בן פטורא ועוד שניים / יעקב בן קטורה

[נוטר הכרמים]

"שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים; אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן-פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו". (ב"מ סב.)

א.
לכל איש יש שם / יש בית, ילדים.
לכל תנא יש הלכה / ובית מדרש ותלמידים.
אך יש תנא בלי שם / (על שם אביו נקרא)
ואין כמוהו הלכה / הזאת בכלל תורה?
ומה בית מדרשו? / ומי הם רבותיו?
היש לו תלמידים? / איה הם עקבותיו?
דרכו איש לא ידע / (ודאי שלא אני)
חייו לנו חידה / הוא תנא אלמוני.

ב.
אך אם בישימון וחול / בארץ איש בה לא עבר
בארץ עייפה מחום / ללא יישוב, בלב מדבר
ארץ בלי ענן ורוח / רק ערער בודד
ארץ של אויר מלוח / בלי שירת נודד.
ארץ בלי צל של שיטה / ארץ ערבה
רק צלמוות ומיתה / ארץ בלי תקווה.
על ראשו של הר קרח / לא נשקף לשום מקום
לא חיה, לא עוף פורח / שם יכרעו לבלי קום.

ג.
שם כרעו שכבו השניים / שם, בארץ עייפה
בין שניהם קיתון של מים / בקיתון אין אף טיפה
עיניהם זכות וטובות מבטים / אף על פי שכבו, מה ישיר מבטן!
וחולות אפורים, זועמים, לוהטים / לא יצליחו כסות את טוהר תכלתן.
שום זוג עיניים מהן לא ראה / במות בן הזוג מצמא
בעוד הלשון שתחתן אז גמעה / טיפה, לחלוחית, לגימה.
חזיהם צמודים, ליבם לא פועם / אך גם בלי קרדיולוג או רופא
הן יושר ליבם כה דופק, כה רועם / מצפונם הן לא מת, הוא איננו מרפה!
שפתיהם דוממות, חריבות / אך היטב אם תחזה
הן עדיין דובבות / לא בגדנו זה בזה!

ד.
ומעבר לאופק החול / יושבת, הומה שם העיר
עדיה האחד להגיע יכל / לו רק את רעהו הפקיר.
תשואות שם בעיר הומיה אביבים / היין נשפך בה כמים
שם ישיקו יחדיו כוסיות - אוהבים / משם יפקדו רק השניים.
שם ישירו ביין על מים רבים / לא יוכלו לכבות אהבה, והאש
שניצתה בליבות אוהבים / לא יוכל לה נהר שוטף וגועש.
שם ישירו על כך בכינור ובתוף / בחליל ובקול ערב
והרוח תישא ממדבר אין לו סוף / אל מולו את השיר הצרוד, החרב.
והשיר לא הושר, כי מילים לו - לא יש / הוא שיר מי קיתון מעטים
שאש צימאון לא כיבו, ולא אש - / אהבה שבין שני המתים.


ה.
ואתה אם תשמע שיר אביב במנוחה / על מים רבים, אהבה ושמחה
נטוש את שירי, השליכהו ממך / כי איננו, אינו בשבילך!
אך אם בין הישק כוסיות תוכל להקשיב / בין רעם תופים ופסנתר
לשיר מרוסק, שבור, חרישי / על קיתון שיבש, אין טיפה בו יותר.
וידעת! כי יש תורה ויש שירה
ויש תורה שהיא שירה זאת תורה של בן פטורא!

ו.
והשיר הלזה עוד חרק, 'השתעל' / וקולו קצת גימגם ורטט
מרשב"ג שנשחט עם רבי ישמעאל / עד תתנ"ו, ברנ"ו, ת"ח ות"ט.
ושוב כעבור שנות דורות נתגלה / ושחור כעשן כבשנים תארו
כשיאנוש קורצ'אק לקרון מוות עלה / עת סירב לעזוב יתומי בית ספרו.
העשן מפולין עם הזמר נשאר / מיתמר כעבור שנות יובל ביריחו
מתערב בעשן אוטובוס שבער / עת דויד דלרוזה קפץ לתוכו.
וגרדום הצורר את השיר לא מחשה / ולו קול פיצוץ הרימון מנגינה
רימון בין לבבות של מאיר ומשה / בקולר של חבלי לידת מדינה.
והלחן הוא לחן בלדת חובש / בשכונת בית ישראל בששת ימים
עת נפל וסוכך על פצועו בליל אש / ויחדיו נתערבו שם דמים בדמים.
ומהרי גוש עציון עונה לו ההד / למ"ד ה"א לוחמים מפזמים מנגינה
יהי ליל שחז גופותינו לעד / שאיש לא ברח, לא בגד, לא נכנע.
וגם ללא תוף, חצוצרה ופסנתר / בצומת בית-ליד הזמר נישא
כששבתי מחפוד רץ, לא ויתר / וטרם נפל, להציל עוד ניסה.
ועכשיו, לא אי-אז, לא אי-שם אלא פה / יש זקן פליט מחנות, שריד שעות נוראות
שעל נער צעיר הגן בגופו / משן כלבי טרף חדי מלתעות.

ז.
ובימים שנראה שאיש לבצעו / ואדם על כיסו רק יחשוב
ונדמה שכל רע בגד ברעו / ושירת בן פטורא חלפה לבלי שוב.
הטה אוזנך, הסכת נא ושמע / השירה מתנגנת אף אם אין לה כלים
בזמר שקט, אך מכה בעוצמה / השיר עוד יושר, אף אם אין לו מילים.
ודע: כי יש תורה ויש שירה
ויש תורה שהיא שירה זו תורה של בן פטורא!

=====

לקחתי מהאשכול על בן פטורא, viewtopic.php?f=17&t=32098#p342983, כמציל משלוליתו של נהר, מהקובץ המצורף שנכתבו בו הבלים רבים, והתחבאה בה המיית - נפש זו.

[עקביה]

יפה, עצוב ונוגע ללב.

תמיד סברתי שבזכות מסירות נפשם של השניים שהיו מהלכים בדרך, הם מצאו פתאום איזה מעיין או פגשו שיירה בעלת מים רבים. בא השיר הזה וטפח על פני...

[סגי נהור]

תודה על שהבאת לנו את השיר היפה (שראיתיו רק כעת).

[מקדש מלך]

רק להעיר ש'רימון בין לבבות של מאיר ומשה', אינו מתורתו של בן פטורא, אלא מ'תורתו' (אולי) של אלעזר בן יאיר, או שמא מתורתו של שאול בן קיש, או שמא אינו תורה כלל.

[בברכה המשולשת]

רק להעיר ש'רימון בין לבבות של מאיר ומשה', אינו מתורתו של בן פטורא, אלא מ'תורתו' (אולי) של אלעזר בן יאיר, או שמא מתורתו של שאול בן קיש, או שמא אינו תורה כלל.

נוהל חניבעל על פי ההלכה

בשנות ה-80' של המאה הקודמת התפתח בצה"ל נוהל התמודדות עם חטיפת חייל, הידוע בכינויו "נוהל חניבעל", ולפיו יש לפעול מיידית ובכוח למניעת החטיפה, גם אם יש חשש לפגיעה בחטוף. הדבר נקבע בשל החשש שמא ח"ו יהיה בידי אויבינו חייל חטוף, והם ינצלו זאת לעסקת חילופי שבויים שבה ישוחררו רוצחים רבים, שעתידים לשוב ולרצוח אזרחים רבים. הרב אלעזר גולדשטיין עוסק במאמר זה בשאלת מקומו של הנוהל הצבאי השנוי במחלוקת שהשתרש בצבא במהלך העשור האחרון. המאמר פורסם בכתב העת תחומין, כרך לא (תשע"א|2011).

מאת: הרב אלעזר גולדשטיין




הרב אלעזר גולדשטיין

"נוהל חניבעל" על פי ההלכה

ראשי פרקים


א. הריגת החייל החטוף

1. אין דוחין נפש מפני נפש

2. האם החייל החטוף הוא רודף?

ב. האם מותר לחייל החטוף להתאבד?

