הואיל וזכינו בזה לדברים חשובים, בין שנים מחכמי המקום שליט"א, נתבקשנו להעלות חלק מן הדברים.
[הדברים שלפנינו הם שרשרת הודעות, המסומנות במספר אי-זוגי הם מחכם פלוני, והזוגי הם ממשנהו].
1.
כמדומה שההאשמה היא
שגדולי משפחת רבלין שהסתופפו בצל הגר"א ורוחו של הגר"א, ואשר יקרת תפארת כבודם נזכרת אצל גדולי עולם שתיארו אותם - לא כתבו ולא דברו מאום מכל השגיונות שצאצא שלהם או בנו שז"ר יצרו.
זה שקר ציוני שפרח כאן בארץ, ולא זו בלבד שאין להם אם תורת הגר"א כלום, גם עם תורת אבותם אין להם כלום.
2.
לגופא דמילתא, כמה הנחות בסיס.
א. לא רש'''ז הוא אבי הספרים שבידינו, כי אם דודו [כמדו'] ר' יצחק צבי ריבלין, 'דרשן הגאולה' [רש''ז עם כל הכבוד לא היו לו הכלים לעוצמה שכזו].
ב. ר' יוסף ריבלין [ר' יושעה] בעל הפזמונים, והגימטריות המבהילות, אכן היה 'קול התור' בכל רמ''ח ושס''ה, עיין ערך הפזמונים [שגאונותם היא עצומה. הוא היה כותב גימטריות על סדיני ביתו! לאחר שאזלו לו הדפים...].
ג. הרעיונות של 'קו המדה' מיוחסות בוודאות לר' משה מגיד.
כך שהעסק הזה הוא לא כל כך מאוחר...
אני סבור שבתוך קבוצת תלמידי הגר''א שעלו לארץ, שהיתה ססגונית למדי... התייחדו הריבלינים [שלא עלו מיד! וכאשר הוכח כבר על ידי התעודות] בגישה מסויימת. שאר החכמים נתנו להם את הכבוד הראוי להם, ושיתפו איתם פעולה באופן הדוק, מפני שהם אכן דאגו במסירות למען היישוב. הרעיונות עצמם וכל התורות שמסביב, האם אכן בלעדיים למשפחה. וכדרך הגאולה קימעא קימעא, בדורות הראשונים היו אלו זרעים קטנים, שגדלו והתפתחו עם הדורות...
3.
שאלתי ... והחזיר לי תשובה מפורטת.
שאלתיו רשות למסור אליך גם את התשובה, היות ושניכם מבקשי אמת, והשיב בחיוב.
והנה דבריו:
במאמריו וכתביו של ר' יושע ריבלין שפרסם בחייו אין גימטריות וגם לא מקצת מהסגנון של הפזמונים.
ההשערה בדבר ד"ר יוסף יואל ריבלין, אין לי הוכחה לכך. זו השערה בעיקר ע"פ תחושה מכך שהוא מפרסם וכותב על הדברים עוד לפני שפורסמו הספרים ברבים, הוא גם כותב שיש עוד הרבה חומר בכתובים שלא העת לפרסם וכו'.
הוכחה אין כאן, אבל זה מריח לא טוב.
בס' ברית אבות בסערת אליהו הדפס, ישנם כל מיני ציטוטים מרבנים שכביכול ראו והכירו את הפזמונים, ביניהם גם הראי"ה קוק, אליו מיוחסים דברים שכביכול אמר בכ"ז אלול תרפ"א (25 שנה לפטירת ר' יושע) בכנס לזכרו בביהכנ"ס מזכרת משה בירושלים.
"באזכרה לר' יוסף ריבלין ז"ל ע"י ועדי השכונות בירושלים בכ"ז אלול תרפ"א, (הובא ב'הארץ' כ"ט אלול תרפ"א וב'דואר היום' כ"ח אלול תרפ"א)שהיתה בראשות הרבנים הראשיים הרא"י קוק ור' יעקב מאיר, והיו"ר ר' מנחם אויארבך ז"ל [...]" (חזון ציון עמ' 45 בהערה).
הבעיה היא, שבדקתי בעיתונות דאז, וב'דואר היום' מצוין שהכנס יתקיים בכ"ו אלול שחל ביום חמישי (לא בכ"ז), גליון של כ"ח אלול (שם כביכול אמור להיות דיווח שלאחר מעשה) לא קיים - שכן כ"ח חל בשבת!
זה 'קלאסי' מבחינת סוג המקורות המובאים ב'חזון ציון', מקורות שלא קיימים או מקורות שבהם נאמר הפוך או דברים שניתן להוציאם מהקשרם, רק שרוב הקוראים כלל לא טורחים לבדוק מקורות כידוע.
כפי הנראה כל הכתבים הריבלינים נכתבו בידי אותה חבורה. קודם נכתבו הפזמונים, לאחמ"כ ס' חזון ציון (שמשתמש רבות בפזמונים כמקור לדבריו), לאחמ"כ נכתב קול התור - המשמש פתאום כמקור פעמים רבים ב'חזון ציון' אבל רק במהדורה השניה של הספר ב"מילואים" בסופו, כשהוא עדיין בכת"י! בתוך 'חזון ציון' עצמו 'קול התור' עדיין לא קיים כלל.
