הר גבוה, גבוה עד לשמי שמים.
הר יפיפה. כולו ירוק, כולו חיים.
ממנו נשקפה ארץ יפהפייה. ממנו נשפכים נהרות ונחלים.
ההר כולו ירוק וטבול באגמים.
והנה אני כבר כמעט למעלה, רק עוד רגע, אגע בעננים.
מן ההר הזה אשקיף על כל הארצות, אחכים ואדע מה שיודעים רק אחדים.
בו בהר הזה אחיה, בטהרה שאין כמוה, רחוק מן ההמולה, ושקוע בדומיה.
בו בהר אוכל לשקוע ברעיונות רוחניים, ולשלוט על כל טבעי המקולקלים המפוקפקים.
עוד רגע קט אני למעלה למעלה במרומים, ובו ובו ברגע שכבר כמעט נגעתי בעננים..
לפתע הנה גיליתי כי אינני אלא בדמדומים. הכל היה חלום חלום כה מתוק.
אך רחוק מן המציאות כרחוק הארץ מן המרומים.
קמתי לי צולע בודק אולי בכל זאת, אולי אראה כאן עץ אולי גם מעיין.
אך לא מצאתי רק כביש שחור ופחים מלוכלכים. הולכים על שנים הנקראים פה אנשים.
שקועים כולם ברעש ובדברים מגושמים.
הכביש נעשה שחור יותר מיום אתמול, גם הפחים יותר הסריחו שלא לדבר על אנשים.
כי כולם עמדו להם בצל של היופי המדהים.
הגיע שוב הלילה ושוב פגשתי את ההר, את יופיו של הטבע ואת טוהר החיים.
הפעם כבר אמרתי הנה אין זה חלום, עד ששוב שמעתי את קול הצרצורים.
האם כך הם החיים מלאים בחלומות, האם אי אפשר להגשים את אותם החלומות.
האם הטהרה והכיסופין שייכים לחלומות,
או שמא גם בתוך בתוך ההמולה, מתוך השאון ומתוך העשייה, אפשר ליגוע ולחבק ולחוש בטהרה.
רק ללא החלומות רק מתוך העשייה.
שלום לכם מחשבות אתם שייכים לחלומות.
ברוכים הבאים לכם חיים חיי העשייה.
מלאי המלאכה הפוריה הרעננה.
ואל נא תדאגו חלומות יפהייפיים.
נשוב אליכם בלילות המתוקים מלאי המעשים.
שם נחלום חלום מתוק על מעשינו היפים.