1. האיסור לאבד עצמו לדעת

2. התאבדותו של שאול המלך

3. התאבדות להצלת נפשות רבות

4. מחלוקת הרב נריה והרב גורן

5. סיוע לחטוף לאבד עצמו לדעת

6. שיקולים נוספים

ג. פעולה צבאית המסכנת את חיי החטוף

1. היתר ההסתכנות לחילוץ חטופים

2. מטרות הפעולה הצבאית

3. שיקולי פיקוח נפש במלחמה

ד. סיכום



v v v

בשנות ה-80' של המאה הקודמת התפתח בצה"ל נוהל התמודדות עם חטיפת חייל, הידוע בכינויו "נוהל חניבעל", ולפיו יש לפעול מיידית ובכוח למניעת החטיפה, גם אם יש חשש לפגיעה בחטוף. הדבר נקבע בשל החשש שמא ח"ו יהיה בידי אויבינו חייל חטוף, והם ינצלו זאת לעסקת חילופי שבויים שבה ישוחררו רוצחים רבים, שעתידים לשוב ולרצוח אזרחים רבים.

הנוהל לא זכה לדיון מספק, צבאי או הלכתי; דובר צה"ל מעולם לא פרסם את פרטי הנוהל, ולטענתו חלק מהנוהל כבר בוטל.[1] עם זאת מהתנהלות צה"ל בעשור האחרון נראה לא פעם שפעלו לפי נוהל זה. היעדרו של דיון מסודר בנוגע לנוהל גם הביא לאמירות שהקצינו אותו יתר על המידה.

א. הריגת החייל החטוף

1. אין דוחין נפש מפני נפש

אחד משלושת האיסורים שאינם נדחים מפני פיקוח נפש הוא איסור רציחה. מקור אחד לכך במשנה אהלות (ז,ו) ולפיו תינוק שיצא לאוויר העולם והוא מסכן את אמו, "יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש." הגמרא בסנהדרין (עד,א) מנמקת זאת בסברה מוסרית: "מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי". רש"י הרחיב את הסברה: "שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, וכאן - שיש אבוד נפש חבירו - לא ניתן דבר המלך לדחות, שצוה על הרציחה."

לכאורה, מסברת "מאי חזית" עולה שאם האדם השני ממילא עתיד למות, מותר להורגו כדי להינצל. במקרה מעין זה עוסקת התוספתא (תרומות (ליברמן) ז,כ):

סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים: "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם" - יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנו להן ואל יהרגו כולן.

בתלמוד הירושלמי (תרומות פ"ח ה"י) נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן האם ההיתר במקרה "כגון שייחדו לשבע בן בכרי", מתייחס לאדם שנידון למוות או לאדם שהגויים ציינו את שמו במפורש. להלכה, פסק הרמב"ם (הל' יסודי-התורה ה,ה) כריש לקיש, שרק כאשר האדם שהגויים מבקשים חייב מיתה, מותר למסור אותו להם; אבל אם אינו חייב מיתה - ייהרגו כולם ולא ימסרו את האחד.[2]

וקשה: הלוא הסברה של "מאי חזית" אינה שייכת כאשר אותו אדם ממילא עתיד למות בכלל כולם? עמד על כך בכסף-משנה שם:

ואפשר לומר דסבירא ליה לריש לקיש, שמה שכתוב דבשפיכות דמים "סברא הוא" - אינו עיקר הטעם. דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך. אבל אין הכי נמי, דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא, הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.

הרב שאול ישראלי (עמוד-הימיני סי' טז פ"ד) ביאר, שבשפיכות דמים נוהג דין ייהרג ואל יעבור "מצד חומר העבירה כשלעצמה". ולפי זה, כשם שאיסורי עריות ועבודה זרה אינם נדחים מפני פיקוח נפש גם כשאין בהם פגיעה באדם אחר, כך גם איסור רציחה - עצם חומרת העבירה מצדיקה מסירות נפש, ולא רק בגלל הפגיעה באדם אחר.[3] כלל זה הרחיב הרב ישראלי במקום אחר, שוב על פי התוספתא: "כשם שאין דוחין נפש מפני נפש, כן אין דוחין נפש אחת מפני נפשות הרבה."[4]

לפי זה יש להבין ש"אין דוחין נפש מפני נפש" מפני חומרת מעשה הרצח, וגם אם הריגת החייל החטוף תביא להצלת אנשים רבים, עדיין אסור לרוצחו באיסור "ייהרג ואל יעבור".

2. האם החייל החטוף הוא רודף?

האם לחייל החטוף יש דין "רודף", שכן בגללו עתידים להיהרג אנשים אחרים רבים? ברור שישנם שני הבדלים בולטים בין החייל החטוף לבין אדם הרודף אחרי חברו להורגו: החייל אינו מתכוון לפגוע באיש, וכן הוא פסיבי לחלוטין ואינו עושה כל פעולת רדיפה.

המקור לדיון בנושא זה מצוי במשנה באהלות שהוזכרה לעיל (ז,ו):

האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו - אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.

מדוע לאחר שיצא רובו של התינוק, אין הוא נחשב לרודף אחר אמו? לשאלה זו מובאות תשובות שונות בשני התלמודים. בתלמוד הבבלי (סנהדרין עב,ב) מובא:

אמר רב הונא: קטן הרודף, ניתן להצילו בנפשו... איתיביה רב חסדא לרב הונא: "יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש"; ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה...

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ט) מובא:

רודף שנעשה נרדף, מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף?... התיב רבי ירמיה: והתנינן "יצא ראשו ורובו - אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש"? רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חסדא: שנייא היא תמן, שאין את יודע מי הרג את מי.

יתכן שלפי הבבלי, רודף שלא בכוונה אינו נחשב ל"רודף", שהרי "משמיא קא רדפי לה", ועל כן התינוק אינו נחשב לרודף. ואילו לפי הירושלמי, גם רודף שלא בכוונה נחשב ל"רודף", ורק כשלא ידוע מיהו הרודף ומיהו הנרדף (כביולדת) אין דוחים נפש מפני נפש.

מדוע בטרם יצא רובו של התינוק, מותר להורגו כדי להציל את האֵם, ואין אומרים "אין דוחין נפש מפני נפש"? רש"י (סנהדרין עב,ב ד"ה יצא ראשו) הסביר שהעובר ברחם אמו איננו נפש, וממילא אין כאן "דחיית נפש" וחיי האם קודמים. הרמב"ם, לעומתו, כתב שהתינוק במעי אמו נחשב "כרודף אחריה להורגה" (הל' רוצח ושמירת הנפש א,ט):

לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במיעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו - אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם.

ברור מהרמב"ם שגם רודף שלא בכוונה, דוגמת התינוק, נחשב לרודף. אולם הקשה המנחת-חינוך (רצו,ו): אם כך, מדוע לאחר שיצא רובו הוא כבר אינו נחשב כרודף? מדוע לאחר שיצא רובו, "זהו טבעו של עולם", ואילו בטרם יצא רובו, אין זה טבעו של עולם?[5]

הרב ישראלי (עמוד-הימיני סי' טז פ"ד, ד) דן בשאלה זו, והסיק שהאיסור להרוג במקום פיקוח נפש עומד על שני יסודות: האחד - הסברה של "מאי חזית"; והשני - חומרת איסור הרציחה. ברודף רגיל, שני היסודות נקלשים, שהרי הוא "רשע למות", ולכן מותר להורגו. ברודף שלא בכוונה - היסוד הראשון אמנם קלוש יותר, שכן דמו של הנרדף עדיף, אבל היסוד השני עומד במלוא עוצמתו. אך כאשר הרודף שלא בכוונה הוא תינוק המצוי ברחם אמו - שני היסודות קלושים, ועל כן מותר להציל את אמו בנפשו. לאחר שהתינוק יצא, חלים עליו כל דיני שפיכות דמים, וממילא אין עוד היתר להורגו.[6]

לפי הסבר זה, יוצא שאין כל היתר להרוג רודף שלא בכוונה. גם החייל החטוף, אם כן, אינו נחשב כרודף ויש איסור חמור להורגו.[7]

טעם נוסף לכך שהחייל החטוף אינו יכול להיחשב כרודף הוא שכל הסיבה להחשיבו כרודף היא בגלל המחיר שהמדינה תשלם עבור החזרתו. אולם המדינה כלל אינה חייבת לשלם את המחיר, ואם שילמו את המחיר כדי להחזירו – לא השבוי הוא שמסכן את המדינה, אלא המדינה מסכנת את עצמה. אילו מותר היה לפגוע בחייל, הרי שמותר היה גם לפגוע בכל האנשים הפועלים לשחרורו בתמורה למחבלים, ודבר זה אין להעלותו על הדעת כלל.[8]

ב. האם מותר לחייל החטוף להתאבד?