לדוג' מהמילואים: "עמוד 21. הערה 23: עיקרי הרעיון של דרשה זו מובאים בכתבי 'קול התור' של ר' הלל תלמיד הגר"א שיופיעו בספר מיוחד" (שם עמ' 171).
אין לי כרגע הוכחה חד-משמעית שר' יושע לא כתב את הפזמונים (כדאי אולי שאתעמק בנקודה זו יותר), רק שאין שום סיבה לחשוב שכן, כשמי שפרסם אותם הם אותה חבורת זייפנים. אין לי שום סיבה לחשוד בר' יושע שגם הוא שקרן ח"ו שיכתוב את אותם בדותות היסטוריות כמו בספרים האחרים.
4.
שלום רב לרבני ארץ
מאי דכתיבנא מעיקרא התייחס למה שמקובל בפי העולם, ובא כאן בפי ידידינו הרב ... שליט''א, בשם 'השקר הציוני'. ועלה קאמינא דלא היא.
גם אם יש כאן זיוף, בקנה מידה רחב [ויש, כבר הבאתי מקצת סתירות פנימיות בכתבי קול התור, בקובץ שהעליתי לפני כמה שנים, מצאתיו אמנם בגוגל, אך מקומו בפורום אינני מאתר], עדיין הוא קודם בהרבה לקום המדינה ולשיח הציוני בארץ ישראל.
את 'קול התור' עצמו אני מתקשה לייחס לרש''ז עצמו, מפני שהכוחות הנדרשים לכך הם גבוהים למעלה מן המדה. מדובר בגימטריות עוצמתיות במיוחד ורמזים עמוקים ומחושבנים, שקשה להגיע אליהם בלי הרבה הרבה ידע בקבלה, והרבה הרבה גאונות. גם לשון הפזמונים עצמה היא 'מתוחכמת', ביחס ללשונו של רש''ז שהיא פשוטה וקלילה יותר [קשה לייחס את ספריו ואת הפזמונים לחד גברא].
סביר בהחלט בעיני לייחס את הדברים לשאר בשרו רבי יצחק צבי ריבלין, 'דרשן הגאולה', שהיה כל ימיו עושה ומעשה למען רעיונות קול התור
אני מסכים שבכתביו של ר' יושעה (ר' יוסף, ר' יאשע), שפורסמו בחייו בעיתוני התקופה, אין זכר כמעט לכל הרעיונות [מלבד הקטעים שהטלגרף והרחבת השוק הם מורים על התקרבות הגאולה, אני מצרף את הקטעים בתחתית הקובץ המצורף]. עם זאת לא נוכל להתכחש לכך שבספר שהוציא עליו חתנו ראד"ו, נמצאים הדברים האלו במידה גדושה, ראה בקובץ המצורף. קשה לומר שהוא החליט 'לתפור' לחותנו דמות חדשה הרחוקה כל כך מן המציאות.
בקיצור, חתנו של ר' יושע, ר' יצחק צבי ריבלין, ור' שלמה זלמן, הם [ורק הם] המקור הבלעדי לרעיונות קול התור והמסתעף. כמה דורות אפשר לעלות עם זה ללמעלה? על זאת לא נוכל להשיב. בנוגע לר' משה מגיד, אכן בכתביו ובדרשותיו שיצאו לאור ע''י נכדיו [משפ' ויספיש כמדו'] אין זכר לכך, אך רגלים לדבר שהוא הנהיג בפועל את שיטת ההשואה 'קו המדה', למען השלום, גם אם הפירוש המסתורי לכך לא נתחדש אלא ע"י רבי יוסף בעל הפזמונים.
בקיצור,
אם אחזור על מה שכתבתי –
אני סבור שבתוך קבוצת תלמידי הגר''א שעלו לארץ, שהיתה ססגונית למדי... התייחדו הריבלינים [שלא עלו מיד! וכאשר הוכח כבר על ידי התעודות] בגישה מסויימת. שאר החכמים נתנו להם את הכבוד הראוי להם, ושיתפו איתם פעולה באופן הדוק, מפני שהם אכן דאגו במסירות למען היישוב. הרעיונות עצמם וכל התורות שמסביב, האם אכן בלעדיים למשפחה. וכדרך הגאולה קימעא קימעא, בדורות הראשונים היו אלו זרעים קטנים, שגדלו והתפתחו עם הדורות...
עדיין אני סבור כנ''ל, אלא שאין מבורר מאיזה דור ניתן לומר שזה התחיל.
בכדי להמעיט את ההאשמה על השקרים והזיופים, אעדיף לומר כי החכמים שהתחילו ברעיונות אלו, בקשו להתלות באילן גדול, ואכן 'למדו' את מעשי אבותיהם על ידי ההסתכלות הנ''ל.
5.
תודה על הציטוטים שבקובץ ששלחתם.
כבר צינתי למע"כ שליט"א כי אינני בקיא בעניני קוה"ת, ורק היה למראה עיני דברים שנכתבו ע"י הרבנים.
