אראל כתב:אדג כתב:אם יורשה לי הקטן באלפי ישראל, לתקוע ראשי בין ההרים הגדולים, במה שכתב הגאון ז"ל בקונ' הנ"ל, ואף שנשתברו עליו קולמוסין הרבה, מ"מ תשובה מנחת את הדעת לא שמעתי, וחכם אומר על מה שלא שמע - לא שמעתי, והיפוכיהן בגולם.
דקשה לי
....
ואפשר עמד ע"ז הג' הנ"ל ז"ל בקונ' זה, אך אין שעת הכושר לעיין בו כל הצורך, ורק בחפזי בקוראי את דברי פתיחתו נוראות נפלאתי.
אתה סותר עצמך מיניה וביה
קודם אתה כותב ׳תשובה מנחת את הדעת לא שמעתי׳ כאילו התעמקת בכל מה שכתב האדמו״ר עברת על בתרי דבריו אדורך און אדורך
ולבסוף אתה כותב ׳ורק בחפזי בקוראי את דברי פתיחתו נוראות נפלאתי׳ כלומר לא החה לך פנאי לעיין בדבריו
ומכותלי דבריך ניכרהשלא עיינת כלל בדבריו של האדמו״ר שעיקר יסודו שהניסים יכולים לבוא מצד הטומאה כמו שכתוב בתורה בפרשת נביא השקר ונתן לך אות ומופת כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם, ובכן כשהניסים באים על ידי כפורים גמורים עוזבי תורה הדורסים על דת תוה״ק בגאוה ובוז בודאי שאלו הניסים לאו ממקום קדוש יהלכון
וכל מה שקשקשת לא נגע ולא פגע שם המדובר שהניסים נעשו ע״י עכו״ם שאינם בני תורה ומצות כלל
הספר עת נסיון של הרב דאמב מוכיח בפרטי פרטיות כל התכנון של הצבא מצד הערביים ומצד המדינה ומוכיח שלא היה שום מעשי ניסים כי אם דרך הטבע חלשים ביד גיבורים וערביים פרימיטיביים ביד צבא משוכלל זה הכל, (אתה יכול להתווכח בזה אם תרצה)
מה אעשה שאני מדייק ומדקדק בדברי, והקורא קורא לפי דרכו, בשטחיות, בחוסר העמקה בסיסי, ובהבנת דבר מתוך שום דבר. מהיכן שמעת מדברי כאילו אני טוען שלמדתי אי פעם ברצינות הראויה את שיטת סאטמר? לא ולא. אני מודה ומתוודה, מעולם לא למדתי בצורה רצינית את כתבי סאטמר בסוגיית הציונות. מה טעם בדבר? כך עלה במחשבה.
עם זאת, לשוחח בנושא ולשמוע 'שמועסן' על זה, שמעתי. מכאן ועד לידע רציני ומתעמק הדרך ארוכה. אבל לבוא ולומר לא שמעתי ישוב על קושיא זו, איני יכול?!
מפני מה אמרת שאין הגויים בני מצוות כל עיקר? וכי לא שמעת מעולם על ז' מצוות בני נח? גוי העובד כו"ם חייב מיתה בדיוק כשם שיהודי שעובד כו"ם חייב. הוא מצווה על כך, נענש על כך, ומקבל שכר על כך! א"כ, לא יתכן לומר (ע"פ דברי הסאטמר רב, כמובן) שתשועת והצלת ישראל יעמדו ממקום הטומאה, רח"ל, ואם ארע נס שכזה - פי' שבא מן הס"מ והקליפות ואין עלינו מצוה להודות לה' על כך (ושוב אני מדגיש, איני נכנס ואיני מערב את פרשיית אמירת הלל ובברכה על כך. פשוט לומר 'תודה ה' שהצלת אותנו מיד הערבים הרשעים, ונתת לנו את האפשרות לעובדך מתוך מנוחת הדעת, התיישבות הנפש ובטחון הגוף בארצך הקדושה', פשוט לא יותר מזה).
אני אביא דוגמא: מה יעשה אדם שנסע לשחות בים, והחל לטבוע רח"ל, קפץ המציל שאינו שומר תומ"צ כל עיקר, אוכל חזיר לתאבון ולהכעיס, מחלל שבת בפרהסיא, עוע"ז ומחלל שם שמים ברבים, והצילו. היודה לה' בקהל, בסוד ישרים ועדה, באמירת הגומל? או שמא לא? תשאל רב, אראל, מעניין לשמוע תשובה.
ומכאן אני מגיע לנקודה אחרת:
ישראל הר כסף כתב:נשלח אלי ע"י חבר.
כאשר ידוע לנו מנהג רבבות אלפי ישראל שליט"א שלא לציין את כ"ח באייר המכונה 'יום ירושלים' כלל, וודאי שלא לקבוע בו אמירת הלל, וכך נהגו מימים ימימה ע"פ רבותינו זי"ע, נשאלת שאלתו של הג"ר שריה דבליצקי שליט"א ביתר שאת וביתר עז, מה טעם יש בדבר, והרי אין ספק ואין חולק על כך שנסים גדולים התרחשו וישועה גדולה באת לנו, וממוות בטוח לחיים נצלנו, ובכגון דא לכאורה היה ראוי לגמור את ההלל בשם ובמלכות, ולכל הפחות לומר את ההלל בלא ברכה ולהרבות בשירות ובתשבחות.