1. האיסור לאבד עצמו לדעת

פסק הרמב"ם, שאסור לאדם לפגוע בעצמו ולהתאבד (הל' רוצח ושמירת הנפש ב,ב-ג):

וכן ההורג את עצמו - כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין?... "את דמכם לנפשתיכם אדרש" - זה הורג עצמו.

מסתבר שביסוד האיסור להתאבד עומדת ההבנה שחייו של אדם אינם קניינו הפרטי, ואין לו כל "זכות" לקצרם. כך כתב הרדב"ז בהקשר אחר:[9]

שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קנין הקב"ה, שנאמר "הנפשות לי הנה" (יחזקאל יח). הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו.

2. התאבדותו של שאול המלך

על אף האיסור להתאבד, מצאנו ששאול המלך ביכר להתאבד על פני נפילה בשבי. עם זאת, כאשר שמע דוד מהנער העמלקי שהוא נענה לבקשת שאול וסייע בידו להורגו, הוא התייחס לאותו נער כאל רוצח.

התייחסות הלכתית למעשהו של שאול המלך מצאנו במדרש:[10]

"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" - מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. יכול אפילו נרדף כשאול? ת"ל "אך". לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת.

הבית-יוסף (בדק-הבית יו"ד סי' קנז) הביא בשם ארחות-חיים (וכן מובא בפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות', בראשית ט,ה) שיש שלמדו מכאן היתר להרוג ילדים בשעת השמד. הבית-יוסף והארחות-חיים חלקו על כך, ולדעתם לעולם אין לאדם היתר לאבד עצמו לדעת. מדבריהם מובן שהם הבינו את המדרש כשולל את מעשהו של שאול.

כנגד זה, המדרש הוזכר בראשונים בנוגע להיתר להספיד מי שהתאבד בשל ייסוריו (תורת-האדם לרמב"ן, שער הסוף, ענין ההספד; רא"ש מו"ק פ"ג סי' צד), ומכאן שמעשהו של שאול נעשה בהיתר. וכן פסקו הטור והשו"ע (יו"ד שמה,ג), שמותר להספיד אדם כזה.

הפוסקים נתנו הסברים שונים לכך ששאול עשה כהוגן:

א. בשו"ת בשמים-ראש (סי' שמה) מובא: "כל שעשה מריבוי צרותיו דאגות ויסורין או עוני... אין בזה שום איסור". על דברים אלו כתב החתם-סופר (שו"ת, ח"ב סי' שכו,ג): "שבזה נזדייף ספר בשמים ראש".

ב. התוס' (ע"ז יח,א ד"ה ואל יחבל) מביאים בשם ר"ת שמותר לאבד עצמו לדעת רק כשיש חשש שיעבירוהו על דת ע"י ייסורים. כך כתב גם הריטב"א (ע"ז יח,א ד"ה הא) ובהגהות סמ"ק (מצוה ג). פוסקים אלו דנו במעשיהם של קהילות שו"מ בתקופת מסעות הצלב (גזרות תתנ"ו), שהתירו להתאבד ולהרוג את הילדים כדי למנוע שמד. על פי שיטה זאת ביאר הראי"ה קוק (שו"ת משפט-כהן סי' קמד, עמ' שכו) שהמדרש התיר להתאבד רק במקום שמד, כיון שעל עבודה זרה נאמר "ייהרג ואל יעבור". וכן הכריע הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע-אומר ח"ב יו"ד סי' כד), שאין ללמוד ממדרש זה היתר להתאבד במקום ייסורים סתם, אלא רק במקרה שיש חשש שיעבירוהו על דת. אך הוסיף שם וכתב, שאם איבד עצמו לדעת בגלל ייסוריו, אף במקום שאין חשש שיעבירוהו על דת, הוא נחשב לשוגג, ומותר להתאבל עליו ולהספידו.

ג. בפירוש יפה-תואר על המדרש ביאר שהותר לאדם לאבד עצמו לדעת במקום ייסורים רק אם ודאי ימות, כפי שהבין שאול מדברי שמואל. כך הבין גם הש"ך (יו"ד שמה,ו) את דברי הרמב"ן, וכן כתבו כנסת-הגדולה (סי' שמה, הגהות ב"י אות כא), החיד"א (חיים-שאל ח"א סי' מו) ושו"ת בית-אפרים (יו"ד סי' עו). בדרך דומה ביאר הרב יעקב אריאל,[11] שהיתרו של שאול נבע מכך שהיה ודאי שימות, ולכן חייו היו "חיי שעה".

3. התאבדות להצלת נפשות רבות

המהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"ח סי' נט) פסק שאפילו אם מתיירא "שיענו אותו עד שיעבוד עבודה זרה, מכל מקום לא ימית את עצמו, ויסבול כל העינויים לפי כוחו, והבא לטהר מסייעין לו, ואולי יוכל לקבל העינויים.". עם זאת, המהרש"ל ביאר שמעשהו של שאול היה כהוגן, משום החשש לפיקוח נפש של אחרים או משום חילול השם:

אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים, ויאבדו ח"ו כמה נפשות מישראל. כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר... - מותר להרוג בעצמו. ואולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבו, שסבר אם יפול חי בידם, יתעללו בו ויענו אותו, ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו, ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה שלא ימלט מהם... ולפיקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו.

דברי המהרש"ל קרובים ביותר לענייננו, שכן אף החייל החטוף חושש שאם ייפול חי בידי אויבינו, יגרום הדבר לאיבוד נפשות רבות מישראל. ואולי גם החשש לחילול השם שייך בחייל, כיון שהוא מייצג את מדינת היהודים. לדבריו, אם כן, ניתן ללמוד מהיתרו של שאול המלך שמותר לחייל לאבד את נפשו.

4. מחלוקת הרב נריה והרב גורן

הרב שלמה גורן[12] והרב משה צבי נריה[13] נחלקו בעניין התאבדותם ההמונית של אנשי מצדה. הרב גורן הצדיק אותם, ונשען על הראשונים הנ"ל בזכותו של שאול. לדבריו, המעשה לא רק מותר, אלא לעיתים גם מצוה. לכן, "כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מצווה גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב, מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה."

כנגדו טען הרב נריה שאף פוסק לא קבע שיש בהתאבדות מצוה, אלא לכל היותר היתר בדיעבד.[14] הרב נריה גם הביא את הראשונים שאסרו לאבד עצמו לדעת, וכן את אלו שסברו שההיתר נאמר רק במקום שיש ודאות שימות. לסיכום, התייחס הרב נריה לנאומו של אלעזר בן יאיר, שקרא לעם כולו להתאבד:

מיותר להוכיח שדברים אלו אין בהם ממש, וכי חוקי תורתנו ציוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו גם בתנאי כניעה ושבי, וחיי עולם נטע בתוכנו... ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגטאות ובמחנות המוות, והיו צפויים לייסורים והתעללויות ולהעברה על דת, אילו היו נוהגים כפסק-דין זה, לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

5. סיוע לחטוף לאבד עצמו לדעת

אף לשיטת המתירים לאדם לאבד עצמו לדעת מסיבות שונות, נראה שאסור לאחרים לסייע לו בכך.[15] עם זאת, הרב גורן דן בכך והסיק (בעמ' 26; וכן במסקנות סעיף ו):

מוטב לכאורה שזה יעשה בעצמו, שאין עליו בודאות איסור לא תרצח, מאשר על ידי אחרים. אבל מכל מקום יש ללמוד מבקשתו של שאול לנושא כליו, וכן ממעשה הגבורה של מצדה, שאין הבדל בזה מבחינת ההלכה.[16]

אולם אף אם הדבר מותר, ברור שההיתר הוא רק לסייע לאדם המבקש לאבד עצמו לדעת, ולא "לסייע" לחייל חטוף להיהרג, כאשר הוא עצמו לא ביקש כלל סיוע שכזה.

6. שיקולים נוספים

לענ"ד, יש להוסיף כאן שיקול נוסף, השולל קביעת הנחיה כללית לחייל לאבד עצמו לדעת כדי שלא ליפול בשבי. לא נכון להורות לחייל לעשות מעשה ייאוש. תפקידנו לחזק את רוחו ולעודד אותו להתמודד עם הקשיים העומדים לפניו, ולהזכיר לו שרבים הסיכויים שאף אם ייפול בשבי - צה"ל יחלץ אותו והוא יחזור לביתו בשלום.[17]

כמו כן, יש להסתייג מההנחה ששבויים מעדיפים למות מאשר לחיות בשבי. מתוך עדויותיהם של שבויי צה"ל לאורך השנים ניתן ללמוד שאי אפשר להבין את עומק הסבל שעוברים בשבי, אך ניתן גם ללמוד על עוצמת המאבק המתחולל בקרבם כדי לשרוד ולהישאר בחיים.[18] בעדויות רבות חוזרים השבויים ואומרים שלא הגיעו למצב של אמירת "טוב מותי מחיי" ובחרו בחיים.