אבל זאת למודעי שהרעיון הציוני בארץ ישראל (וכמובן עוד לפני כן בגולה) איננו 'צעיר' בכלל, והינו בן 130 שנה, והלך והתעצם בסוף שנות המאה ה-19.
בירושלים אחז מאוד הרעיון הציוני עם תחילת המאה ה-19. ואנו מוצאים כבר בחיי הגריל"ד שהוא נלחם בהם בכל כוחו בחרמות. אך אחרי מותו זה כבר שטף בירושלים.
זו נקראת התקופה הציונית. קום המדינה זה כבר שלב שלישי. (ציונות, לאומיות ומלחמה בבריטים, כינון מדינה). רק שבעוד התנועה הציונית בכללותה רצתה חי הפקר, הנה ה'מזרחי' העולמי לא רצה חיי הפקר אלא 'גאולה', אלא שכבר צווח עליהם ככרוכיא מרן הגרא"ו וסרמן הי"ד במאמריו שזו תנועה חד סטרית, וכמה שהוא צדק.
כעת ראיתי הויקי. (עם ההסתייגות הכללית שלא הכל חייב להיות מדויק שם), שר' יצחק צבי ריבלין הוא אכן היה עילוי עצום ומראשי המזרחי בא"י, ונרדף ע"י חוגי היראים על לאומיותו והחייאת השפה העברית. וההגיון מסכים עם דבריך שהוא הכותב את הכתבים 'קול התור'.
אך כמובן אין שום סיבה לשייך את רעיונותיו האישיים שהוא פיתח עם התפתחותה של התנועה הלאומית, לאבות אבותיו רבי הלל ואביו של רבי הלל, רבי משה משקלוב זצ"ל. בפרט שעליית תלמידי הגר"א היתה הרבה קודם לר' יצחק צבי ריבלין.
משכך, ההדרגה 'מזוייף' לקות התור לא תלויה בכך ששז"ר זייפם, אלא במהות הזיוף להלביש את התנועה הציונית במשנת הגר"א.
דמיון פרוע כזה של ר' יצחק צבי ריבלין (שהלאומניות העבירתו על דעתו, בבחינה מסויימת), הוא הרבה יותר גרוע משל הרב קוק, ואולי כאן נכרת גדלותו היתירה של הרב קוק מעל של רי"צ ריבלין, כי הרב קוק לא תלה את דעותיו במשנת הגר"א.
6.
שלמא למר ולתורתו
בשורות אלו לא אוכל להקיף את כללות הנושא, ולו מפני שהדברים נכתבים מקופיא, שלא בסדר הראוי, ושלא באופן המתוקן, ואעפ''כ מפני הדרת גאונו לא נמנעתי מלהעלותם על הכתב [וידון כת''ר את הדברים כשיחת תלמידי חכמים, ולא כהעמדה מבוססת של שיטה. יתייחס לזה כמי ש'זורק' דברים על קצה המזלג, ולא כמי שבא להעמיד ענין על בוריו].
מה שאמרתי מעיקרא הוא שרעיונות 'קול התור' אינם 'ציוניים', לא דברתי על שורשי הדברים אלא על המובן העכשווי. רצוני לומר, אע''פ שהספר נדפס רק בתשכ''ט, מכל מקום לחשוד בו שהוא 'התבשל' רק אחרי מלחמת ששת הימים, ולחיזוק מפלגות מסויימות, הא ליתא.
אם הושפע הרי''צ ריבלין מהתחושות הלאומיות שפיעמו בבני דורו, זאת לא נדע. ניתן להניח, בזהירות, כי בהתאם לגדלותו התורנית [רב שכונת זכרון משה, בין השאר] הרי שקדמה משנתו התורנית להצטרפותו להמזרחי [וכמו שהיה שכיח באותם הימים אצל הרבה מופלגים בתורה].
מה שברור הוא, דלא כמו שטוענים היום אותם הצווחים 'מזויף מזויף', כי בוקר אחד קם רש''ז ריבלין והתחיל לארוג מסכת סבוכה של שקרים, אלא הדברים שהביא לדפוס [אותם ודאי ערך ושיכתב] הם מבטאים תפיסה של קבוצה מסויימת מתלמידי תלמידיו הירושלמיים של הגר''א, אשר באה לידי ביטוי בפעולותיו הברוכות של ר' יוסף ריבלין [אשר את פירות מעשיו הברוכים אוכלים האידנא כל ישראל. הוא בעל הרעיון לבנות שכונות מחוץ לעיר העתיקה, בדורשו רמזים נשגבים על 'פרזות תשב ירושלים'. למשל, מהפסוק 'הרחיבי מקום אהלך' הוא למד שצריך להתרחב ולבנות עוד בתים, ולא רק להוסיף קומות על הבתים הקיימים, למרות שמדובר היה בעלות בלתי מבוטלת, על חשבון כספי הציבור. בזמנו זרקו עליו אבנים, על בזבוז הכסף, אך היום אנו אוכלים את הלב על כל קרקע שנבצר ממנו לקנותה!].