ברור שיש מה לדון בפן ההלכתי, וכפי שהאריך בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' י, אך מדבריו של מרן בעל הקהילות יעקב שצוטטו שם בשולי הדברים נמצינו למדים שבנידון זה כרוכים 'עקירת יסודות בדיני תוה"ק ר"ל', מה שמביא אותנו למסקנא כי הנידון כאן אינו הלכתי ביסודו, אף כי ודאי שגם להלכה הפסוקה יש מה לומר בנושא זה, אלא הוא השקפתי – כללי, ואינו מצטמצם לדיניו של הלל ומתי יש לאמרו.
נראה להציע שני היבטים שעלו במחשבה בהקשר לזה.
א. בילקוט שמעוני תהילים רמז קיח איתא: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, אין לישראל ממה שישלמו להקב"ה אלא הודיה בלבד על כל טובה שהוא עושה להם, וכן הוא אומר אודך ה' כי אנפת בי, ואומר א'לי אתה ואודך א'לקי ארוממך וכו'.
וצ"ב אטו שייך בכלל לשלם להקב"ה על רובי הטובות שהוא עמנו, והרי מה נשיב לו שהכל שלו, ומידו נתנו לו.
ושמעתי לבאר בס"ד, שענין תשלומין בעלמא אינו ענין של תמורה וחליפי החפץ בדווקא, אלא יסודו הוא השלמה, וכמו שמצינו דרשת חז"ל: מכה בהמה ישלמנה – ישלימנה. תפקיד התשלומין הוא להשלים חסרון, בנזיקין את חסרון הנזק, וכן במקח וממכר בא להשלים את חסרון המוכר כתוצאה מהעדר החפץ הנמכר וכל כיוצא בזה.
ומה חסר הוא השי"ת? כבר אמרו אין השם שלם ואין הכסא שלם וגו', כאשר ישנם כאלו שכופרים במציאותו ית' שהכל מידו ומכוחו, ואומרים אין ישועתה לנו, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כביכול נחסר מכבודו ית' וגילוי שמו בבריאה. חסרון זה בכבוד שמים וגילויו באה ההודאה להשלים, זהו התשלום על רובי הטובות.
כמדומה ש'יום ירושלים' בצביונו המוכר הוא סתירה במהותו לכל המושג של הודאה והלל. היום הזה הפך למושג ולציון דרך בהאדרת והגדלת שם המדינה ושם צבאה בעולם, כמין ישות עצמאית בעלת כח ועצמה, גם אלו אשר שילמו את מס השפתיים כפורעים חובם לניסי המקום עליהם, לא נמנעו באותה שעה מלחלוק יקר וגדולה למלכות הרשעה, ראשיה שריה ויועציה, אשר אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, והזכרת ש"ש שבפיהם לעת מצוא בטלה באלף דברי רהב ושחץ.
מעתה מובן מדוע נפקד מקומם של שלומי אמוני ישראל מחגיגות ההודיה, זאת כאשר מבחינה ציבורית קשה להפריד בסכינא חריפא בין ההלל והודאה להשי"ת על כל הנסים לזקיפת הקומה ותחושת הסיפוק ושכרון החושים מה'עגל' החדש שגדל ומתפתח.
ב. ואף אם באופן פרטי, יש מקום לייחד הלל והודאה ליום זה לזכרון הנסים והנפלאות, הרי שכציבור יצאנו נפסדים מערבוביתם של אלו, ודי במחשבת פיגולים אחת לפסול את הקרבן.
וכבר מצינו כיוצא בזה בחזקיהו המלך שכתת נחש הנחושת וגנז את ספר הרפואות והודו לו, שכן מחמת הקלקלה לעיתים נפסדת גם התקנה, ונשחת הטוב והמועיל מפני גודל האיום שבקיום, ואם שוטה אחד יאבד טובה הרבה, כ"ש ממלכת זדון.
ה' יבדילנו מבין התועים, וילמד בינה תועים, ומלאה הארץ דעה את ה', עד שבות ה' עמו ונחלתו.
ב' התשובות, הינם אכן תשובות המיוסדות על דברי רז"ל וכו' אבל אינם דברי הלכה!!!
לא מדובר פה בישוב אגדתא במסכת חגיגה, או ביאור בדברי המהר"ל, זוהי הלכה! צריך להבדיל ביניהם, וכמלא שמים מארץ וכרחוק מזרח ממערב. לא קרב זה אל זה ולא דמי. הלכה ואגדה - שני תורות הם, והמערבבם הרי הוא מקצץ בנטיעות רח"ל.
בעיה דומה נמצאת, ראו זה פלא, בצד השני של המתרס, בקרב הציבור הלאומי שמרבה לצטט את דברי הירושלמי והמדרש "כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" ועוד מדרשים רבים כגון דא. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אמת, אך דברי ב"ש במקם ב"ה אינה משנה, ולאחר שפסק הרמב"ם ע"פ דברי הבבלי, שגאולתן של ישראל ע"י משיח תהא, איש בשר ודם, מבית דוד העוסק בתורה ומצוות והכף את ישראל לשמור את התומ"צ ומחזק את בדקי היהדות, והוא ורק הוא חזקתו משיח, הרי האומר אחרת הרי הוא כדברי ר' הלל בסנהדרין פ' חלק שאמר "אין משיח לישראל", רח"ל. ושרא ליה מריה.