כמו כן, יש להזכיר שבעצם הקריאה הגורפת לחיילים להתאבד כדי לשמור על חיי אחרים - יש משום חילול השם ופיחות בערך החיים. אנו נלחמים על כל חייל חטוף ומוכנים ליטול סיכונים כדי לשמור על חייו, אולם דוקא ערך זה - ערך החיים של החייל החטוף - מחייב שלא לקרוא לו לאבד עצמו לדעת. ודאי שאין להתיר לשחרר מחבלים כדי להציל חייו של חייל, ובאותה עת לקרוא לו להתאבד וליטול את חייו בעצמו כדי למנוע את שחרור המחבלים.

ג. פעולה צבאית המסכנת את חיי החטוף

1. היתר ההסתכנות לחילוץ חטופים

בעקבות מבצע אנטבה, דנו הפוסקים בהרחבה בסוגיית היתר ההסתכנות לחילוץ בני ערובה. הדיון ההלכתי נסוב סביב ההיתר לצאת למלחמה בשבת על עיירות ספר שצרו עליהם גויים, אפילו אם הם באו על עסקי ממונות, וק"ו על עסקי נפשות.[19] כיון שפעולה להצלת חטופים דינה כמלחמה, כתבו הפוסקים שמותר לצאת אליה על אף הסכנה לחיי המחלצים והחטופים. מקור הדברים בדברי המנחת-חינוך (מצוה תכה), שבמלחמה הותר לאדם לסכן את חייו:[20]

נהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס... וא"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן...

לאור עקרון זה, נראה שמותר לצאת לפעולה צבאית (מיידית או לאחר זמן) להצלת החייל החטוף, על אף הסכנה לחיי המחלצים והחייל החטוף.

2. מטרות הפעולה הצבאית

מה יהיה הדין כאשר מטרת הפעולה הצבאית איננה שחרור החייל החטוף אלא פגיעה באויב, אולם קיים חשש שבמהלך המבצע הצבאי ייפגע החייל החטוף?

הרב עובדיה יוסף (תורה-שבעל-פה יט עמ' לח) כתב שההיתר להסתכן במבצע לחילוץ החטופים הוא "אם המבצע מתוכנן היטב ע"י מומחים צבאיים באופן שקרוב לודאי שיצליח ה' בידם להציל את החטופים." לעומתו, הרב שאול ישראלי (חוות-בנימין סי' יז, עמ' קלג) הרחיב את ההיתר וקבע שדיני פיקוח נפש שונים במצב של מלחמה בגלל מצוַת קידוש השם, וכדבריו:

וכיון דאתינן להכי, הרי דינם של בני הערובה, שנבחרו בצורה קפדנית, ורק יהודים נתיני מדינת ישראל הם שנלכדו, הם בגדר "עיירות ישראל" הנתונים במצור, שהחובה להצילם הוא מגדר קידוש השם, והפעולה להצלתם היא בגדר מלחמת מצוה. ובמלחמה כאמור אין אנו מביאים בחשבון כלל את האפשרות של סכנת אבדן נפשות ושיקולי פקו"נ אינם קיימים כלל.

לשיטתו, ש"שיקולי פיקוח נפש אינם קיימים כלל", מסתבר שמותר לצאת למלחמה אף אם הסיכוי לשחרור החייל החטוף קטן ומאידך יש חשש שהוא ייפגע.

אולם הדברים קשים: כיצד יתכן שמבצע שנועד להציל את החייל החטוף יתעלם מהסיכון לחייו?[21] ובאמת, סיכון זה מבטא את מורכבות שיקול הערבות שביציאה לקרב: מצד אחד - יוצאים למבצע להצלת החייל החטוף; ומצד שני - החיילים מסתכנים ואף החטוף מסתכן במהלך מבצע זה.

ואכן, נראה שכוונת הרב ישראלי היא שלמבצע הצבאי עשויות להיות מטרות אחרות מאלה של שחרור החייל החטוף גרידא, וגם מטרות אלו ראויות שיסתכנו בשבילם וכלולים במצוַת המלחמה. למשל, יתכן שהמטרה היא "חתירה למגע", כדי להרתיע את המחבלים מהמשימה ולהבהיר להם שאין להם דרך להצליח בה. מסתבר שגם מטרה שכזו היא ראויה, אך ודאי שיש להתמקד בפגיעה במחבלים ולא בהריגת השבוי.

3. שיקולי פיקוח נפש במלחמה

האם במהלך המבצע הצבאי, מותר למפקדי הצבא להורות להרוג את החייל החטוף כדי להציל נפשות אחרות?

הרב קוק (שו"ת משפט-כהן סי' קמג, עמ' שטו-שטז) כתב שדיני פקוח נפש במלחמה שונים מדיני פיקוח נפש של פרטים, והם מסורים למלך ותלויים בדיני מלכות.[22] לכן, כתב הרב ולדנברג (שו"ת ציץ-אליעזר חי"ג סי' ק) שכמו שאין דין "וחי בהם" במלחמה, כך אין דין "חייך קודמים לחיי חברך" במלחמה: "כשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה שיהא מותר גם למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר שיהא אסור גם גבי מלחמה".[23] מכאן, לכאורה, שניתן להורות להרוג חייל אחד כדי להציל חיילים אחרים.

ואכן, ראיה פשוטה לכך שחורגים במלחמה מהכלל של "אין דוחים נפש מפני נפש" היא שהרי לא כל החיילים מסתכנים באותה מידה, ופשוט שניתן לחייב חיילים להילחם אפילו במקומות מסוכנים.[24] מאידך, יש להבחין בין סיכון-יתר של חלק מהחיילים לבין הריגה בידיים של חייל כדי להציל אחרים.

לעיתים גם הרצון לפגוע בחיי החייל החטוף נובע מכך ש'דעת הקהל' מעדיפה חייל הרוג על חייל שבוי.[25] ברור שיש בכך קלקול פנימי, ואין בו כדי להתיר פגיעה בחייל החטוף.[26]

מקור ההיתר לחרוג במלחמה מדיני הנפשות הרגילים מובא בדברי הרב קוק (משפט-כהן סי' קמג, עמ' שטז):

ומקום אחר בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת, ועל ספר התורה ששייך לכל בן ישראל נאמר 'לבלתי רום לבבו ולבלתי סור' וגו', אף על פי שבספר תורה דמצד המלוכה - מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

נלע"ד שכוונת דבריו, שגם את התשובות לשאלות הכלליות יש לגזור מדברי התורה ומסדרי העדיפויות שלה. ואולי מקור הדברים בדברי הר"ן (דרשות הר"ן, יא):

ומפני זה הזהיר המלך וצוהו שיהא לו ספר תורה שני ויהא עמו... אם יבטל שום מצוה לצורך תקון זמנו, לא תהיה כונתו לעבור על דברי תורה כלל, ולא לפרוק מעליו עול יראת שמים בשום צד, אבל תהיה כונתו לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החקים האלה לעשותם. שבכל מה שיוסיף או יגרע יכוין כדי שחוקי התורה ומצוותיה יהיו יותר נשמרים. כאשר נאמר על צד המשל שכשיהרוג הורג נפש בלא עדים והתראה, לא תהיה כונתו להראות ממשלתו לעם שהוא שליט על זה. אבל יכוין בעשותו זה כדי שמצוה "לא תרצח" תתקיים יותר ולא יפרצו עליה.

הרי שיחסו של המלך לדברי התורה הוא מורכב: מצד אחד - יש לו יד חופשית לחרוג מדיני התורה; אך מצד שני - הוא פועל למימוש דברי התורה. גם לענייננו, נראה שמותר לסכן את החיילים לצורך הצלת נפשות, אולם אין לפגוע פגיעה מכוונת בנפשות.[27] גם במלחמה, יש לזכור ש"אין דוחין נפש מפני נפש", ואין לרצוח אדם כדי להציל את זולתו. וכך סיכם הרב הנקין (שו"ת בני-בנים ח"א סי' מג, עמ' קסג): "והאחריות מוטלת על המנהיגים ומפקדי הצבא להחליט לפי טובת הענין ולא לכבוד עצמם, והאלקים בוחן כליות ולב והשיב לאדם כפעלו."