אע''פ שכת''ר מאשים את בני החבורה הנ''ל, באשמה כבדה מנשוא, במה שהלבישו את דעותיהם על משנת הגר''א. הנה, ראשית, האשמה זו דומה למה שנאשים את הראי''ה קוק על שהלביש את דבריו על דברי חז''ל... בעיניהם, הגר''א הוא הכל. עד היום אפשר לראות את שרידי תלמידי הגאונים הנ''ל, כאשר הם מצטטים בחיל ורעדה את לשונות הגר''א ז''ל האקטואליים לימינו... [ואף אנשים גדולים ביניהם. רבי יוסף לייב זוסמן למשל (הגם שהוא תלמיד מובהק לרב חרל''פ תלמיד הראי''ה, שרשי תפיסתו הם ירושלמיים) בביתו של הגרא''י זלזניק היו מתכנסים בכל מוצ''ש של שבת מברכין לראות במה אפשר לקרב את הגאולה...] ברור אפוא, שכשם שהאדמו''ר ממונקאטש מצא את שרשי דבריו בבני יששכר, על דרך זו אף בני בניהם של מייסדי היישוב, 'קראו את הגר"א' באופן שהתיישב על לבם.
וצריך לדעת שאין זה רק בגדר המצאה בעלמא [ונאמר שכמו כן יכלו להמציא כזאת על בעל קצות החשן], אלא באמת מאז ומעולם שררו שתי תפיסות בקרב תלמידי הגר"א. בקוים כלליים נוכל לומר, שהיו את אותם שנתלוו על הרמ"מ משקלוב בעלותו לירושלים, ומסרו נפשם על בנין החורבה [צריך להבין, הכסף שנשפך על זה היה יכול לפרנס את ירושלים ברווח לתקופה ארוכה מאד! אעפ''כ הם היו מונעים בכח פנימי עז], וכל כיו"ב, ומנגד היה את רבי ישראל משקלוב בעל הפאת השלחן שהעדיף להשאר בצפת, ותפיסותיו היו מתונות יותר, כידוע בדברי הימים של אותה התקופה [הייתי קורא לזה 'מורגנשטרן' ו'אטקס', אשר כידוע כל אחד מאיר את דמותו של הגר"א בפנים אחרות לגמרי. קראתי לפני שנים את ספר 'הגאון' של אטקס, וזה לא אותו הגאון של תלמידיו הירושלמים!].
כמובן אי אפשר לי להוכיח זה על רגל אחת, אני אישית משוכנע בזה מתוך עיוני ובקיאותי בדברי הגר"א ובית מדרשו. אציין רק על קצה המזלג, כי בכתבי הרמ"מ ותלמידו רבי אייזיק חבר, מוזכרים ענייני שני המשיחים אלפי פעמים [ללא גוזמא], וכל העניינים היסודיים תלאום ושייכום לעניינים אלו, בשעה שבכתבי רבי חיים מוואלאזין אין לכך כל איזכור [המשיח מוזכר אצלו ז"ל בצורה אגבית לגמרי]! בוודאי שהיו כמה וכמה גוונים בתלמידי הגר"א [אשר הכירוהו כאשר היו כבר גדולים בתורה וכמ"ש החזו"א], וכשם שאין לדמות את העולים לארץ ישראל לאותם שנשארו בחו''ל, כך גם בארץ ישראל היו בהם שכבות שונות [ולימוד הקבלה כמשל. בליטא היה הדבר בהסתר ממש, ונמסר בסוד לגדולי גדולים, בשעה שבארץ ישראל קבלת הגר"א היתה מפורסמת הרבה, בראותם את עצמם כממשיכי דרכו של הגרמ''מ משקלוב, 'שקלובאים' ולא 'וילנאים'. לקבוצה הראשונה יש לשייך את אותם שהיו הרבה שהיו מניחים תפלין כל היום, בקיאים בתנ"ך על בוריו, מקפידים על הנץ החמה, ועוד ועוד. אלו בירושלים היו, ואילו בליטא הדרך היתה 'ישיבתית' יותר. דברים אלו היו ברורים לי מאז ומקדם, ולאחרונה ראיתי כאן בפורום בשם ר' נתן רוטמן שגם הוא עמד על חלוקה זו בין תלמידי הגר"א].
היות ורחוק בעיני לומר שר' יוסף ור' יצחק צבי ריבלין המציאו את השיטה מאפס, ורחוק בעיני לומר שלמען זה הם בדו כל כך הרבה עובדות ושקרים ומעשיות שלא היו ולא נבראו על אבות אבותיהם [הגם כי אכן לא נמלטו ספרי הריבלינים מעובדות תמוהות, וד''ל], אך יותר מסתבר לי לומר שהם 'ניפחו' ושכללו את מסורת אבותיהם, שאכן היו בעלי תפיסות מעשיות בנוגע לקירוב הגאולה, אם פחות ואם יותר.
ויובהר, כל זה לא כתבתי אלא לגופא דמילתא, ולבאר מבטן מי יצאו הפנינים האלו. אני לכשעצמי, משוכנע כי דרכי קול התור אין להם ביסוס בתורת הגר"א, וכאשר הארכתי בקובץ שהעליתי לפני כמה שנים [הוא ברמה נמוכה יחסית, יען כי הייתי אז צעיר לימים ממש]. אעפ''כ את דרכי ספר 'אחרית כראשית', אפשר לענ''ד בהחלט להתאים עם גישתו של הגר"א.
