לגבי פולמוס התר העלייה להר הבית.

[אלי כהן]

ראוי לנסות להבין את שורש המחלוקת בימינו שבין סיעת האוסרים לסיעת המתירים, לגבי הכניסה בזמן הזה להר הבית.

כידוע, על סמך משנה מפורשת, פסק הרמב"ם - פעמיים - בלא חולק, שלטמאי מתים מותר להיכנס להר הבית.

וזו לשונו (ביאת מקדש, ג ד): "טמא מת, אפילו המת עצמו, מותר להיכנס להר הבית".
וזו לשונו בפעם השנייה (בית הבחירה, ז טו): "ומותר להכניס המת עצמו להר הבית, ואין צריך לומר - טמא מת - שהוא נכנס לשם".

הראשונים לא חלקו על הרמב"ם, שהרי מקור דבריו אינו מאיזה דיוק בעלמא, אלא הוא ממשנה מפורשת (כלים, א ח): "הר הבית - מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם; החיל [חי"ת בציר"י] - מקודש ממנו [מהר הבית], שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם". אמור מעתה: איסור כניסת טמאי מתים - הוא רק אל החיל, אבל מותרת להם הכניסה להר הבית - שאליו הכניסה אסורה רק על זבים וזבות נדות ויולדות - שטומאתם חולפת כידוע על ידי טבילה כדין.

גם גדולי האחרונים - שעד הדורות האחרונים, לא חלקו על אותה משנה מפורשת ועל הרמב"ם.

גם אין מחלוקת על המציאות: בזכות הפרטים המתבארים במסכת מידות, יכול היום כל בר בי רב לדעת בקלות איך לצייר את מפת הר הבית (שצורתו כצורת טרפז) ואת מפת החיל (המצוי בחלק הצר העליון של הטרפז), ככה שכל מי שמגיע ברגליו למקום - כשבידו המפה המצטיירת ממסכת מידות - רואה במו עיניו את אותו טרפז (שנראה אפילו ביתר-בירור כשחגים מעל הר הבית במסוק), וכך הוא יכול בקלות לוודא את מקומם של לפחות שני תחומים על הר הבית: תחום ה"חיל" הודאי - שהוא כרת ודאי, ותחום ה"לא-חיל" הודאי - שהוא מותר ודאי; בין שני התחומים הוודאים האלה, נמצא תחום ה"ספק-חיל" - שאליו הכניסה נגועה בספק-כרת.

אז איך נולדה בימינו המחלוקת לגבי איסור כניסה להר הבית? היא נולדה אחרי שה"רבנות הראשית לישראל" (בעקבות רבני ירושלים מהדור הקודם) גזרה איסור גורף על הכניסה להר הבית: לא רק על הכניסה לחיל ולמקומות המסופקים - אלא גם על הכניסה למקומות בהר הבית שהם בוודאות מחוץ לחיל, וזאת משלושה טעמים: א. לא כל אחד למד מסכת מידות. ב. לא כל אחד למד הילכות טבילה - הנצרכת בכל מקרה (כי הרי הכניסה להר הבית אסורה לזבים שלא טבלו). ג. כל התר כניסה למקומות המותרים, עלול לעודד - עמי הארצות ואינשי דלא מעלי - לחפש אמתלאות הילכתיות שגויות לפרוץ גדר להתיר גם את המקומות האסורים. הגזירה נועדה אם כן למיגדר מילתא, מחמת החשש לעמי הארצות ולאינשי דלא מעלי.

לתקנה זו של הרבנות הראשית לישראל (שבה כיהן גם הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצוק"ל) הסכימו גם הרבה מגדולי הדור החרדים (כולל הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ששימש כדיין ברבנות הראשית לישראל, וכולל הגר"י וייס זצוק"ל ראב"ד העדה החרדית בספרו מנחת יצחק ח"ה סי' א); אבל הואיל ולא כל הפוסקים צמודים לרבנות הראשית לישראל, לכן נוצרו להם ארבע מחנות:
1. המחנה של אלו ההולכים אחרי תקנות הרבנות הראשית לישראל: אלו החמירו מחמת התקנה, גם אם למדו את מסכת מידות וידעו בדיוק איפה על הר הבית נמצא התחום שהוא בוודאות מחוץ לחיל.
2. המחנה של אלו, שלא למדו את מסכת מידות, ושלכן לא ידעו היכן עובר התחום של החיל: אלו החמירו מחמת ספיקם, גם אם לא הלכו אחרי תקנות הרבנות הראשית לישראל.
3. המחנה של אלו אשר, מחד גיסא למדו את מסכת מידות וכך ידעו איפה על הר הבית נמצא התחום החיצוני-לחיל-בוודאות, ואשר מאידך גיסא לא הלכו אחרי תקנות הרבנות הראשית לישראל - אלא אחרי רבותיהם האחרים (כגון הגר"י פישר זצוק"ל ראב"ד העדה החרדית בספרו "אבן ישראל" ח"ט סי' קסג, והגרי"מ אליהו זצוק"ל בכמה מכתבים שלו), אשר הקלו - אחרי טבילה כדין - להיכנס למקום הנמצא בהר הבית מחוץ לחיל בוודאות, וזאת לפי ההלכה הפסוקה הנ"ל ברמב"ם (ובמשנה).
4. המחנה של אלו שהצריכו שאלת חכם לבירור המקומות המותרים על הר הבית (כגון הגר"מ מאזוז שליט"א ראש ישיבת כסא רחמים, שדבריו בעניין מופיעים באתר הישיבה הנ"ל).

