ראיתי פעם מאמר מהרב הוטנר בעניין זה ואני לא מוצא כעת. אשמח מאד אם מישהו יעלה אותו לכאן כי למיטב זכרוני הוא היה מיוחד מאד.
דבריו נחרתו בי בצורה הזו אם כי יתכן שהרחקתי לכת.
בכל דבר יש את שלב הרעיון טרם יצא אל הפועל, צד המעלה בשלב זה הוא שאפשר עדיין להפוך בו ולהפוך בו, למתוח לכאן, ולשנות לשם, אינך מוגבל בשום מגבלה של עולם העשייה, צד החסרון לעומתו - הרעיון כלוא במעמקים ומבקש לפרוץ החוצה, אין לו יותר מקום בפנים.
כאן באה השירה היא הניגון ללא מילים, ומתגברת על החסרונות - מצד אחד הרגש בוקע, המחשבות משתחררות, אך אין בהם חלילה תחימה כל שהיא, או מגבלה כל שהיא, עדיין נתון הרעיון לשינויים, לגוונים, הוא יכול עדיין ללבוש צורה ולפשוט צורה. זוהי השמחה המיוחדת המובעת בשירה.
בנקודה זו משותפת היא השירה הכתובה, מילותיה מכילות את הרעיון ותו לא, אינן מתיימרות לתחם ולהגדיר, לבסס או להסביר, רק להוציא, להביע את עצם העובדה שיש כאן מחשבה לשחרר את הכלוא, אך לא להלביש את הצורה הנכונה והיחידה. לתת דרור לכל הגוונים, לכל הצדדים.
אני מקוה שהרעיון הובן.
אשמח מאד אם מישהו יעלה את דבריו של הרב הוטנר בעניין.