ד. סיכום

1. האיסור לרצוח הוא חמור כל כך, שהוא קודם אפילו לצורך הצלת רבים, שכן "אין דוחין נפש מפני נפש". לכן, אין מקום להריגת חייל חטוף משיקולים תועלתניים.

2. אין על החייל החטוף דין רודף, כיון שהוא אינו מתכוון וגם אינו הגורם לרדיפה.

3. אסור לאדם לאבד עצמו לדעת. ביחס למעשהו של שאול המלך, יש אומרים שהמעשה היה אסור, ויש אומרים שהוא היה מותר כיון שהוא היה צפוי לייסורים או כיון שהוא היה נאלץ לעבור על אחת מהעבירות שנאמר בהן "ייהרג ואל יעבור", או משום שממילא היו הורגים אותו מייד.

4. המהרש"ל פירש שמעשהו של שאול היה מותר בגלל חשש הסכנה לרבים מישראל אם הוא היה נופל בידי הפלשתים. לדבריו, דומה הדבר להתאבדות החייל החטוף.

5. להלכה, נחלקו הרב נריה והרב גורן אם מותר לחייל הנופל בשבי לאבד עצמו לדעת. לדעת הרב גורן, מותר גם לסייע לו בהתאבדותו.

6. בימינו, המאבק על החזרתו של כל חייל נובע מתפיסת ערך חיי האדם, ולא יכול להיות שהדרך למנוע מאבק זה תהיה באמצעות פגיעה בחיי אדם.

7. מותר לצאת למבצע צבאי שמטרתו הצלת החטוף או פגיעה בחוטפים, אף אם יש בכך סיכון לחיי החיילים המחלצים והחייל החטוף. אולם אסור לצאת למבצע כאשר המטרה היא פגיעה בחיי החייל החטוף.

8. על אף שבדיני מלחמה שיקולי פיקוח נפש שונים, עדיין ראוי לפעול לאור הכלל ש"אין דוחין נפש מפני נפש", ולכן אין להציב למבצע הצבאי מטרה של פגיעה בחייל החטוף.




[1]. במאמרו של עמוס הראל ("הארץ" 8 במאי 03) נמסר בשם דובר צה"ל שהפקודות קובעות שיש לעשות ככל הניתן, לרבות הפעלת אש, כדי לעצור את החוטפים ולחלץ את החטופים, למעט ירי שיביא בוודאות או קרוב לוודאי למותו של חטוף. על הנוהל עצמו, ראו עוד: שרה ליבוביץ-דר, "דילמת השבוי" ("הארץ" 20 במאי 03); טל לב-רם ועקיבא נוביק, בשם אל"מ מוטי ברוך: "נמנע חטיפות גם אם חיילים ייפגעו" (גל"צ און ליין, 26 בנובמבר 09); עידן יוסף, "לפוצץ רימון, ובלבד שלא תיחטפו" (News1.co.il 25 בינואר 09); אסא כשר, "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" (תכלת 35, אביב תשס"ט).


[2]. הרמ"א (יו"ד קנז,א) הביא את שתי הדעות בלשון "יש אומרים". לכאורה, קושייתנו לעיל, שאותו אדם ממילא עתיד להיהרג, היא על שתי הדעות: מדוע כשלא ייחדו אדם מסויים, לכו"ע אסור למסור אחד מהם, אע"פ שאם יהרגו את כולם גם הוא עתיד להיהרג בתוכם?


[3]. העיר לי מו"ר הרב שמואל אריאל שוודאי שגם תוצאת הרצח מהווה שיקול, ולא רק חומרת האיסור כשלעצמה. לענ"ד יש להבין שבאיסור לרצוח יש שני צדדים: פעולת הרצח והתוצאה החמורה של המוות, ועלינו להתחשב בשני השיקולים. ההבחנה בין השיקולים באה לידי ביטוי בכך שבמניעת הצלה נפסק כרבי עקיבא, ש"חייך קודמים לחיי חברך" (ב"מ סב,ב; וראו משפט-כהן סי' קמד אות טו), ואילו באיסור רצח נפסק ש"ייהרג ואל יעבור".


[4]. "הצלת רבים מול מעטים בהתמוטטות בנין", תחומין ד, עמ' 139. אמנם, יש לחלק בין הצלת כלל ישראל לבין הצלת רבים (ראו: הראי"ה קוק, משפט-כהן, סי' קמג; קמד; קמח). אך לענ"ד חלוקה זו אינה שייכת לענייננו, משתי סיבות: ראשית - הריגת השבוי איננה להצלת "כלל ישראל", אלא אנשים בודדים; ושנית - עניינו של הראי"ה קוק בהיתר להסתכן להצלת כלל ישראל, ולא בהריגת אחרים לשם כך, וכן מוכח במשפט-כהן סי' קמד (עמ' שלא). וע"ע בהרחבת דיון זה אצל פרופ' נחום רקובר, מסירות נפש - הקרבת היחיד למען הרבים, עמ' 165-161 (וראו גם מאמרו בתחומין טז עמ' 232-211: כלל ישראל - פילוסופיה ומשפט).


[5]. על סוגיה זו באריכות, ראו: הרב ד"ר מיכאל אברהם, "הפרדת תאומי סיאם", תחומין כז, עמ' 144.


[6]. הרב ישראלי מדייק שגם לדעת הראב"ד, אין דין רודף ברודף שלא בכוונה. על היחס שבין הצלת הנרדף לענישת הרודף, ראו: הרב איתמר ורהפטיג, "הגנה עצמית בעבירות רצח וחבלה", סיני פא, עמ' נ-נו.


[7]. הרב משה צוריאל, במאמרו "הפלת עובר שאובחנה אצלו מחלה קשה", תחומין כה, עמ' 68-66, מונה שישה-עשר תירוצים להבנת הרמב"ם, ולענ"ד לפי כולם החייל החטוף אינו יכול להיחשב לרודף כדוגמת העובר.


[8]. ראו: פרופ' אליאב שוחטמן, "שלטון יהודי אינו יכול להיות "רודף", תחומין יט, עמ' 46, שכתב בין היתר שאי אפשר להחיל דין רודף כאשר האיום איננו ישיר.


[9]. פירוש רדב"ז על הרמב"ם, הל' סנהדרין יח,ו ד"ה גזירת הכתוב. וכן עולה מדברי הרמב"ם עצמו, הל' רוצח ושמירת הנפש א,ד.


[10]. מדרש-רבה, בראשית לד,יג. הנוסח כאן מתוך תורת-האדם שער הסוף, ענין ההספד. ועי' תורה-שלמה על הפסוק בבראשית ט,ה.


[11]. הרב יעקב אריאל, "הריסת בתי הכנסת של גוש קטיף", תחומין כו עמ' 26.


[12]. "שאלה ותשובה בנידון גבורי מצדה", אור המזרח, שנה ז חוברות ג-ד, תמוז-אלול תש"כ, עמודים 27-22; מחניים פז, עמ' 7-12, http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mah ... urat-2.htm.


[13]. "התאבדות אנשי מצדה בהלכה" אור המזרח, שנה ח, קיץ תשכ"א (=צניף-מלוכה, עמ' 198-196).


[14]. הרב נריה דייק כך בלשון הרמב"ן, ובשיטת ר"ת כתב שיש מחלוקת גרסאות בין התוס' בע"ז לבין הגרסה בריטב"א. לענ"ד, מהמשך דברי הריטב"א, שקישר בין היתר זה להרג התינוקות בגזרות תתנ"ו, נראה שלדעתו זוהי מצוה. וכן הובא בהגהת ר"פ על הסמ"ק (מצוה ג, הגהה ז) ובסמ"ק מצוריך (מצוה ו, סעיף יט).


[15]. הרב יצחק שפירא והרב יוסי אליצור, במאמרם "כוחו של הציבור בענייני נפשות", תחומין כו, עמ' 248, דייקו מדברי החזו"א ש"אין הבדל עקרוני בין מעשה התאבדות למעשה של רציחה - שניהם אסורים באותה מידה; וכשהדבר מותר, שניהם מותרים." אך איני בטוח שהדבר אמור גם בהתאבדות משום צער.