על סיעת המתירים הוקשו שלוש קושיות - ממשניות מפורשות, ועל כך גם ניתנו תשובות:

א. טענת סיעת האוסרים: איננו יודעים היכן החיל - שכאמור אסור מדאו' לטמאי מתים (כלים א ח). טענת סיעת המתירים: אה"נ מי שמסופק ואינו יודע - שלא יעלה; ואולם, קי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן לא מצינו בשום מקום בהלכה, שמי שיש לו ספק במציאות, יכפה את ספיקו על מי שכבר ביררו לעצמם את העניין באופן ודאי ויצאו מן הספק, כגון ע"י שעשו שאלת חכם (שבירר את הגבולות מתוך המבואר במסכת מידות) - כגון אצל הגר"מ אליהו זצוק"ל שכתב (במכתב בכתי"ק לרב זלמן קורן שליט"א) שיש מקומות אשר למרות שהם "אסורים בכניסת עכו"ם וזב" מכל מקום הם עדין "מותרים לישראל טהור אפילו בזמן הזה".

ב. טענת סיעת האוסרים: מדאו' יש איסור זב בכל הר הבית (כלים א ח). טענת סיעת המתירים: ראשית, קי"ל לכו"ע דנמי זב יכול להיטהר אחרי טבילה במעיין אחרי ז"נ (עם כיס לברר לו נקיות). שנית, קי"ל דזב הוא רק אם הייתה לו הרגשת זיבה - אבל כשאין הרגשה יש חזקת טהרה, בעוד שהגזירה על ע"ה שיהא כזב - לא חלה על מי שאינו ע"ה. יתר על כן, הגר"י פישר זצוק"ל ס"ל (באבן ישראל ח"ט סי' קסג) - דהיא אינה חלה בימינו אפילו על ע"ה - אלא אם כן יש בימינו כאלה שעליהם היא אינה חלה, ולדעתו היא גם אינה חלה לעניין כניסה להר הבית (אלא לעניינים אחרים, כגון תרומה וכדומה).

ג. טענת סיעת האוסרים: יש גזירת מים עכורים (מקוואות ח ב). טענת סיעת המתירים: ראשית, גזירת מים עכורים היא כידוע גזירה מדרבנן, אשר החשש לקיומה בימינו - תלוי על כירעי ספק רחוק - דלגביו קי"ל דספיקא דרבנן לקולא; והיינו, דמדרבנן גזרה זו קיימת רק אם - כשהטיל מימיו - ראה מים עכורים באמצע הקילוח או בסופו (כמבואר במשנה שם), והאוסרים בימינו חוששים לגזירה זו - אף אם לא ראה כשהטיל מימיו (וה"ט משום דהאוסרים בימינו חיישי דילמא חזי ולאו אדעתיה). שנית, גם אותם אחרונים (שהם השל"ה והמג"א) אשר חששו לגזירת-חז"ל זו אף כשיש ספק רחוק (כנ"ל) לקיומה, מודו דמ"מ מהני לה טבילה - כגון אם יקפיד שלא להטיל מימיו אחרי הטבילה (מג"א סי' תנז ס"ק ח) - א"נ בתוך פרק מעת לעת מאז הטבילה (כדמוכח משם סי' תרו ס"ק ח).

האם על המחלוקת הזו ראוי לומר: אלו ואלו דא"ח? אשמח לתגובותיכם ולהערותיכם.

[מרן המשגיח]

אז איך נולדה בימינו המחלוקת לגבי איסור כניסה להר הבית? היא נולדה רק אחרי שה"רבנות הראשית לישראל" גזרה (אחרי מלחמת ששת הימים) איסור גורף על הכניסה להר הבית

לא ידעתי שהראי"ה קוק היה בחיים אחרי מלחמת ששת הימים...

[אב בבינה]

האיסור כניסה לכל שטח הר הבית מוסבר באופן ברור ביותר בשו''ת מנחת יצחק ח''ה סי' א', וכן בתשו' ציץ אליעזר ח''י סי' א'. וע''ע בדברי יעקב סוף מס' גיטין. ועדיין לא מצאתי חולק על דבריהם שענה על טענותם בדברים שראוין לסמוך עליהן.
בין הכל, לא ברור לנו את גבולות החיל, ולכן ספק דאו' יש.
האיסור כניסה לכל שטח הר הבית אסור לבעל קרי. אפילו אם יטבול דעת הכפתור ופרח (שגר בירושלים והעיד שכ''ה המנהג) צריך הערב שמש. כתב המג''א סי' תר''ו ס''ק ח'לענין הטבילה של ער''ה וערב יוה''כ שאפי' אם טבל לפני ערב ר''ה ויוה''כ שחוששים שראה מים עכורים. ואם חוששים לזה בטבילה כגון הנ''ל כ''ש לענין כניסה בהר הבית.
יש הרבה להאריך בזה, וגם אני בתחילה חשבתי שאין ממש באיסור, אמנם עי' היטב בתשובות אלו ויראה דברים ברורים.
וגם חתמו גדולי הדור לאסור הכניסה וכתבו שהפורץ גדר גו' וגם השר משה מנטיפיר עלה להר הבית, ורבני ירושלים רצה לנדותו, ורק אחרי שהודה בבכיות שלא ידע על איסורו הסכימו שלא לנדותו

[אלי כהן]

אז איך נולדה בימינו המחלוקת לגבי איסור כניסה להר הבית? היא נולדה רק אחרי שה"רבנות הראשית לישראל" גזרה (אחרי מלחמת ששת הימים) איסור גורף על הכניסה להר הבית

לא ידעתי שהראי"ה קוק היה בחיים אחרי מלחמת ששת הימים...

המילים "אחרי מלחמת ששת הימים" היו שגויות (הן נמחקו בעקבות הערתך).

[אלי כהן]

לא ברור לנו את גבולות החיל, ולכן ספק דאו' יש.