7.
דבריו שיחי' נכונים.
אכן לא חשבתי שהמדובר הוא על הציונות הדתית של מדינת ישראל, אלא שההפצה באותם ימים היתה של שז"ר, שלבטח היה נוטה לציונות. [העלו במכתב באשכול, שבסוף ימיו שנא אותם, ואף הצמיד לשמו של פישמן-מיימון דברי קללה (וזאת לא אדע איך יכל לקרא כזה מהפך אצלו).
לפי המתואר רי"צ ריבלין היה גאון אדיר ועילוי. וברור שהרעיונות החלו מפכים אצלו אחרי שכבר קיבל תורתו בישיבת וולאז'ין, וגדל בתורה בעצמו.
אבל החלק השני של מע"כ, שהתפתחו שתי אסכולות בדרך הגר"א, נראה לענ"ד שזה לא בדקדוק. אמת שכך נטה בעהמ"ח הספר אחרית כראשית לומר, וניחא ליה בזה מכמה סיבות, אבל נראה לי שזה לא נכון, ואסביר דברי.
הן אמת שגדלות הגר"א היתה כידוע למעלה מבני דורו, הוא כתב הרבה מאוד (בקיצור מופלג, אבל דברים מובנים) בכל חלקי התורה המצויה בידינו, מה שלא היה באף אחד, אף מדורות רבים שקדמוהו. והרבה מהדברים קצרים למשיג מחמת עומק המושג, אם בקבלה אם בדברים אחרים, ואנחנו מתייחסים אליו כא' הראשונים (לשון החזו"א), וכל מי שעוסק בתורת הגר"א תוך כדי הלימוד והעיון, אם זה בביאור הגר"א לשו"ע, אם זה בביאור הגר"א לירושלמי, או לתנ"ך רואה לפניו 'פרשן' שראוי להשיחיר פנים להבין דבריו, דכרכא דכולא ביה, והוא נוגע ומקיף שרשי הדברים, כהקדמונים, ופחות מתפלפל בנקודות, דוגמת האחרונים - לרוב גדלותו.
לאור זאת ברור שאפשר להלביש, כדברי כת"ר, על דבריו הרבה רעיונות כמו שבבחינה אחרת מלבישים על דברי חז"ל.
אבל אם נקח את גדולי הפרושים שעלו לא"י, הנה הם לא שייכים ל'אסכולות', כדוגמת הגרי"ז מסלנט שהיה שייך לפרושים שבאו מליטא. בה בשעה שבדור הבא, הוא הזמן שבמקביל שהתפתח אצל הריבלינים האידיאה המשיחית. ולא בתקופת עליית תלמידי הגר"א! ניקח לדוגמא שנתן פרידלנדר שהיה אידיאי של אז, היה תלמיד של רי"ז מסלנט. ואף הלביש על רבו רעיונות משיחיים, אם כי ברור שהם היו פרופורציונליים למשנתו וחסידותו הכוללת, של רבו הגרי"ז מסלנט.
אמת נכון שמנהגים של קימה בנץ והליכת תפילין כל היום יכול היה להיווצר אצל אנשים פרטיים ולא אצל מי שבא עם הציבור, כדוגמת ראשי ישיבת וואלאז'ין לדורותיהם, אבל זה פן קטן ביהדות, ובודאי שהעיקר היה עמל התורה וידיעתה.
ממילא לומר שהיו שתי אסכולות, נראה לי רחוק משרשי עליית תלמידי הגר"א.
אמנם עצם העלייה של תחמידי הגר"א התפתחה כאשר היתה תנועה כללית לעלות לארץ (והתנועה החסידית לעלות ארצה קדמה להם), וכמובן לא כולם עלו, אבל זה בהחלט לא הופך את הענין לשתי אסכולות. הרעיון האידיאי המשיחי, לעומת הרעיון האמיתי של עקבתא דמשיחא, הוא חבל דק, שבמשך השנים נטה מהאמת שלו, כדוגמת המזרחי העולמי ולאחריו הציוניות הדתית העכשוית, שלא נשאר ממנה שום יהדות ועבודת ה' אמיתית.
סוף דבר נראה לי לפי המעט שקראתי, שבמקביל להתפתחות הרעיון הציוני (שנבט בעיקר בתקופת הפרעות שתקפו על יהודי רוסיה, אז למשל הוקמה תנועת ביל"ו, גזע טרום ציוני), גם בקהילת הפרושים שחיה בירושלים החל להתגנב הרעיון האידיאי הזה והכיה שורשים אצל מי מהם כדוגמת הרי"צ ריבלין.
בניית בית כנסת האדיר 'בית יעקב' החורבה, נועד בשביל לקבוע יתד ושורשים איתנים, ולא קשור לרעיון גאולה אידיאי (בודאי שבנין הארץ הינו חשוב - גם לנו אנחנו), אלא שמונומטום גדול יוצר השפעה כבירה על בניית ויציבות היישוב. בדיוק כשם שבענין אחר הגריל"ד ואחריו ר' יצחק ירוחם זצ"ל הקים בנין אדיר מימדים גם ביחס לימינו, של בית היתומים, כדי שיאפיל על המונומנטים הציוניים וילחם בהם. ויקבע שורש לקהילת היראים פרושים וחסידים.