[16]. הרב נריה הקשה, שאין ראיה שציווי זה היה ברצון חכמים. וכן קשה בעיניי, שהרי נערו של שאול סירב לשמוע בקולו, ודוד המלך הרג את הנער העמלקי שסייע לשאול להתאבד! ואין לומר שדוקא לשאול היה אסור לסייע להתאבד, כיון שהוא משיח ה', שכן לפי"ז שוב אין ראיה לכך שמותר לסייע לאדם להתאבד.


[17]. ראו ביטוי לתפיסה זו, בדיון על נאום "כהן משוח מלחמה", בספר הלכות-מדינה ח"ב שער ה, פ"ג עמ' קלה.


[18]. עדויות רבות מכונסות באתר עמותת "ערים בלילה" (www.erim-pow.co.il). עדויות נוספות ניתן לקרוא בספרים "אני נשבע לך", "מדינת ישראל תעשה הכול" ועוד.


[19]. ראו: הרב עובדיה יוסף, תורה שבעל פה יט (=זכור-לאברהם תשנ"ז, עמ' רמ-רמב); חוות-בנימין סי' יז; שו"ת בני-בנים ח"א סי' מג. הדברים נסמכים על רמב"ם, הל' שבת ב,כג; שו"ע או"ח שכט,ו-ז.


[20]. וראו במאמרו של הרב יעקב נבון, "הצלת יחיד ורבים בכלל ובמלחמה בפרט", תחומין ד.


[21]. גם מהאיסור לעשות עיר הנדחת בספר (רמב"ם, הל' ע"ז ד,ד) עולה שיש חשיבות בחיזוק הספר, ולא בהחלשתו.


[22]. כתבו הפוסקים שלמדינת ישראל יש דין מלך לעניינים אלו, על סמך דברי הרב קוק, משפט-כהן סי' קמד. ראו: הרב יצחק הלוי הרצוג (שו"ת היכל-יצחק או"ח סי' לז שאלה ג); הרב שלמה גורן (משיב-מלחמה ח"א עמ' קלז); הרב שאול ישראלי (עמוד-הימיני סי' ז); הרב עובדיה יוסף (תורה-שבעל-פה יט); הרב יהודה גרשוני (תורה-שבעל-פה כה); הרב אליעזר יהודה וולדנברג (הלכות-מדינה ח"ב עמ' קיט; שם עמ' קכד; ציץ-אליעזר חי"ג סי' ק; שם ח"כ סי' מג); הרב שמחה קוק (תורה-שבעל-פה יז, עמ' קלא); הרב יהודה הרצל הנקין (בני-בנים ח"א סי' מג עמ' קס; ח"ג סי' לג).


[23]. באופן קצת שונה ביאר הרב יעקב אריאל במאמרו ("הגנה עצמית - האינתיפדה בהלכה)", תחומין י עמ' 72, שבמלחמה דיני רודף משתנים.


[24]. וראו גם בדברי הרמב"ם (הל' מלכים ז,ד), שמותר לחתוך רגלי המבקשים לנוס מהמלחמה.


[25]. לעיתים נשמעת הטענה שיש פגיעה מוראלית בכל חטיפת חייל, ועל כן עולה הדרישה לשחררו בכל מחיר. זה גם יסוד התפיסה שיש למנוע נפילת שבוי בכל מחיר, גם במחיר חייו. על כן יש מי שטען שכיוון שכך דעת רבים מהחיילים, ויש ירידה מוראלית ציבורית, יש אולי מקום להתיר פגיעה בשבוי כדי שלא ייפגע המוראל הכללי. לענ"ד אסור להעלות את המוראל בדרך של פגיעה בשבוי, מה גם שלא ברור שהדבר אכן ישיג את מטרתו, כיון שאם יתרבו המקרים שיפעלו בהם ב"נוהל חניבעל", המוראל ייפגע מעצם הרעיון שצה"ל יורה על חייליו. וכיצד נתיר דבר כזה כש"כולי האי ואולי".


[26]. על הדילמה של שחרור מחבלים לפדיון שבוים, ראו: הרב ישראל רוזן, "שחרור שבויים במחיר מופקע", תחומין ל, ובמאמרים שנזכרו בהע' 2 שם; "קריטריונים להחלפת שבויים במחבלים", בתוך: www.dintora/files/PdionSvuiim.pdf. לעניינו, מכל מקום, גם המתירים שחרור מחבלים להצלת שבויים וגם האוסרים זאת, יודו שאין לפגוע בחייל החטוף. כדברי הרב יעקב אריאל ("חללי צה"ל בשבי האויב", תחומין כה), בנוגע להיתר להסתכן או לחלל שבת לחילוץ חללים, כדי למנוע שחרור מחבלים בתמורה לגופות: "הא גופא מנלן? מי התיר לסכן את הציבור ע"י שחרור מחבלים תמורת גופות חללים?"


[27]. במאמר "היבטים הלכתיים בבעיות צבוריות", תחומין ג, עמ' 375, כתב העורך להתיר לירות במפגינים מטעמי "קיום המלכות". ומדבריו נראה שהתיר למדינה לחרוג מהכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" לצורך סדר שלטוני. יתכן שגם הוא יודה שזה נכון רק כשיש סכנה מוחשית, אך לא כאשר סכנת הנפשות היא רחוקה, כמו במקרה שלנו.

[נוטר הכרמים]

עם קריאת 'וחי אחיך עמך' בפרשת השבוע, הרהרתי השבת שוב ב'בן פטורא' ובמשנתו.

למעשה, משנת בן פטורא אינה מדברת כלל על סיכון עצמי ומסירות נפש להצלת חיי חבירו, שזה ערך או אידיאל בפני עצמו, ודינו להיבחן תורנית - הלכתית, אלא על 'ימותו שניהם ואל יראה אחד במיתת חבירו'. כלומר, שותפות ושויוניות גמורה עם החבר, ללא כל העדפה וקדימה של 'חייך'.

מעתה נראה שאין כ"כ קשר בין 'בן פטורא' ל'עוד שנים'.

[זכריה הקרחי]

פשיטא ופשיטא.
והקס"ד בצירוף ה'פנינה' על בן פטורא, והקשקושים הילדותיים, מטילים סימן שאלה גדול, הא כיצד תלמידו של הגר"ש נכשל בכגון זו.

[סגי נהור]

אכן פשיטא ופשיטא שאין לחפש שום למדנות ביצירה זו.
אלא שכבודו אינו מכיר כנראה דרכים נוספות לקבוע ערכו של דבר.

[זכריה הקרחי]

לא משום השם הנכבד שנקרא בו הניק מוכרחים להיות כמוהו.
היצירה יפה, והשירה ברמה גבוהה, וגם נעים לקרוא אותה.
אבל לגבי הרעיון אותו הבין המחבר שנמצא בדברי ב"פ, אין רגליים לדבר והוא מביא לידי גיחוך,
בן פטורא לא דיבר על עצם ההקרבה, גם אין בדבריו שמץ של גבורה אנושית וכדו' רק הוראה טכנית בדיני החלוקה בכגון דא,
אין זה ענין לפלפולים, רק בבקשה לא לקרוא בשטחיות

[מקדש מלך]

המשורר לוקח את הויתור על האנוכיות ואת מסירות הנפש, ומפליג איתו הלאה.
זה שיר ורגש, לא הלכה.
ו'ההוראה הטכנית' היא זו שמרגשת אותו.
כל דיני קידוש ה' עשויים להיות הוראות טכניות. תלוי בעיני המתבונן.

סוף דבר, לא נראה לי שהמשורר לא הבין שבן פטורא אינו קשור למה שהביא לאחר מכן. (ואם טעה בכך הרב הנוטר, אין זאת אלא משום שהיצירה הטעתה אותו. היוצר עצמו רחוק שיטעה בכך. כי לעיניו עמדו המימרות בגמרא עצמן ולא יותר, ואם אינו שוטה גמור, היה מבין את הכתוב בהן ואת חוסר הקשר בין נושא לנושא, שהמאחד היחיד ביניהן הוא מסירות נפש וויתור על חיים. הרי איש לא חשב שההתאבדות של חברי האצ"ל - שכנראה אסורה על פי דין - קשורה איך שהוא לבן פטורא). אלא שהפליג על כנפי הדמיון והרגש. מי שזה נראה לו חסר טעם, לחיי. אבל זה כבר עניין של טעם וריח.