אכן לא ברורים גבולות החיל, כשם שלא ברורים גבולות ארץ ישראל. אז האם יעלה על הדעת לומר, שהואיל ויש לנו ספק מהם גבולות ארץ ישראל (ונ"מ לגבי אשקלון וכדומה), לכן נחייב במצוות שמיטה גם את אמריקה? לא, אלא: רק את אותם המקומות המסופקים לנו שמא הם ארץ ישראל - נחייב אותם במצוות שמיטה מחמת הספק, אבל יש מקומות שהם בוודאות מחוץ לארץ ישראל - ולכן נפטור אותם ממצוות שמיטה. הוא הדין לגבי החיל: אה"נ אותם המקומות שהם ספק-חיל - נאסור את הכניסה אליהם - שמא הם החיל, אבל הרי יש מקומות שהם בוודאות מחוץ לחיל (כפי שיודע כל מי שלמד את מסכת מידות) - ולכן לכאו' אין שום סיבה לאוסרם. ומי שעדין נותר אצלו ספק במציאות לגבי אי-אילו מקומות, שימנע את עצמו מהכניסה אליהם. ואולם, קי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן לא מצינו בשום מקום בהלכה, שמי שיש לו ספק במציאות, יכפה את ספיקו על מי שכבר ביררו לעצמם את העניין באופן ודאי ויצאו מן הספק, כגון ע"י שעשו שאלת חכם (שבירר את הגבולות מתוך המבואר במסכת מידות) - כגון אצל הגר"מ אליהו זצוק"ל שכתב (במכתב בכתי"ק לרב זלמן קורן שליט"א) שיש מקומות אשר למרות שהם "אסורים בכניסת עכו"ם וזב" מ"מ הם עדין "מותרים לישראל טהור אפילו בזמן הזה". משל למה הדבר דומה, שמי שיש לו ספק מהו חילזון התכלת, יכפה את ספיקו על האדמו"ר מרוזין ועל הרב הרצוג וכדומה, אשר אין להם ספק. ובפרט, שכל מי שלומד את מסכת מידות, כבר אין לו ספק שיש מקומות על הר הבית שהם בוודאות מחוץ לחיל.

האיסור כניסה לכל שטח הר הבית אסור לבעל קרי

אלא אם כן טבל.

אפילו אם יטבול דעת הכפתור ופרח (שגר בירושלים והעיד שכ''ה המנהג) צריך הערב שמש.

אה"נ, ויכנס להר הבית אחרי שיעריב שמשו.

כתב המג''א סי' תר''ו ס''ק ח' לענין הטבילה של ער''ה וערב יוה''כ שאפי' אם טבל לפני ערב ר''ה ויוה''כ שחוששים שראה מים עכורים. ואם חוששים לזה בטבילה כגון הנ''ל כ''ש לענין כניסה בהר הבית.

זהו חששו של השל"ה (הובא במג"א שם, ואף המג"א חשש לזה כפי שהביא בסי' תנז ס"ק ח). ואה"נ, מי שרוצה לחשוש לחששם של השל"ה ושל המג"א (שאגב אינו חשש דאו' אלא הוא חשש של שני האחרונים הנ"ל לאיסור דרבנן דהא כל גזירת מים עכורים היא מדרבנן), יעלה להר הבית מייד אחרי שיעריב שמשו ולפני שיעלה אצלו החשש שמא כבר ראה מים עכורים; ובע"כ יש פרק זמן מותר כזה: בין א"ת דיעשה כן בתוך פרק מעת לעת - כי היכי דמהני מה שטובל בערב ר"ה וערב יוה"כ, ובין א"ת דיעשה כן לפני שיטיל מימיו - כדמוכח מהמג"א בסי' תנז ס"ק ח גבי חלה בזה"ז (ואע"ג דנקיט התם נמי בלשון "תכף"-אחר הטבילה, הא משמע מלשונו שם - דכל שטרם הספיק הטובל להטיל מימיו מאז שטבל - חשיב ליה המג"א כ"תכף"-אחר-הטבילה, דהא כל גזירת מים עכורים - שייכת רק אם הטיל מימיו וראה מים עכורים כמבואר במקוואות ח ב - וכ"ש בנדו"ד דלא ראה כלל ורק מחמת חשש בעלמא של השל"ה ושל המג"א אתינן עלה, תדע דהא אף המג"א גופיה ס"ל דזימנין אין לשון "תכף" במשמעות "מייד" אלא יש שיעור ל"תכף" כפי שהביא בסי' קפא ס"ק ה).

יש הרבה להאריך בזה

אדרבא, בזכות אריכות-הדברים מתלבנים הדברים, וכפי שהארכתי בזה בהודעתי הראשונה, ואף אתה מוזמן להאריך בזה, ומינאי ומינך תסתיים שמעתתא.

אמנם עי' היטב בתשובות אלו ויראה דברים ברורים.

אף אתה עיין בהודעתי הראשונה, ותראה דברים ברורים.

וגם חתמו גדולי הדור לאסור הכניסה וכתבו שהפורץ גדר גו'.

אנן קיימינן השתא, לא על דעת גדולי הדור האוסרים (כפי שציינתי אותם בהודעתי הראשונה), ואף לא על דעת גדולי הדור המתירים (כפי שציינתי אותם בהודעתי הראשונה), אלא על בירור שורש המחלוקת. ולטעמיך, שאתה נזקק ל"גדולי הדור", א"כ כשהספרדים טוענים, ש"גדול הדור הרב עובדיה" התיר את התר המכירה של השמיטה, ואסר פיאה נוכרית, האם זה ישכנע את אוסרי התר המכירה או את מתירי הפיאה הנוכרית? לא! הדיון כאן איננו על "גדולי הדור", כי זה סתם ביטוי מעורר מחלוקת (מי זה "גדול הדור"), אלא הדיון כאן הוא כאמור על שורש המחלוקת - ביחוד לאור ההלכה הפסוקה במשנה וברמב"ם - שעליה לא אמורה להיות מחלוקת (לכאו').