8.
אחר תת שלו' וברכה
ידוע ידעתי כי הנקודה המרכזית, לטעון שבקרב תלמידי הגר"א היו 'מפותחות שתי אסכולות' כלשונו של מר, הוא דבר שמצריך מאמר שלם ארוך מנומק ומבוסס, אם לא ספר שלם. לכן כתבתי שלא אוכל להוכיח זאת על רגל אחת [אם כי לבי אינו מהסס בדבר. לאחר שהוברר לי הדבר מעיון ולימוד בתורת הגר"א ז"ל ותלמידיו, ובמהלך הקורות אותם בחו''ל, וכאן בארץ הקודש. לאחר ששמעתי כן גם בשם תלמידי הרב זילברמן, המקדישים לנושאים אלו את מיטב כשרונם ומרצם (ויש הרבה, הרבה אנשים הרבה כשרון והרבה מרץ!), נתחזקה אצלי ידיעה זו ביותר].
אני רק מפנה את כת"ר לעיון במחלוקת הגדולה שהיתה בין מחנהו של ר' מענדל משקלוב שדחק לעלות לירושלים [שכל כתביו אומרים 'משיחיות' (אני מתנגד לעצם המושג, ולמה שהוא מבטא, אבל בצורת המו''מ הנוכחית שבינינו, זוהי המילה המתאימה כעת), לא מיבעיא במים אדירים ומנחם ציון אלא כל שכן ובפרט באותם שנתגלו לאחרונה באופן מופלא, ויצאו לאור בשם 'כתבי הגרמ''מ'], לבין ר' ישראל משקלוב הפאת השולחן שהעדיף להשאר בצפת.
המחלוקת לא היתה על שיקולים טכניים, היכן כדאי לגור, אלא הרבה הרבה למעלה מזה. גם לאחר שעלה ר' ישראל לירושלים, עדיין היו מחולקים ביניהם הרבה. ר' ישראל היה מתפלל בסוכת שלום ולא בחורבה. והמדובר כאן בדור הראשון של תלמידי הגר"א!! ענקי עולם שיצקו מים על ידיו הטהורות של אור העולם קדש הקדשים, והם עצמם היו שונים מאד ביחס בין ריאליה לבין מיסטיקה [סליחה על ביטויי החול, אך כנ''ל].
המסירות נפש העצומה למען בניית החורבה [מסירות נפש כפשוטו! ראש''ז צורף נהרג על רקע זה] ממש ממש לא היתה 'לקבוע יתד ושורשים נאמנים', וכדברי מר שיחיה. זו לא סיבה 'להרים' את כל היישוב לשם כך [ואכן היו שנתרעמו על כך, בירושלים ומחוצה לה]. ויוכיח מכתב השד''רות של 'סימנא מילתא היא אתחלתא דגאולה'. קשה להוכיח במקורות מדוייקים את המטרה של בניית החורבה, אך מה שברור הוא שיכלו להקים בית כנסת בסדר גודל לא פחות גדול, גם במקום אחר! ההתעקשות וההתאמצות של תלמידי הגר"א [וכנ"ל, היינו דור ראשון ושני לרבינו אליהו] על מיקום זה דוקא, אותו זיהו כ'חורבה אחת מחורבות ירושלים', מחזקים את המסורות על כך שמה שהנחה אותם אלו טעמים נסתרים מתורת הסוד, השייכים לתקוני משיח בן יוסף [יש על כך מקורות רבים (בעלי נופך נסתר), ניתן להגדיר זאת באופנים רבים, חריפים יותר או פחות, אך באופן כללי זה רושם ודאי].
רבינו הגר"א כלל בתוכו פנים רבות, ועולם הישיבות, יונק ישירות מתלמידו הגדול, מוהר''ח זללה''ה. אך אין אלו אלא פנים מסויימים. אם נסתכל באופן כללי על דמותו של הגר"א, נמצא לעיקר את אהבת הפשט והריחוק מפלפול, את הבקיאות העצומה בתנ''ך ובמדרשים, את קיום המצוות כמאמרן [ברכת כהנים בכל יום, תפלין כל היום, תפילה בנץ, אי הסתמכות על קולות הלכתיות שקנו להם מקום במשך הדורות, הצמדות לפשטות הש''ס כגון ברכת שהחיינו בשעת ראיית הפרי], לימוד הנסתר בגילוי נפלא ולא מעט מעט במסתרים, ועוד כהנה מעלות נשגבות. עולם הישיבות הליטאי, למרות שנמשך הוא ישירות מכח הדרכת הגר''א לרבי חיים, רחוק מאד מאד מכל נקודות אלו. ניתן לומר שבווילנא עצמה, בדור שלאחר הגר''א, כבר לא היתה ניכרת כ"כ השפעתו, בתחומים הנ''ל שהזכרתי.
