משולש כתב:מלחמה שנהרגו בה יותר מ700 חיילים זה סיבה לעשות יום שמחה? ואם שמחה על שלא נהרגו יותר, האם גם בתשעה באב נעשה שמחה בגלל הפסוק באיכה "חסדי ה' כי לא תמנו"?
ביביא אומר כותב שהגאון ר צבי פסח פרנק אמר על יום ירושלים שלמרות שהיו ניסים בגלל הקילקולים הרבים במדינה אין לומר הלל
בברכה המשולשת כתב:לגבי מלחמת יוה"כ, ידוע לי על יוזמה לקבוע הזכרה של חסדי ה' וניסיו עמנו, באחד מימי חוה"מ סוכות, שבהם אירע המהפך במלחמה
מה שנכון נכון כתב:למה אין חוששים לעשות זכר לישועה שבמלחמת תשל"ד, אמנם מצד כוחי ועוצם ידי היתה פחותה מתשכ"ז, אבל מצד ההצלה לא היתה פחותה כלל.
אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.
ספריית הרמבם כתב:שלום
הכתוב לקמן פורסם כמאמר מערכת בעמוד השער של עיתון "המודיע" ביום חמישי כט אייר תשכ"ז, למחרת שחרור ירושלים עיר קדשנו.
לקרוא ולהאמין !!!
הד היום
שחרור ירושלים שבין החומות והכותל המערבי על ידי צה"ל המכה באויביו, הוא השיא במאורעות הימים הגדולים, שוב נרטב כותל הדמעות שריד בית תפארתנו המקום ממנו לא זזה השכינה. שוב נפיל שם תפילה ותחינה כפי שעשינו זאת עד לפני עשרים שנה, מאז נותקנו ממנו על ידי אויבנו.
שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה שהאירה לנו פניה. התגלות זו שהתחוללה במהירות דרמטית הפתיעה אותנו ומצאה אותנו לא מוכנים מבחינה נפשית. באנו לשם בקפיצת דרך, ממש לא יאומן כי יסופר אילולא חזינו זאת במו עינינו. שלשה ימים גדולים, מפחד ורעדה לפדות ותמורה. חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל ראו את ענני האש, עננים שהאדירו את כבוד ישראל והעמיד את העולם פעור פה, משתומם למראה עיניו, כאשר עם במצור ובמצוק הפך את הקערה על פיה ויצא מאפלה לאור גדול.
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האיסטרטגים הצבאיים בעולם יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בנסים, וכימי צאתנו בארץ מצרים הראה לנו ה' איש מלחמה נפלאות שאין להם משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה.
רק מי שעיניו טחו מראות אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום, ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...
הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.
לצפיה בסריקה של העמוד המקורי, גיליון המודיע, יום חמישי כ"ט אייר תשכ"ז, ראו נא כאן:
https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9 ... sp=sharing
כל טוב
אבישי אלבוים
מנהל ספריית הרמב"ם
זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).מה שנכון נכון כתב:אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.
זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].
ברזילי כתב:זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).מה שנכון נכון כתב:אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.
זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].
צופר הנעמתי כתב:גם אם בפיקוח נפש יש מקום לומר (כסברת הגרש"ז) שמתחשבים בדעת הציבור, זה משום ששם סברתו היא שעצם החשבת הדבר לסכנה קובע את הדבר כפיקוח נפש. אבל לקבוע ימי אבל ושמחה עפ"י הצבעה דמוקרטית זה לא שמענו, ודעת חכמי התורה היא המכריעה בדברים האלו מהי עד ספוד ומהי עת רקוד, ולא קול המון חוגג.
מה שנכון נכון כתב:אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.
זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].
גביר כתב:ג. בישיבת "תורת החיים" מאז הגירוש אין חוגגים יום העצמאות [ואיני יודע אם אומרים שם תחנון ביום זה, אברר בלנ"ד], אבל חוגגים את יום ירושלים [הגדרתה של ישיבה זו כחרדית או כלאומית צריכה בירור, וזהו נושא בפני עצמו].
