הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' ספטמבר 03, 2017 6:39 pm
ואף אנכי אפתחה פי בתפילה ובחתנונים כאב אשר לא ילוה לישיבה את בנו בכורו אשר אהב.
ולא מחמת כי לא אליכם, צרר האל' את נשמתו ויחפהו בסתר כנפיו, ויפרד המות בינו לבין מחמדו מחמל רוחו.
ולא כי לא השית אל לבו לקיים בנער הרך מצוות לוייה, במזון ובצידה, בנשיקות ובברכה, כי סבוהו גם סבבוהו חבילי טרדין ועיסוקים שונים, ילדי יום יקושון מחשבותיו לשכוח ולזנוח חובותיו.
אלא כי בפיו ובשפתיו כיבדו וגיפפו, לקרבה אל לבו ונפשו, ויהי הלוך ובכה, כל אוכל תתעב נפשו, בהגיע בנו לבקר בהיכלו, ותשתפך נשמתו, באחת שאלתו היא בקשתו: שישב כל ימי חייו בבית ד', שיחזה בנועמו, שישבע מטובו, שיתענג בדשן תלמודו.
והבן יקיר, רווי במתח ובדריכות, מעוטר בשאיפות ובמאוויים נעלים: לעלות בהר ולנגוע בקצהו. לכבוש את הפיסגה. לקום במקום קדשו.
אך כל התחלות קשות הנה, עתים שובב נתיבות לשבת, נדבק באור כי טוב ובטובים, ועתים לא עלתה לו כרצונו, ויכזבו מימיו, וייכסו שביליו מהמורות, ואבני נגף מלאו דרכו.
שבע נפל צדיק וקם, קם ונתעודד, עלה הרים וירד תהומות, שביליו במים רבים.
ועקבותיו לא נודעו... פיו על מסגר נחתם ונפשו כחומה בצורה, אין יוצא ואין בא בסודה ובנבכיה. לשווא עמלו בוניו - אביו ואמו לפתוח חרך אל נשמתו, להתחקות אחר מצבו, רגשותיו, התמודדויותיו, הצלחותיו וכשלונותיו.
בדד ילך הנער במסילה העולה, ינווט את נתיבתו, יזכה את ארחו, ואין איש אתו.
מוקף בתפילות וחנוק בדאגות אוהבים, ישחרר אט אט את אחיזת הפדגוגים ושיתוף הסובבים.
תפילה לאב כי לא ילוה לישיבה את בנו אשר אהב:
שמרהו האל, צרהו כאישון, יושב בסתר עליון.
רק אתה בנת לרעו, גלות למסתרו, ותגיד לאחריתו מראשיתו.
אנא היה לו לאב רחום, מגן וצנה, היכן שאהבתי לא תוכל השיגהו.
מבעד לחומות ההסגר. בתוככי ההסתרה שבתוך ההסתרה.