לעומת זאת, תלמידי הגר"א אותם שעלו לארץ [וניתן להבין שנקודת הפלוגתא בין אלו שנשארו, ומטעמים שהציבור צריך להם וכיו''ב, טעמים פרקטיים, לבין אלו שעלו והשליכו מאחורי גוום את הכל הכל, גם היא שייכת לנקודה שאנו דנים עליה], ובפרט ובפרט הקבוצה הירושלמית, ניתן לומר שהם אכן התייחדו באופן מיוחד בנקודות הנ"ל שהזכרתי. רוב כתביהם בקבלה ולא בנגלה, חדשו ברכת כהנים בכל יום [האשכנזים הראשונים בעולם! שהעזו לחדש זאת], מעשיהם מונהגים על פי רזין דרזין ולאו דוקא בהסתכלות ריאלית, ועוד ועוד כיו''ב. לא אוכל בשורות אלו לחדד ולהאריך את הנהגותיהם שהיו שונות עד מאד מתלמידי הגר"א שבחו''ל, אך דומני כי המעיין בספריהם של אטקס ושל מורגנשטרן [לאחר שיוציא את התבן, שהוא נמצא אצלם בכמות גדושה] יווכח בכך בקלות. מספיקה הדוגמא שהבאתי למר, על אודות זה שכתבי הגרמ''מ וממשיכי דרכו מיוסדים הם על ענייני המשיחים, ברזין וגימטריות מרובים עד מאד, מה שלא מצאנו כמעט בכלל בממשיכי דרך הגר"א שבחו"ל.
כמובן שזה לא נכון לחלק בסכינא חריפא, ויוכיח רבי ישראל משקלוב גופיה, שאם כי היה שקלובאי [כולל כל מה שזה כולל] עדיין היה רחוק מדרך הגרמ''מ, וגם הצדיק רבי יוסף זונדל דרך מיוחדת היתה לו בפני עצמו. בודאי שיש כאן הרבה אמצע, הרבה יותר משוליים... אבל באופן כללי דומני כי הקביעה [המורגשת ומקובעת בלב הרבה שעסקו בתחום, ללא הנחות ראשוניות] על כך שבתלמידי הגר"א ניתן למצוא מקום רב לשתי הגישות, ה'אפורה' וה'צבעונית', הראשונה שהגיעה אלינו מישיבות ליטא ומבית בריסק, והשניה שפרחה והשתכללה בירושלים של מעלה [זה לא נכון להגדיר את זה כ'פן קטן ביהדות', כיון שלא מדובר כאן במנהגים ספציפיים בלבד, אלא בצורה כללית של אורח חיים, שנצמד לדברי חז''ל ולא למקורות שלאחריהם, חי מאד את תורת הנסתר, פוסק על פי דרך הגר''א ה'עצמאית', ועוד כיו''ב, דברים המייחדים מאד מאד את המחזיקים בהם, ושונים בהרבה מהדרך המקובלת. אנשים של 'תיקון חצות' הם אנשים אחרים! סביר בהחלט להניח כי אם היו עולים לירושלים 'ליטאים רגילים', עדיין היינו זוכים לשמוע ברכת כהנים רק בחגים].
יתכן [והרבה יותר מזה] שחלו שינויים ותמורות, בעקבות התפחויות עולמיות, וכגון הציונות וחברותיה, ונתחברו להם הרעיונות ה'משיחיים' מבית מדרשם של מייסדי היישוב, יחד עם מושגים זרים, יתכן, אך לא על זה עתה באתי, אלא על שורשי התפיסה של ראשוני העולים [אודה ולא אבוש כי לא ידעתי כי ר' יצחק צבי היתה לו שייכות כה גדולה עם המזרחי, אך עדיין אני סבור כי אם לא שקיבל מנה גדושה של 'ישוב הארץ כפשוטו' מבית אבא, לא היה מעז להיות 'דרשן הגאולה' בשם אבותיו על דבריו שלא היו שייכים גבייהו].
ובזאת אסיים דברי, שנאמרו מקופיא ממש, לא בעומק ולא בהיקף. איני אומר קבלו דעתי, אלא שימו אותם על לב, והתבוננו בהם. הדברים דורשים הרבה חקר ועיון, ולא דוגמאות בעלמא שנשלוף כאן יועילו להוכיח את ביסוס הדברים. צריך לעקוב אחרי פעולותיהם של מייסדי היישוב, אשר מהם מוכח לענ''ד, כי בהרבה מקרים גבר השיקול ה'מיסטי' על ה'פרקטי', והרבה ממעשיהם היו על פי רזים וסודות [שקבלו מהגר''א, או שסברו כי כן הוא על פי דרכו], ובכדי לקרב את החזון והייעודים אשר להם אנו מצפים ומייחלים.
ואכפול ברכה ושלו' לאוהבי תורתך
9.
אודה ולא אבוש כי אינני בקיא בתחום הזה.
חבל שאין את מי לשאול, כי היחיד שיכול היה לענות בזה הוא דוקא ר' שמואל אוירבך, אבל לא התענינתי בזה בחיי חיותו, ואף דברים שחשבתי לברר אצלו, לא מהרתי כי אמרתי בליבי שהוא עוד צעיר.. והפסדתי.
אבל הוא לא אהב את הגישה שהתפתחה לבסוף אצל הרי"ש זילברמן.
אגב, האנשים המוכשרים אצל קהילת רי"ש זילברמן (שנהייתה יותר 'קהילה' מאשר בחייו..) כבר שפוטים כמובן.