וגם השר משה מנטיפיר עלה להר הבית, ורבני ירושלים רצה לנדותו, ורק אחרי שהודה בבכיות שלא ידע על איסורו הסכימו שלא לנדותו

לא רק השר משה מנטיפיר עלה להר הבית, אלא גם הרמב"ם עלה להר הבית, כפי שסיפר על כך באיגרותיו. וגדולי הרבנים שרפו את ספריו, שזה יותר חמור ממה שקרה לשר משה מנטיפיר, ואף על פי כן, הדיון כאן איננו על מה שרצו רבני ירושלים לעשות לשר משה מנטיפיר (ולא עשו), אלא הדיון כאן הוא על ההלכה הפסוקה (רמב"ם, ש"ע, מ"ב וכדומה).

[קולו זימר עריצים]

תשמע חביבי, אם היתה כאן מחלוקת פוסקים הינו נושאים ונותנים בזה כדת, אמנם אחרי שכל מורי הוראה מובהקים שבדור שמהם תצא תורה בכל שטחי ההלכה מעגונות החמורות וגירות ועד הכרעות בין דין לדין, כולם פה אחד אסרו באיסור חמור ואף שידוע להם היטיב שיש שו"ע ונו"כ ורמב"ם וכו' וכו' הרי שאין משוא פנים בדבר.

[אלי כהן]

אם היתה כאן מחלוקת פוסקים הינו נושאים ונותנים בזה כדת.

אין מחלוקת, שהרמב"ם פסק להתיר (כפי שציטטתי מדבריו בהודעתי הראשונה), ושהרבנות הראשית לישראל אסרה (כפי שציינתי שם). הדיון הוא אם כן לגופו של ענין.

אמנם אחרי שכל מורי הוראה מובהקים שבדור שמהם תצא תורה בכל שטחי ההלכה מעגונות החמורות וגירות ועד הכרעות בין דין לדין, כולם פה אחד אסרו באיסור חמור ואף שידוע להם היטיב שיש שו"ע ונו"כ ורמב"ם וכו' וכו' הרי שאין משוא פנים בדבר.

תנוח דעתך: הן מורי ההוראה המובהקים - שאסרו כניסה להר הבית (מהטעמים שציינתי בהודעתי הראשונה), והן מורי ההוראה המובהקים האחרים - שהתירו כניסה להר הבית (מהטעמים שציינתי בהודעתי הראשונה), עוסקים "בכל שטחי ההלכה מעגונות החמורות וגירות ועד הכרעות בין דין לדין", ולא נכונה הטענה שכביכול: "כולם פה אחד אסרו באיסור חמור", אלא יש שאסרו ויש שהתירו.
מיהו, אנן קיימינן השתא, לא על דעת מורי ההוראה המובהקים האוסרים (כפי שציינתי אותם בהודעתי הראשונה), ואף לא על דעת מורי ההוראה המובהקים המתירים (כפי שציינתי אותם בהודעתי הראשונה), אלא על בירור שורש המחלוקת. ולטעמיך, שאתה נזקק ל"מורי ההוראה המובהקים", א"כ כשהספרדים טוענים, ש"מורה ההוראה המובהק גדול הדור הרב עובדיה" התיר את התר המכירה של השמיטה, ואסר פיאה נוכרית, האם זה ישכנע את אוסרי התר המכירה או את מתירי הפיאה הנוכרית? לא! הדיון כאן איננו על "מורי ההוראה המובהקים", כי זה סתם ביטוי מעורר מחלוקת (מי הוא "מורה הוראה מובהק"), אלא הדיון כאן הוא כאמור על שורש המחלוקת - ביחוד לאור ההלכה הפסוקה במשנה וברמב"ם - שעליה לא אמורה להיות מחלוקת (לכאו').
לישנא אחרינא: שאלתנו היא לגופו של עניין: מה יענו האוסרים על גוף טענת המתירים (שאותה ציינתי בהודעתי הראשונה), ומה יענו המתירים על גוף טענת האוסרים (שאותה ציינתי בהודעתי הראשונה); ולא ראוי אם כן להסיט את הדיון לפסים אישיים - כאילו שאנחנו רוצים לחזור לדורם של תלמידי רבי עקיבא (שבגללם לא הסתפרנו עד לאחרונה).

[הכהן]

תגובה למתירי הכניסה להר הבית בזמן הזה.docx

(27.8 KiB) הורד 499 פעמים

http://www.elhamikdash.com/site/detail/ ... _id=636508

[אלי כהן]

תגובה למתירי הכניסה להר הבית בזמן הזה.docx

תודה רבה על המאמר המצורף.
המשותף לכל הטענות המועלות במאמר המצורף - הוא - הטענה, שעדין יש ספק במציאות היכן החיל והעזרה. אבל ספק במציאות, הוא תמיד רק של מי שיש לו ספק, לא של מי שיש לו ודאות! תדע, דהא קי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן לא מצינו בשום מקום בהלכה, שמי שיש לו ספק במציאות, יכפה את ספיקו על מי שכבר ביררו לעצמם את העניין באופן ודאי ויצאו מן הספק, כגון ע"י שעשו שאלת חכם (שבירר את הגבולות מתוך המבואר במסכת מידות) - כגון אצל הגר"מ אליהו זצוק"ל שכתב (במכתב בכתי"ק לרב זלמן קורן שליט"א) שיש מקומות אשר למרות שהם "אסורים בכניסת עכו"ם וזב" מ"מ הם עדין "מותרים לישראל טהור אפילו בזמן הזה". משל אל מה הדבר דומה? למי שינסה לטעון, שלמרות הכרעתיהם של האדמור מראזין ושל הרב הרצוג, עדין יש ספק במציאות מהו חילזון התכלת. האם זה ישכנע את האדמו"ר מרוזין, או את הרב הרצוג, אשר להם אין ספק? לא ישכנע. כשלמישהו יש ספק במציאות, אז שימנע את עצמו מן הספק, אבל לא מצופה ממנו שימנע גם את האחרים אשר להם אין ספק.

