פורום אוצר החכמה

שיר טיפה נועז.
עריכה: השיר עודן לאור דברי חברי.

רבש"ע.
כשאבוא נא אל תעצום עיניך,
אל תרגז עלי לנצח.
כבוש כעסך והאר לי פניך,
מחוק, עזוב, שכח.

לא קל היה הדבר בעדי,
ולא כנער פזיז נהגתי.
פירקתי אבנים מיסודי,
כסות גופי לכבודך פשטתי.

כמה סמרמרתי מפניך,
לא העזתי לקרוא בשמך,
וביום אחד אמרתי די!
מאי דהוה אשליך מאחוריי.

הרבה קשיות בינינו עברה,
חצץ ובוץ ועננה שחורה,
יודע אני שאני רשעתי
קשה עליך לשמוע פנייתי.

אבל נא אל תתעלם מפני,
תן תקווה חדשה לפני.
ידי שהושטתי בלב אמיץ ורוגש,
שלא תבויש תלויה בלי דורש.

הבה נתחיל יום חדש ובהיר
את כל העבר אחורינו נשאיר
מחקתי שכחתי עזבתי
אנא תענה, סלחתי. שמעתי.

האם השינוי בכותרת וסירוס מילות הכתוב 'ורוח נכון חדש בקרבי' זו חלק מההתרסה, כביכול אין כאן תחנון ובקשה מן שמיא לחדש רוח, אלא יש בכאן קביעת עובדה שהנה כבר נכון בקרבי רוח חדש, או סתם ט"ס.

באופן כללי, קשה להתחבר לסגנון הזה, כאשר אינך מודע לרקע ולאישיות שמאחוריה, כך לטעמי.

דווקא מסביבי אני מזהה באוירה הרגשת חדלות וחוסר אונים נוראה, אין כהן ואין קרבן, פסו יודעי ערך שועה וצמתו משיבי חמה.

צפים במחשבתי מילים לשיר מבויש ונכנע,
מארי דבשמיא, הב לן שאילתין ובעותין.
אנכי נבוך ומבולבל, מוטרד ואבוד עשתונות.
שפתי תפתח. למדני להתפלל.
ליבי חלל בקרבי, ואינו מוצא מסילה לבוא עדיך.

עוד לפני השיבה אליך, לפחות לשוחח.

אני בהחלט מבין את ההסתייגות שלך, אבל אינני מבין איזו התרסה ראית כאן.
השיר נכתב ספונטנית בבת אחת מתוך סערת השראה מאוד מסוימת. השראה של יאוש מהניסיונות למצוא דרך 'לטפל ביסודיות' בסיבוכי העבר, וכוונה לפתיחת ספר חדש עם פנים שמופנות רק אל עבר העתיד הטוב יותר. והפצרה כביכול בקב"ה שיקבל את זה. [וכן, את הפסוק סירסתי בכוונה.]
בכלל. לא תמיד אפשר ללמוד מתוך שיר [בפרט ספונטני] משהו שמשקף את הלך רוחו הכללי של הכותב. שירים הם שפת הרגש, ורגש מטבעו הוא דבר משתנה ומתחלף ללא הרף.

השיר לא נועז טיפה. הוא נועז מאוד. קרא אותו בעיון וביישוב הדעת, דומני שאתה תזדעזע מעצמך.

נימת הדברים כלפי מלך מלכי המלכים - חצופה מידי.

כל עוד אינו מטבע תפילה אלא תפילה אישית\ספונטנית כמדומה שזהו לשון "ניצוח" כביכול מתנצח עם רבש"ע (לצערי אין לי כעת את הספר "שערים בתפילה", וכמדומה שגם בתורות ברסלב יש כעי"ז)
אני התרגשתי.