עוד דבר אחד ניתן לשים על לב, כי דרך המשיחיות אם ניתן להתבטא כך (כי זה נראה לי עוול) לבסוף מצאה את מותה בתוך ההואי הציוני של מדינת ישראל.. כמו בנו של הראיה שכבר היה בעייתי, ושלא לדבר על הדתיים הלאומיים של היום שהורחקו כבר ע"י גדולי הדורות בשתי ידיים: הגרח"ע, הגרא"ו, החזו"א, הרב מבריסק, הסטיייפלער והרב שך. היא מתחדשת ע"י לאומיים כמו קדושת ציון, כאשר רפו ידיים בפטירת הרב שך והרב אלישיב, אבל שוב גם הם בסופו של דבר ילכו על הגשר החד סיטרי. אין מזה דרך חזור, זאת כבר ראה בעיני הבדולח מרן הגראב"ו הי"ד במאמריו שפרסם ותרגמם לעברית בעזרת ר' משה שיינפלד. 'עקבתא דמשיחא'.
בסופו של דבר אינני בקיא בסוגיא הזו, ולא ידעתי מי מגדולים יודע בה דבר כיום.
10.
דומני כי ר' שמואל מאד מאד היה מחבב טיפוסים דוגמת הרב זילברמן זצ''ל. מבחינה ציבורית הוא לא אהב את זה כדרך לרבים, על כל המשתמע מכך [עד כדי שאצלי יש פשוט שני ר' שמואל, הראשון הוא העממי הפשוט שמתבדח לפעמים ומחלק מצלחתו באהבה, והשני הוא רשכבה''ג הנזהר על כל פליטת קולמוס, ושם גדולתו ורוממותו].
אבל ר' שמואל בעצמו עדיין הכיר מסתמא מזקני ירושלים שהיו נושאים בלבם מסורות אלו. וכן, גם היום, ישנם צנועים הנחבאים אל הכלים אשר רוממות קול התור בפיהם [אם כי לא ישמע קולם, משום שאין למי... וזו הסיבה שבטלה דרך זו, לא מפני שהיא עברה למזרחי, אלא בגלל שזקני ירושלים כבר נתעלו לישיבה של מעלה, ובניהם אחריהם כבר נתחנכו בישיבות, וכמו שקרה להרבה דעות ושיטות שלא היוו את מרכז הרוחניות החרדי. אפשר לומר שעוד הרבה מעלות ירושלמיות בעלי ניחוח יהודי עתיק, ספו תמו להם באותה הדרך, כמה בחורים מתחנכי בדרך של ר' שריה?].
[ובענין מש''כ מר – "אגב, האנשים המוכשרים אצל קהילת רי"ש זילברמן (שנהייתה יותר 'קהילה' מאשר בחייו..) כבר שפוטים כמובן".הנה אין זה מוכרח, מפני שהרבה מאד מבני המקום אינם 'ילידים' אלא מעצמם באו, שאחרי שנוכחו בצדקת הדרך, לדעתם כמובן, באו ונספחו. וממילא אינם שפוטים כלשון מר, אלא בהיפך, מחמת שהשתכנעו נעשו לדוברי השיטה.
אני אישית משוכנע שאני אובייקטיבי במידה מרובה. יען כי אני הכרתי את קול התור בהיותי קרוב לגיל עשרים. עד אז, לא ידעתי מאומה וחצי מאומה, מדברים אלו. מתחילה הייתי בטוח שזה ספר אמיתי של הגר"א, בפרט שראיתי את שמו של ר''ח פרידלנדר עליו, תקופה ארוכה לא ידעתי מנוחה לעצמי מחמת עוצם הגילויים שהיו לי מהספר. כאשר העמקתי חקר, והעליתי במצודתי כי רחוקים הם הדברים מאד, הייתי ממש מאוכזב, ואז זכיתי להעמיק חקר במשנת הגאולה בדרכו של בעל הלשם זיע''א, ואף זכיתי לכתוב על כך בקולמוסי הדל. לאחר זמן מה ערכתי את הקובץ אותו העליתי כאן פעם, המוכיח על הסתירות הפנימיות בקול התור, ועל המרחק העצום שלו מכתבי הגר''א ותלמידיו. מתחילה היה במחשבה להפיצו לאחר עריכה מסודרת. לאחר תקופה נוספת זכיתי לשמוע ולהבין על אנשים גדולים שנשאו ונושאים בלבם את הרעיונות הנ''ל [בצורה יותר מעודנת בדרך כלל], ואז התעוררתי להעמקה נוספת, מפי ספרים ומפי סופרים, ואז הוברר לי את מה שכתבתי למר באריכות כי במשך הדורות היו כאן רבים מתלמידי הגר''א -החל מהדור הראשון- שתפשו בהחלט כפי הדרכים הנ''ל של קירוב גאולה בדרך הטבע, מי פחות ומי יותר, ואז הבנתי כי אין זה סתם המצאה שקר וזיוף, אלא דבר שיש לו ידים ורגלים בדורות הראשונים, ולכן החלטתי כי מוטב אשים קנצי למילין, ובהא סליקנא.
ומסיימים בטוב בתפילה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.