[אלכסנדר וימפן]

תגובה למתירי הכניסה להר הבית בזמן הזה.docx

תודה רבה על המאמר המצורף.
המשותף לכל הטענות המועלות במאמר המצורף - הוא - הטענה, שעדין יש ספק במציאות היכן החיל והעזרה. אבל ספק במציאות, הוא תמיד רק של מי שיש לו ספק, לא של מי שיש לו ודאות! והרי לא יעלה על הדעת, שמי שיש לו ספק במציאות, יכפה את ספיקו על מי שאין לו ספק. משל אל מה הדבר דומה? למי שינסה לטעון, שלמרות הכרעתיהם של האדמור מראזין ושל הרב הרצוג, עדין יש ספק במציאות מהו חילזון התכלת. האם זה ישכנע את האדמו"ר מרוזין, או את הרב הרצוג, אשר להם אין ספק? לא ישכנע. כשלמישהו יש ספק במציאות, אז שימנע את עצמו מן הספק, אבל לא מצופה ממנו שימנע גם את האחרים אשר להם אין ספק.

מה? אם הרבנות פוסקת על מישהי שהיא עגונה אז א"א לנוע ממנה להתחתן אם היא אומרת שלדעתה בעלה מת?

[אב בבינה]

אלי-
אני מסכים לך בהחלט שמעיקר הדין להלכה ולא למעשה, הדבר לכאו' מותר אם נתקיים כל התנאים הנצרכים
כל כוונתי הוא שיש הרבה פרטים ותנאים שלא מקפידים עליהם אלו שנוהגים היתור בעצמם, וכל דבריך בראש האשכול הוא לדון בשיטת רד''ל.
אבל ידוע שהעולים ההרה לא עולים מיד אחרי הטבילה והערב שמש {ולמיטב ידיעתי אי אפשר ליהודי לעלות אלא בשעות הבוקר}, ואם בחלה בחו''ל חוששים למים עכורים כ''ש בהר הבית. ולא עוד אלא מטעם סיבה זו כתב הכפתור ופרח שנהגו העם שלא לעלות כלל.
וגם לענין גבולי החיל אה''נ יש מקומות שפשוט שאין ספק בהם, אמנם הרבה מהעולים לא חוששים לפרט זה כלל (שהרבה מהם סמכו עצמם על הראב''ד).
ולכן למעשה באופן פרקטי יש הרבה טעמים שלא לעלות.

[מה שנכון נכון]

בית תפלה ומדרש ליהודים על הר הבית בימי הערבים.pdf

(2.05 MiB) הורד 1227 פעמים

ועיין עוד בציץ אליעזר ח"י סימנים א ה וחי"א סימן טו.

[אב בבינה]

מצורף תשובתו של המנחת יצחק, שהוא מקום טוב להתחיל הדיון. אולי אלי יענה לכל הטענות המובא שם

[בברכה המשולשת]

ויעויין בספר אל הר המור, בהרחבה רבה
(למען הסר ספק, אני הקטן איני עולה - כפסק רוב גדול"י)

[אב בבינה]

ספר הר המור לא נמצא באוצר, איפוא נוכל להוריד אותו?

[בברכה המשולשת]

שם הספר הוא "אל הר המור"
וכמדומני שמחבריו הם הרב יוסף פלאי והרב אליצור (מחברי ספר תורת המלך) מישיבת עוד יוסף חי ביצהר- אפשר לפנות ישר אליהם

[מה שנכון נכון]

רשימה חלקית של המתירים צוינה בהערה 1 שבקשור לעיל.
לתועלת בירור ההלכה מצ"ב שני מאמרים מתחומין שהוזכרו שם.

הרב זלמן קורן הצעת אזורי תפילה בהר הבית בזמן הזה ללא האיורים.pdf

(55.37 KiB) הורד 789 פעמים

הרב יצחק שילת בניית בית כנסת בהר הבית בימינו.pdf

(120.45 KiB) הורד 1257 פעמים

[אלי כהן]

אלי-
אני מסכים לך בהחלט שמעיקר הדין להלכה ולא למעשה, הדבר לכאו' מותר אם נתקיים כל התנאים הנצרכים
כל כוונתי הוא שיש הרבה פרטים ותנאים שלא מקפידים עליהם אלו שנוהגים היתור בעצמם, וכל דבריך בראש האשכול הוא לדון בשיטת רד''ל.
אבל ידוע שהעולים ההרה לא עולים מיד אחרי הטבילה והערב שמש {ולמיטב ידיעתי אי אפשר ליהודי לעלות אלא בשעות הבוקר}, ואם בחלה בחו''ל חוששים למים עכורים כ''ש בהר הבית. ולא עוד אלא מטעם סיבה זו כתב הכפתור ופרח שנהגו העם שלא לעלות כלל.
וגם לענין גבולי החיל אה''נ יש מקומות שפשוט שאין ספק בהם, אמנם הרבה מהעולים לא חוששים לפרט זה כלל (שהרבה מהם סמכו עצמם על הראב''ד).
ולכן למעשה באופן פרקטי יש הרבה טעמים שלא לעלות.