א. לקבוע מהו יום אבל ומהו יום שמחה ע"פ מו"מ של חכמי התורה זה כן שמענו? מהם המקורות לפיהם מכריעים אם נצחון במלחמה הכרוך באבדות הוא עת שמחה או אבל?צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).
גם אם בפיקוח נפש יש מקום לומר (כסברת הגרש"ז) שמתחשבים בדעת הציבור, זה משום ששם סברתו היא שעצם החשבת הדבר לסכנה קובע את הדבר כפיקוח נפש. אבל לקבוע ימי אבל ושמחה עפ"י הצבעה דמוקרטית זה לא שמענו, ודעת חכמי התורה היא המכריעה בדברים האלו מהי עד ספוד ומהי עת רקוד, ולא קול המון חוגג.
לייטנר כתב:ספריית הרמבם כתב:שלום
הכתוב לקמן פורסם כמאמר מערכת בעמוד השער של עיתון "המודיע" ביום חמישי כט אייר תשכ"ז, למחרת שחרור ירושלים עיר קדשנו.
לקרוא ולהאמין !!!
הד היום
שחרור ירושלים שבין החומות והכותל המערבי על ידי צה"ל המכה באויביו, הוא השיא במאורעות הימים הגדולים, שוב נרטב כותל הדמעות שריד בית תפארתנו המקום ממנו לא זזה השכינה. שוב נפיל שם תפילה ותחינה כפי שעשינו זאת עד לפני עשרים שנה, מאז נותקנו ממנו על ידי אויבנו.
שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה שהאירה לנו פניה. התגלות זו שהתחוללה במהירות דרמטית הפתיעה אותנו ומצאה אותנו לא מוכנים מבחינה נפשית. באנו לשם בקפיצת דרך, ממש לא יאומן כי יסופר אילולא חזינו זאת במו עינינו. שלשה ימים גדולים, מפחד ורעדה לפדות ותמורה. חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל ראו את ענני האש, עננים שהאדירו את כבוד ישראל והעמיד את העולם פעור פה, משתומם למראה עיניו, כאשר עם במצור ובמצוק הפך את הקערה על פיה ויצא מאפלה לאור גדול.
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האיסטרטגים הצבאיים בעולם יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בנסים, וכימי צאתנו בארץ מצרים הראה לנו ה' איש מלחמה נפלאות שאין להם משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה.
רק מי שעיניו טחו מראות אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום, ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...
הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.
לצפיה בסריקה של העמוד המקורי, גיליון המודיע, יום חמישי כ"ט אייר תשכ"ז, ראו נא כאן:
https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9 ... sp=sharing
כל טוב
אבישי אלבוים
מנהל ספריית הרמב"ם
כבר נכתבה תזה בנושא מלחמת ששת הימים בראי העיתונות החרדית.
הסגנון שהבאת כאן קיים בכל העיתונים, כולל ע"י רבנים חשובים (בשיחות פרטיות, ציבוריות ובמאמרים).
לא ידען כתב:לייטנר כתב:ספריית הרמבם כתב:שלום
הכתוב לקמן פורסם כמאמר מערכת בעמוד השער של עיתון "המודיע" ביום חמישי כט אייר תשכ"ז, למחרת שחרור ירושלים עיר קדשנו.
לקרוא ולהאמין !!!
הד היום
שחרור ירושלים שבין החומות והכותל המערבי על ידי צה"ל המכה באויביו, הוא השיא במאורעות הימים הגדולים, שוב נרטב כותל הדמעות שריד בית תפארתנו המקום ממנו לא זזה השכינה. שוב נפיל שם תפילה ותחינה כפי שעשינו זאת עד לפני עשרים שנה, מאז נותקנו ממנו על ידי אויבנו.
שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה שהאירה לנו פניה. התגלות זו שהתחוללה במהירות דרמטית הפתיעה אותנו ומצאה אותנו לא מוכנים מבחינה נפשית. באנו לשם בקפיצת דרך, ממש לא יאומן כי יסופר אילולא חזינו זאת במו עינינו. שלשה ימים גדולים, מפחד ורעדה לפדות ותמורה. חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל ראו את ענני האש, עננים שהאדירו את כבוד ישראל והעמיד את העולם פעור פה, משתומם למראה עיניו, כאשר עם במצור ובמצוק הפך את הקערה על פיה ויצא מאפלה לאור גדול.
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האיסטרטגים הצבאיים בעולם יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בנסים, וכימי צאתנו בארץ מצרים הראה לנו ה' איש מלחמה נפלאות שאין להם משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה.
רק מי שעיניו טחו מראות אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום, ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...
הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.
לצפיה בסריקה של העמוד המקורי, גיליון המודיע, יום חמישי כ"ט אייר תשכ"ז, ראו נא כאן:
https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9 ... sp=sharing
כל טוב
אבישי אלבוים
מנהל ספריית הרמב"ם
כבר נכתבה תזה בנושא מלחמת ששת הימים בראי העיתונות החרדית.
הסגנון שהבאת כאן קיים בכל העיתונים, כולל ע"י רבנים חשובים (בשיחות פרטיות, ציבוריות ובמאמרים).
לדעתי, לית מאן דפליג שאז כולם שמחו עם ניסי ההצלה. בתוך כמה ימים עברו מסכנת השמדה מוחשית לניצחון גדול.
אלא שהמסקנות חלוקות. איש מזרחי ראה בהם 'אתחלתא דגאולה' והחרדים יותר קראו שלא להסתנוור מהניסים אלא להתקרב לד' ולנצל ההתעוררות בעם לתשובה. כך בכרוז מועצגה"ת.
דברי צדיק וקדוש כאילו היה זה 'ניצחון של סיטרא אחרא' וכדו', שגם הם הופרזו והוגזמו ולא נאמרו בלשון הזה, יכולים להתיישב רק על לב דורנו
השאנן ויושב בטח מאיום קיומי ממשי.
כך נלענ"ד בקיצור.
תודה רבה! האם תוכל לזכותנו בתדפיס או העתקה מהחלק הרלבנטי בספרך?הוגה ומעיין כתב:השאלה כיצד קובעים אמירת הלל על ניסי ציבור, על ידי הסכמת הגדולים או הציבור וכו', נידונה בראשונים ובפוסקים. הרב ברזילי כיוון מדעתו לדברי רבותינו הראשונים מחכמי פרובנס, הקובעים את הברכה, כל אחד מנימוקים אחרים, בהתאם לתחושה הסובייקטיבית של אלו שעמם התרחש הנס. לעומת זאת, המנחת יצחק בתשובה טוען שנחוצה מדרגת רוח-הקודש כשל חז"ל כדי לקבוע שהיה נס עליו ראוי לקבוע אמירת הלל, משום שפעמים רבות יש שהנראה כנס אינו כזה.
סקירה מפורטת של השיטות מצויה בספר "על הנסים ועל הטבע" של עזגד גולד. עסקתי בסוגיא גם בספר "דרך נשר", חלק ראשון, העתיד לצאת לאור בעז"ה השבוע.
שומר כתב:כל עוד חוקי המדינה כפי שהם האומר הלל צריך בדיקה
ברזילי כתב:א. לקבוע מהו יום אבל ומהו יום שמחה ע"פ מו"מ של חכמי התורה זה כן שמענו? מהם המקורות לפיהם מכריעים אם נצחון במלחמה הכרוך באבדות הוא עת שמחה או אבל?צופר הנעמתי כתב:ברזילי כתב:זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).
גם אם בפיקוח נפש יש מקום לומר (כסברת הגרש"ז) שמתחשבים בדעת הציבור, זה משום ששם סברתו היא שעצם החשבת הדבר לסכנה קובע את הדבר כפיקוח נפש. אבל לקבוע ימי אבל ושמחה עפ"י הצבעה דמוקרטית זה לא שמענו, ודעת חכמי התורה היא המכריעה בדברים האלו מהי עד ספוד ומהי עת רקוד, ולא קול המון חוגג.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 35 אורחים