[זכריה הקרחי]

הוראה טכנית התכוונתי שאין כאן התייחסות לא' מהשניים אלא דין כלפי החלוקה.
אין כאן קשר לאנוכיות ולמסירות נפש, מסירות הנפש אליבא דר"ע אינה פחותה, לא לגעת במימי חבירו בכדי שיגיע העירה,
בדברי ב"פ אין שום רעיון של מסי"נ, וכמ"ש אי"ז שונה מכל דיני ייהרג וא"י בש"ס.
נראה שהמשורר לא הבין כך, [המביא לידי ייחוד את דמותו ה"אלמונית" של ב"פ]
מכל מקום, הכל מודים שזהו ענין של טעם וריח,
ונפלאתי על נוטר הכרמים, זה הכל.

[סגי נהור]

הלשון "מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו" איננה טכנית כלל למי שאזניו כרויות לשמוע, ויש בה הרבה נפשיות ופיוטיות מעבר לעצם הפסק. וכותב היצירה הזאת אכן היטיב לשמוע, וגם היטיב לבטא זאת ע"ג הכתב ביצירה שהערך שלה נמדד בכלים אחרים לגמרי מכלי הניתוח של העיון הישיבתי.
לא ידעתי מה לבן פטורא ובן קטורה אצל "עיון תפילה וחקר פיוט".

[כדכד]

ה הרי איש לא חשב שההתאבדות של חברי האצ"ל - שכנראה אסורה על פי דין -.

מנא לך הא?

[עזריאל ברגר]

ה הרי איש לא חשב שההתאבדות של חברי האצ"ל - שכנראה אסורה על פי דין -.

מנא לך הא?

ממעשה דרבי חנינא בן תרדיון. וק"ו הדברים!

[בברכה המשולשת]

ה הרי איש לא חשב שההתאבדות של חברי האצ"ל - שכנראה אסורה על פי דין -.

מנא לך הא?

ממעשה דרבי חנינא בן תרדיון. וק"ו הדברים!

יעויין במאמר שהבאתי לעיל

[עזריאל ברגר]

ה הרי איש לא חשב שההתאבדות של חברי האצ"ל - שכנראה אסורה על פי דין -.

מנא לך הא?

ממעשה דרבי חנינא בן תרדיון. וק"ו הדברים!

יעויין במאמר שהבאתי לעיל

כמדומני ממאמר זה עולה בבירור שמעשה זה הוא אסור לחלוטין.
הם לא היו צפויים להתעללות גופנית, ולא להתעללות רוחנית!
ואדרבה, הם הפסידו את אמירת הוידוי עם הרב שתכנן לבוא להיות איתם בשעת הוצאתם להורג, ופגעו בשלמות גופם, כך שהובאו לקבורה באופן פחות מכובד מאשר אם היו עולים על הגרדום.

צר לי לדון יהודים שוכני עפר לכף חובה, והם התכוונו עבור "כבוד האומה" וכיו"ב, אך לכאורה הם טעו בשיקול הדעת.

אם הם היו מממשים את תכניתם המקורית - להרוג עימם את התליינים - היה מקום לומר שזה חלק מהקרב על גירוש הבריטים מארה"ק.

[עזריאל ברגר]

לגוף האשכול:
האם אפשר לומר שבן פטורא נוטה לסמוך על הנס?
כלומר:
נניח שדרך ארוכה לפניהם, מהלך שלשת ימים, ויש להם מים שיספיקו לאדם אחד לשלשה ימים, או לשני אנשים ליום ומחצה.
רבי עקיבא אומר ישתה בעל המים, ויקבור את חבירו שם (אגב, הרבה אנשים במצב הזה יישארו עם נקיפות מצפון לכל החיים).
אבל בן פטורא סובר שישתו שניהם כאחד, וייפלו ביד ה' - שמא יעשה להם נס, ומחר ימצאו מים?

זה לא מה שהוא אומר במפורש, כי הוא אומר "ישתו שניהם וימותו", אבל אולי זה מה שעומד מאחורי גישתו זאת?

[סגי נהור]

במנ"ח (מצוה רצו) מבואר בטעמו של בן פטורא שהוא משום שכל אחד חייב למסור נפשו להציל את חבירו. וכתב לפי זה שאם אחד מהשניים הוא קטן שאינו בר חיובא חייב הגדול לתת את כל המים לקטן. ואם כן יש כאן סייעתא חזקה לדמיונו של המחבר, ודלא כמ"ש נוטר הכרמים לעיל, ושלא כדברינו שאין לחפש ביצירתו למדנות...

[כדכד]

את המאמר לא קראתי אך מרחב"ת אין ק"ו ולא מה מצינו כי רחב"ת נהרג וס"ת עמו ע"י הגויים והשאלה היתה אם מותר לקצר את ימיו ואת סבלו.

כאן הם התאבדו כדי שלא למות בידי הגויים וכפי שרמז הרב מקדש מלך לעיל משאול בן קיש ובאופן כזה מבואר בהלכה שיש צד להתיר

[עזריאל ברגר]

את המאמר לא קראתי אך מרחב"ת אין ק"ו ולא מה מצינו כי רחב"ת נהרג וס"ת עמו ע"י הגויים והשאלה היתה אם מותר לקצר את ימיו ואת סבלו.

כאן הם התאבדו כדי שלא למות בידי הגויים וכפי שרמז הרב מקדש מלך לעיל משאול בן קיש ובאופן כזה מבואר בהלכה שיש צד להתיר

שאול התאבד כדי שלא יתעללו בו.

[כדכד]

מרחב"ת מוכח שמניעת סבל אינה גורם היתר להקדמת המיתה וע"כ כנראה שדאגת שאול פן ידקרוני הערלים האלה והתעללו בי אינה מפני הסבל שבעינויים אלא בעצם הריגתו ע"י הערלים

[עזריאל ברגר]

מרחב"ת מוכח שמניעת סבל אינה גורם היתר להקדמת המיתה וע"כ כנראה שדאגת שאול פן ידקרוני הערלים האלה והתעללו בי אינה מפני הסבל שבעינויים אלא בעצם הריגתו ע"י הערלים

דבריך אינם עולים בקנה אחד עם מה שביארו לעיל מהראשונים והאחרונים על מעשה דשאול.

ומלבד זאת, כאן היה חמור יותר, שכאו"א מאיתם לא רק איבד את עצמו, אלא גם הרג את חבירו, וכמדובר לעיל - זה חמור יותר.

[כדכד]

אחרי שכתבתי את התגובה הקודמת בדקתי במקורות ומרובם עולה כדבריך שההיתר אם היה לשאול להתאבד היה משום שחשש מפני יסורים קשים ולא כדברי שחשש שיהרג בידי הגויים.
אמנם גם עליהם קשה מה ששאלתי מה בין שאול לרחב"ת ומדוע רחב"ת לא הסכים לקרב מיתתו כדי שלא לסבול יסורין.
בנוסף לכך יש מקורות שמהם משמע שיש היתר גם להתאבד כדי לא ליפול בידי הגויים ושזה היה היתרו של שאול כפי שכתבתי לעיל.

[בינוני]

מאמר שכתבתי בס"ד בזכות ובעקבות אשכול מעניין זה.

בדין שניים שהיו מהלכים בדרך.pdf

(226.13 KiB) הורד 599 פעמים

בחלקו הראשון הבאתי את שיטות האחרונים המרכזיות בהסבר דעות בן פטורא ורבי עקיבא, ויש בהן כדי לענות על כמה מהשאלות באשכול.

למשל, מה שכתב:

למעשה, משנת בן פטורא אינה מדברת כלל על סיכון עצמי ומסירות נפש להצלת חיי חבירו, שזה ערך או אידיאל בפני עצמו, ודינו להיבחן תורנית - הלכתית, אלא על 'ימותו שניהם ואל יראה אחד במיתת חבירו'. כלומר, שותפות ושויוניות גמורה עם החבר, ללא כל העדפה וקדימה של 'חייך'.

לכאו' אין באחרונים מי שפירש כך. אבל עיין באות י"ד (במאמר הנ"ל) דברי הערוך לנר ומה שהביא מהריטב"א.

גם מה שכתב:

האם אפשר לומר שבן פטורא נוטה לסמוך על הנס?
כלומר:
נניח שדרך ארוכה לפניהם, מהלך שלשת ימים, ויש להם מים שיספיקו לאדם אחד לשלשה ימים, או לשני אנשים ליום ומחצה.
רבי עקיבא אומר ישתה בעל המים, ויקבור את חבירו שם (אגב, הרבה אנשים במצב הזה יישארו עם נקיפות מצפון לכל החיים).
אבל בן פטורא סובר שישתו שניהם כאחד, וייפלו ביד ה' - שמא יעשה להם נס, ומחר ימצאו מים?
זה לא מה שהוא אומר במפורש, כי הוא אומר "ישתו שניהם וימותו", אבל אולי זה מה שעומד מאחורי גישתו זאת?