רק אקדים לציין, ששיטת המתירים אינה דעת יחיד אלא דעת רבים (שאינם הולכים אחרי תקנות הרבנות הראשית). ואגב, גם הגרי"מ אליהו זצוק"ל קרא לבנות בית כנסת על הר הבית.
אני מסכים שיש הרבה עולים, במיוחד חילוניים (ומסורתיים), שאינם מקפידים על מה שראוי להקפיד לפי ההלכה, אבל הדיון הוא על מי שכן ירצה להקפיד על כללי ההלכה - לפי הנחיית רבותיו המובהקים זצוק"ל ושליט"א {כגון - שכדי לחוש לשיטת הכפתור ופרח - ינהג כפי שכתב המג"א בסי' תנז ס"ק ה גבי חלה, או כפי שנוהגים בטבילת ער"ה ועיו"כ}, והשאלה היא האם יש מקום לאסור עליו מצד ההלכה הפסוקה, כגון משנה ורמב"ם וש"ע ומ"ב וכדומה (אם מתעלמים לרגע ממה שגזרו אחרים זצוק"ל ושליט"א אשר בהם הוא לא רואה את רבותיו המובהקים, על אף הכבוד שהוא רוחש להם - כפי שהאוסרים רוחשים כבוד לרבותיו המובהקים זצוק"ל ושליט"א).
אגב, לכאור' דעת הכפתור ופרח (דמטעם מים עכורים נהגו העם שלא לעלות) - צ"ע, דלטעמיה למה נמנעו העם מלעלות להר הבית מייד אחרי הערב שמש ולפני שיעלה אצלם חשש מים עכורים? ובע"כ יש פרק זמן מותר כזה: בין א"ת דיעשה כן בתוך פרק מעת לעת - כי היכי דמהני מה שטובל בערב ר"ה וערב יוה"כ, ובין א"ת דיעשה כן לפני שיטיל מימיו - כדמוכח מהמג"א בסי' תנז ס"ק ח גבי חלה בזה"ז (ואע"ג דנקיט התם נמי בלשון "תכף"-אחר הטבילה, הא משמע מלשונו שם - דכל שטרם הספיק הטובל להטיל מימיו מאז שטבל - חשיב ליה המג"א כ"תכף"-אחר-הטבילה, דהא כל גזירת מים עכורים שגזרו חכמים - שייכת רק אם הטיל מימיו וראה מים עכורים כמבואר במקוואות ח ב - וכ"ש בנדו"ד דלא ראה כלל ורק מחמת חשש בעלמא של השל"ה ושל המג"א אתינן עלה, תדע דהא אף המג"א גופיה ס"ל דזימנין אין לשון "תכף" במשמעות "מייד" אלא יש שיעור ל"תכף" כפי שהביא בסי' קפא ס"ק ה).

ותו דלטעמיה דהכפתור ופרח, דהחשש של מים עכורים מנע מהעם לעלות להר הבית לנצח, א"כ לכאו' ביטלת מהאנשים תורת טבילה לגמרי, ולשיטתו נצטרך אף לומר שכביכול "סתם" טרח רבי יהודה הנשיא לכתוב את מסכת זבים, שתהא רק להלכה - ולא למעשה - ואף לא להילכתא למשיחא (דאטו לא יהיו מים עכורים כשיבוא המשיח? והא קי"ל דאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד)! ומצוה ליישב את דבריו של הכפתור ופרח, ואחרי שניישב את דבריו, אפשר שממילא גם תיושב מניה וביה שיטת העולים להר הבית לפי ההלכה הפסוקה ברמב"ם (ובמשנה).

[אלי כהן]

מה? אם הרבנות פוסקת על מישהי שהיא עגונה אז א"א לנוע ממנה להתחתן אם היא אומרת שלדעתה בעלה מת?

הרבנות קיבלה מטעם המדינה הרשאה לכמה דברים, כמו שהמשטרה קיבלה מטעם המדינה הרשאה לכמה דברים, אבל כאן השאלה היא לא - מה מוסמכת הרבנות מטעם המדינה לעשות - אלא השאלה היא האם יש תוקף הילכתי לרצונו של פלוני לאסור על אחרים כי יש לו ספק במציאות למרות שלהם אין ספק במציאות. לישנא אחרינא: הדיון הוא מבחינת ההלכה, לא מבחינת ההרשאה שהוענקה לרבנות ע"י המדינה.

[אוצר החכמה]

לשיטתו נצטרך אף לומר שסתם טרח רבי יהודה הנשיא לכתוב את מסכת זבים, שתהא להלכה ולא למעשה

מה הכוונה במשפט זה? הלא וודאי כשנהגו טומאה וטהרה היו בקיאים בדיני מים עכורים ובכל ההלכות הנוגעות למסכת זבים. כל הטענה היא שהיום כיוון שלא נוהגים טומאה וטהרה בכלל ואין מורגלים בהלכות אלו החמירו תמיד דלמא ראה ולאו אדעתיה.

[אלי כהן]

לשיטתו נצטרך אף לומר שסתם טרח רבי יהודה הנשיא לכתוב את מסכת זבים, שתהא להלכה ולא למעשה

מה הכוונה במשפט זה? הלא וודאי כשנהגו טומאה וטהרה היו בקיאים בדיני מים עכורים ובכל ההלכות הנוגעות למסכת זבים. כל הטענה היא שהיום כיוון שלא נוהגים טומאה וטהרה בכלל ואין מורגלים בהלכות אלו החמירו תמיד דלמא ראה ולאו אדעתיה.

הכוונה שמסכת זבים לא תוכל להיות אפילו הילכתא למשיחא, דאטו לא יהיו מים עכורים כשיבוא המשיח? והא קי"ל דאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד!

[אוצר החכמה]

אבל הרי הסברתי. שכל החומרא היא כשלא נוהגים הלכות טומאה וטהרה ולא בקיאים בדינים אלו. יבא משיח ולדעת תוספות משה ואהרן יהיו עמנו, ואפילו אם לא כדעת התוספות אליהו הנביא ומשיח צדקנו יהיו עמנו וילמדונו תורה והלכות טומאה וטהרה כראוי ואז וודאי יעמדו על עיקר הדין.

