְחַרְחַר, סְחַרְחַר.
מִתְקַבְּצִים עַתָּה יַחְדָּו מִגְּבוּל אֶל גְּבוּל
בְּלִי יַעַד וּמַצְפֵּן וּבְלִי לַחְשֹׁב עַל הַמָּחָר.

וְלֹא מִפְּנֵי הַדַּעַת, וְלֹא מֵחָכְמָתָם
כִּי יְמֵיהֶם מָלְאוּ מַכְאוֹב עַד אֵין בִּינָה.
וְאֵין עִמָּם דָּבָר צָרוּר בְּשִׂמְלֹתָם
כִּי אִם רַק לֶחֶם עֹנִי, הוּא לֶחֶם אֱמוּנָה.

וְהַדֶּרֶךְ לִפְנֵיהֶם נִפְרֶסֶת כְּשָׁטִיחַ
וְרַגְלֵיהֶם נָעוֹת בָּהּ, יָשָׁר מִבְּלִי לִנְטוֹת
כְּנֶשֶׁר הַדּוֹאֶה אֶל מֶרְחֲבֵי רָקִיעַ
וּכְבֵן אֶל יְדֵי אָבִיו הַמּוּשָׁטוֹת.

וְעֵת מֵרֹב תְּלָאוֹת גֵּוָם מְעַט יֻכְפַּף
יִהְיֶה עַמּוּד הָאֵשׁ לְנֹגַהּ עֲלֵיהֶם.
קַרְנָיו מְמַשְּׁשׁוֹת, כְּאֶצְבַּע עַל הַקְּלָף,
כָּל קֶמֶט וְחָרִיץ אֲשֶׁר עַל עוֹר פְּנֵיהֶם.

וְאַף כִּי מַסָּעָם הַרְבֵּה עוֹד יֶאֱרַךְ
וּמַסְלוּלָם זָרוּעַ עִקְּשׁוּת וְיִסּוּרִים,
עוֹד עַמּוּד הָאֵשׁ עַל פְּנֵיהֶם יִזְרַח
עֵת נָבוֹא לִזְכֹּר לָהֶם חֶסֶד נְעוּרִים.

כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, יָשׁוּב זִכְרוֹן הַלַּיִל
וְזֵכֶר צוֹעֲדִים בְּטוּר שֶׁלֹּא יֶחְדַּל,
שֶׁאֲפִלּוּ חֲכָמִים, אֲפִלּוּ נְבוֹנִים,
שָׁבִים הַלַּיִל הַזֶּה אֶל לַחְמָם הַדַּל.

שֶׁאִם חָכָם לִבְּךָ, וַעֲשִׁירָה פִּתְּךָ
וְאִם צְרוֹרְךָ מָלֵא, גָּדוּשׁ צֵידָה דְּשֵׁנָה –
יָבוֹא עַתָּה הַלַּיִל הַזֶּה לְהַזְכִּירְךָ
לִטְעֹם אֶת טַעְמוֹ שֶׁל לֶחֶם אֱמוּנָה.


איך מספרת המצה את סיפורה של יציאת מצרים ושל חג הפסח כולו? בשתיים. ראשית, החיפזון. הצידה שלא הספיקה להחמיץ היא סמלה של יציאה שאינה תוצאה של הבשלה, אלא של הארה חד־פעמית. לא מסלול שלב אחר שלב יש כאן, אלא דילוג – פסיחה. גם ניצחון והכנעה של היריב לא נמצא כאן, אלא בריחה חפוזה, "כי ברח העם". אחריה יבוא תהליך של בירור, תיקון וריפוי, אבל קודם כל – בריחה.

ועמוק מזה: המצה כלחם עוני. אכילת הלחם, הסמל המובהק למאכל אנושי מתורבת, היא ביטוי למעלתו של האדם בהיותו בעל דעת והכרה. על זה אמרו: "עץ הדעת חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". אם לחמי החמץ מבטאים הכרה שלימה מפותחת, ועמה גם התחכמות וחשיבות עצמית, הרי לחם עוני – "אין עני אלא בדעת" – הוא ביטוי של ההכרה הראשונית ביותר, המופיעה בתודעת האדם בצורה של אמונה טהורה, כתינוק הקורא לראשונה "אבא ואמא".

בכל שנה, בשבתנו אל שולחן הסדר בליל הפסח, אנו שבים אל רגע לידתו של העם, אל צורת הקשר הראשונית של התינוק אל אביו, ואל האמונה שהיא ראשית ואחרית הכל.