באמת יש כמה אחרונים שהבינו את בן פטורא ברוח זו (ראה אות ה' במאמר).

[מה נשתנה]

אעתיק ממה שכתב חכם אחד שליט"א:

פשר דעתו של בן פטורא נעוץ בלשון השאלה. אנחנו היינו מנסחים, 'אם שותה בעל המים' או 'אם שותה זה שבידו', 'מגיע לישוב'', מתוך הנחה שאם הדין נותן שישתה אחד מהם, וודאי הוא זה שהקיתון בידו. אבל בברייתא, "אם שותה אחד מהם", ללא זיהוי, כאילו שקולים הם ואין עדיפות לאחד על חברו.
​
כי אם אמנם מחולק ממון משמיים שלא בשוויון, זאת מאחר שגזרה ההשגחה שפלוני יעשיר ויאכל ברבורים אבוסים, ואלמוני יעני ויאכל פרוסת פת במלח. אבל בנוגע לחיים עצמם, אין עשיר זכאי מעני וכל כספו כאין, והרי מותר לגזול משום פיקוח נפש. לפיכך כאשר הולכים שניים במדבר בלי מים אלא קיתון אחד, אין תוקף לתפיסת היד ובטלה שֵם בעלות, אלא שייכים המים לשניהם כאחד. מעתה כל השאלה היא רק "אם שותים שניהם" וימותו או "אם שותה אחד מהם" כדי שאחד לפחות יגיע לישוב. ואילו הכרענו ששותה אחד, לא ברור שהאחד יהיה מי שהקיתון בידו, אלא שמא לפי הקדימויות בהוריות יג, א, או ע"פ גורל, או אולי כל דאלים גבר ושותה. אבל בן פטורא דרש שאין שום העדפה. ולשואל מה תועלת בכל זאת שימותו שניהם, תשובותו ש"אל יראה אחד מהם במיתת חברו". כבן פטורא הלכה למעשה כאשר קיתון ביד שלישי שאינו צריך לו, שהוא חולק את המים בין השניים הצמאים מבלי להעדיף אף אחד מהם; יעויין מהרש"א לב"מ שם.​
​
עד שבא רבי עקיבא ולימד שאפילו לגבי חיים יש בעלות על ממון, ולפעמים הוא ניתן לך כדי שתשרוד אתה ולא זולתך, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" אחריך.

[עושה חדשות]

אגב, מה דעתכם על החידוש הזה?

מנהג מבטל הלכה חייך קודמים.jpg (58.16 KiB) נצפה 15315 פעמים

[אוצר החכמה]

אעתיק ממה שכתב חכם אחד שליט"א:

פשר דעתו של בן פטורא נעוץ בלשון השאלה. אנחנו היינו מנסחים, 'אם שותה בעל המים' או 'אם שותה זה שבידו', 'מגיע לישוב'', מתוך הנחה שאם הדין נותן שישתה אחד מהם, וודאי הוא זה שהקיתון בידו. אבל בברייתא, "אם שותה אחד מהם", ללא זיהוי, כאילו שקולים הם ואין עדיפות לאחד על חברו.
​
כי אם אמנם מחולק ממון משמיים שלא בשוויון, זאת מאחר שגזרה ההשגחה שפלוני יעשיר ויאכל ברבורים אבוסים, ואלמוני יעני ויאכל פרוסת פת במלח. אבל בנוגע לחיים עצמם, אין עשיר זכאי מעני וכל כספו כאין, והרי מותר לגזול משום פיקוח נפש. לפיכך כאשר הולכים שניים במדבר בלי מים אלא קיתון אחד, אין תוקף לתפיסת היד ובטלה שֵם בעלות, אלא שייכים המים לשניהם כאחד. מעתה כל השאלה היא רק "אם שותים שניהם" וימותו או "אם שותה אחד מהם" כדי שאחד לפחות יגיע לישוב. ואילו הכרענו ששותה אחד, לא ברור שהאחד יהיה מי שהקיתון בידו, אלא שמא לפי הקדימויות בהוריות יג, א, או ע"פ גורל, או אולי כל דאלים גבר ושותה. אבל בן פטורא דרש שאין שום העדפה. ולשואל מה תועלת בכל זאת שימותו שניהם, תשובותו ש"אל יראה אחד מהם במיתת חברו". כבן פטורא הלכה למעשה כאשר קיתון ביד שלישי שאינו צריך לו, שהוא חולק את המים בין השניים הצמאים מבלי להעדיף אף אחד מהם; יעויין מהרש"א לב"מ שם.​
​
עד שבא רבי עקיבא ולימד שאפילו לגבי חיים יש בעלות על ממון, ולפעמים הוא ניתן לך כדי שתשרוד אתה ולא זולתך, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" אחריך.

מה שכתב החכם שמותר לגזול משום פיקוח נפש אע"פ שלכאורה לפי הכללים הפשוטים כן הוא למעשה פשוט לכל שלא כן הוא. ואף אחד לא הורה לחולה שאין לו תרופה לפרוץ לבית מרקחת או יותר פשוט מזה לכל עניי העיר הגוועים ברעב (היו תקופות כאלה) לפשוט על בתי העשירים. וראיתי שבספר משנת פיקוח נפש האריך בזה.

[עושה חדשות]

ע"ע ירחון האוצר, כג, הרב שניאור זלמן קליימן.

[ונתנו ידידים]

אעתיק ממה שכתב חכם אחד שליט"א:

פשר דעתו של בן פטורא נעוץ בלשון השאלה. אנחנו היינו מנסחים, 'אם שותה בעל המים' או 'אם שותה זה שבידו', 'מגיע לישוב'', מתוך הנחה שאם הדין נותן שישתה אחד מהם, וודאי הוא זה שהקיתון בידו. אבל בברייתא, "אם שותה אחד מהם", ללא זיהוי, כאילו שקולים הם ואין עדיפות לאחד על חברו.
​
כי אם אמנם מחולק ממון משמיים שלא בשוויון, זאת מאחר שגזרה ההשגחה שפלוני יעשיר ויאכל ברבורים אבוסים, ואלמוני יעני ויאכל פרוסת פת במלח. אבל בנוגע לחיים עצמם, אין עשיר זכאי מעני וכל כספו כאין, והרי מותר לגזול משום פיקוח נפש. לפיכך כאשר הולכים שניים במדבר בלי מים אלא קיתון אחד, אין תוקף לתפיסת היד ובטלה שֵם בעלות, אלא שייכים המים לשניהם כאחד. מעתה כל השאלה היא רק "אם שותים שניהם" וימותו או "אם שותה אחד מהם" כדי שאחד לפחות יגיע לישוב. ואילו הכרענו ששותה אחד, לא ברור שהאחד יהיה מי שהקיתון בידו, אלא שמא לפי הקדימויות בהוריות יג, א, או ע"פ גורל, או אולי כל דאלים גבר ושותה. אבל בן פטורא דרש שאין שום העדפה. ולשואל מה תועלת בכל זאת שימותו שניהם, תשובותו ש"אל יראה אחד מהם במיתת חברו". כבן פטורא הלכה למעשה כאשר קיתון ביד שלישי שאינו צריך לו, שהוא חולק את המים בין השניים הצמאים מבלי להעדיף אף אחד מהם; יעויין מהרש"א לב"מ שם.​
​
עד שבא רבי עקיבא ולימד שאפילו לגבי חיים יש בעלות על ממון, ולפעמים הוא ניתן לך כדי שתשרוד אתה ולא זולתך, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" אחריך.

לכאורה דברי החכם אינם נכונים אפי' אם נגיד שמותר לגזול מפני פיקוח נפש ודלא כהרב האוצר, הרי מ"מ בעל המים אינו צריך לתת לחבירו שיגזלנו וא"כ השאלה האם מוטל עליו מדין פיקוח נפש של חבירו לתת לו המים, במקום שגם הוא במצב של פיקוח נפש.

[עזריאל ברגר]

שיר שקיבלתי היום, וכיניתיו בשם "פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחָה בֶּן שַׁבָּת", והוא שייך לשיר הפותח את האשכול:
viewtopic.php?f=62&t=48910