[אפרקסתא דעניא]

לשיטתו נצטרך אף לומר שסתם טרח רבי יהודה הנשיא לכתוב את מסכת זבים, שתהא להלכה ולא למעשה

מה הכוונה במשפט זה? הלא וודאי כשנהגו טומאה וטהרה היו בקיאים בדיני מים עכורים ובכל ההלכות הנוגעות למסכת זבים. כל הטענה היא שהיום כיוון שלא נוהגים טומאה וטהרה בכלל ואין מורגלים בהלכות אלו החמירו תמיד דלמא ראה ולאו אדעתיה.

למה אין לסמוך על חזקה בזה?

[אוצר החכמה]

זה חומרא שנהגו בה מחמת שאין בקיאין. לכן לא שייך לשאול שאלות שהרי מעיקר הדין זה מותר.

[אלי כהן]

אבל הרי הסברתי. שכל החומרא היא כשלא נוהגים הלכות טומאה וטהרה ולא בקיאים בדינים אלו. יבא משיח ולדעת תוספות משה ואהרן יהיו עמנו, ואפילו אם לא כדעת התוספות אליהו הנביא ומשיח צדקנו יהיו עמנו וילמדונו תורה והלכות טומאה וטהרה כראוי ואז וודאי יעמדו על עיקר הדין.

לשיטתך, שהמשיח ילמד אותנו דיני מים עכורים, א"כ: בין העולם הזה לימות המשיח - יש לא רק "שיעבוד מלכויות בלבד" - אלא גם משה ואהרן (לשיטת התוס') ומשיח שילמדנו תורה. אתה יודע מה? אין הכי נמי! אבל עדין נצטרך גם אז ליישב את דעת הכפתור ופרח - דמטעם מים עכורים נהגו העם שלא לעלות: לטעמיה, למה נמנעו העם לעלות להר הבית מייד אחרי הערב שמש ולפני שעולה חשש מים עכורים. הרי גם אם העם לא היו בקיאין, עדיין מסתמא כן היו בקיאין בכך שמותר לטובל לעלות - מייד אחרי הטבילה והערב שמש (והיינו לפני שהטיל מימיו כמבואר במג"א סי' תנז ס"ק ה, א"נ בתוך פרק מעת לעת מאז הטבילה כדמוכח מטבילת ער"ה ועיו"כ).
על כל פנים, אף אם מקבלים את שיטת הכפתור ופרח להלכה ולמעשה, עדין ישאר לדון על מי שירצה לעלות להר הבית לפי כללי ההלכה - לפי הנחיית רבותיו זצוק"ל ושליט"א - תוך הימנעות מחששו של הכפתור ופרח, כגון שיעלה מייד אחרי הערב שמש (בהנחה שהצליח להתגבר על המיגבלה של המשטרה), והשאלה היא האם יש מקום לאסור עליו מצד ההלכה הפסוקה, כגון משנה ורמב"ם וש"ע ומ"ב וכדומה.

[אוצר החכמה]

לשיטתך, שהמשיח ילמד אותנו דיני מים עכורים, א"כ: בין העולם הזה לימות המשיח - יש לא רק שיעבוד מלכויות - אלא גם משה ואהרן (לשיטת התוס') ומשיח שילמדנו תורה.

ברור שבין העולם הזה לימות המשיח יש הבדל שאז יהיה משיח והיום אין...

אני לא התייחסתי בכלל לשאלה אם דברי הכפתור ופרח נוהגים היום אלא רק לקושיה ששאלת עליו מעצם היות מסכת זבים.

את השאלה על הכפו"פ עם המשטרה לא הבנתי, אני משער שבזמנו האפשרות לעלות בלילה לא היתה מעשית מאיזה סיבה ולכן לא עשו את זה.
(קל לדמיין שבתקופה שהלכו לישון מייד בתחילת הלילה ולא היו אמצעי תאורה היו סיבות שמנעו עלייה בלילה)

[מה שנכון נכון]

כניסה בטומאה להר הבית לדעת הכופ הרב יחיאל שטרנברג.PDF

(460.31 KiB) הורד 406 פעמים

[אוצר החכמה]

אבל מצד הסברא קצת קשה להבין מה כל הרעש הגדול הזה המבוסס על דברי הכפתור ופרח, הכפתור ופרח מביא שהיה מנהג להחמיר בדרבנן והיינו שמחמירים קודם כל כרש"י נגד הרמב"ם וחוץ מזה חוששים למים עכורים או חלוקים וכל זה בדרבנן. אפשר לחשוש לזה אבל האם אפשר לצעוק על מי שלא מחמיר כך?

את עניין הראייה מהמג"א לנושא זה בכלל לא הבנתי. הלא מיוה"כ זה ראייה להפך שהחשש הוא רק בכמה ימים שהרי אין טובלים אחר כל הטלת מים וכמו שהתעורר בזה המנח"י. ומה שהביא מחלת חו"ל אינו כ"כ ראייה שהרי שם לא כתב המג"א אלא שיעשה כן שיאכל מייד אחרי הטבילה, אבל כאן רוצים לאסור בכלל את העלייה משום שמא יקרה הדבר.

אני מדבר כמובן רק על הנושא של הכפו"פ הזה ולא על נושאים אחרים.

[איש רגיל]

סתם שאלה: אלו העולים, סופרים ז' נקיים קודם הטבילה?

[ברזילי]

העולים כיום אינם חוששים כלל לזיבה (לפחות למי שלא יודע שראה הפרשה חשודה)

[איש רגיל]

מדוע?

[ברזילי]

לפי מה שראיתי בחלק מפרסומיהם, לדעתם זיבה היא תופעה נדירה מאד, ואין צריך לחשוש לזה כנגד רוב וחזקה בהעדר ריעותא
(כמדומני שציינו שכיחות של 1:25000, כמובן, צריך לברר אם ההגדרה הרפואית זיבה חופפת לזו ההלכתית)
אגב, לטהרה מטומאת זב צריך לא רק ספירת ז"נ אלא גם טבילה במעיין

[אוצר החכמה]

אני חושב שבמעיין, מים חיים, יש מהם שטובלים ולכן נשאלה השאלה אם סופרים ז"נ.
בכל מקרה בנשים טהורות אין את כל השאלה ודינן רק כטמא מת.

[בית אליהו]

במחילה מכת''ר אדרבה בנשים יותר שכיח זבות בכל ראייה בתוך י''א יום שבין נדה לנדה.

[צופר הנעמתי]

זבה אינה צריכה טבילה במים חיים כמבואר בפוסקים ר"ס ר"א (אם היתה צריכה היתה כל אשה צריכה מים חיים לבעלה)

[מה שנכון נכון]

יש שכתבו שאכן אנו בחשש זבין, ראה במנח"י ה,א אות ו. [וע"ש עוד מצד דגזרו על ע"ה שיהיו כזבין, ועיין עוד ע"ז באבן ישראל ט,קסג].
ויש להעיר מחלת חו"ל. [אמנם התם הוא דרבנן].
וראה עוד כאן.
ובמצ"ב.

הר הקדש.PDF

(691.13 KiB) הורד 394 פעמים

[מה שנכון נכון]

עליה להר הבית

הרב נחום אליעזר רבינוביץ'

שאלה: האם ניתן לעלות להר הבית כיום?
תשובה: בענין זה הדברים ידועים וכבר דשו בהם רבים, ונעיר בקצרה.
דברי הרמב"ם ברורים (הלכות בית הבחירה ז,טו):
"ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם".

ברם ישנן טומאות אחרות שבגללן אסור לעלות להר הבית גם מחוץ לעזרה כפי שמפורש ברמב"ם שם:
"הר הבית מקודש...שאין זבין וזבות ונדות ויולדות נכנסין לשם".

וראה הלכות בית הבחירה (ח,ז):
"אירע קרי באחד מהן, הולך במסיבה שתחת הקרקע, שהמחילות הפתוחות להר הבית לא נתקדשו, וטובל, וחוזר...".

והוא ע"פ פסחים (סז,ב):
"דאמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות".

נמצאת השאלה יש בה שני סעיפים:
א) האם ניתן להיטהר מאותן הטומאות המונעות כניסה להר הבית?
ב) האם ניתן לברר היכן הוא שטח הר הבית שבוודאי אינו חלק מן החיל והעזרות?
והנה באשר לשאלה הראשונה, אפילו אם נחוש להחמיר בכל הספיקות - דהיינו שמא הוא טמא בזיבה גדולה, ואין טבול יום נכנס להר הבית, ואין להכניס כלים טמאים להר הבית ועוד - הרי ניתן לספור ז', ויטבול במעין מים חיים המטהר מטומאת זיבה, ויזהר מקרי, וימתין להערב שמש ויעלה למחר, וליתר שאת יטבול גם ביום לפני הכניסה, וגם יטביל בגדיו וכליו מראש כך שלא יכניס דבר טמא בטומאות האסורות בהר הבית. אמנם כמובן, עדיין ישאר טמא מת וספק מחוסר כיפורים, אבל זה אינו מעכב להיכנס להר הבית כנ"ל. ברם למעשה, מי שלא ראה זוב ממש, אינו חושש לזיבה אלא הולכין אחר הרוב, שרוב בני האדם אינם זבים. וצריך להיטהר רק מטומאת קרי בלבד ולכך מספיקה טבילה במקוה, ואין צריך מים חיים. לפיכך: צריך לטבול במקוה קודם כניסה להר הבית, ויזהר שלא יישן אחר הטבילה משום חשש שמא יראה קרי.
אשר לשאלה השניה, ישנה מחלוקת בין החכמים על גבולות החיל והעזרות, אבל לכל הדעות ברור שאם אדם הולך בתוך החומות צמוד ממש לחומות העכשוויות, אין ספק שאינו נכנס לשטח החיל והעזרות. ואפילו יתכן שישנם שם שטחים שאינם קדושים אפילו בקדושת הר הבית בלבד, וראה מאמרו של ידידי הרה"ג יצחק שילת שליט"א (תחומין ז, עמ' 512-489).
כבר קבע הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז, א-ד):
"מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו...ואיזו היא יראתו? שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו...או באבק שעל רגליו...ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית...ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה...יוצאין מן המקדש כמו שפוסע אחר תפלה לאחוריו, כל זה ליראה מן המקדש".

לכאורה יש כאן כפילות שלא לצורך: פתח תחילה "ואיזו היא יראתו?", ופתח שוב "כל זה ליראה מן המקדש". ברם לכאורה היה מקום לחשוב שמצוות יראה אע"פ שהיא מצוות עשה מתקיימת בשב ואל תעשה. כלומר, מי שאינו מתקרב למקדש כלל ואינו נמצא בסביבתו ודאי שאינו פורץ שום גדר ובכך קיים מצוה זו. אבל אין לפרש כך. מצות יראה היא מצווה חיובית המתקיימת בקום ועשה (וכעניין מצוות יראה לגבי הורים וכן לגבי השי"ת). כלומר, רק מי שנתקרב למקום המקדש ונכנס עד למקום שמותר להיכנס ונזהר שלא לפרוץ הגבולות ומקפיד על ההלכות המוזכרות במצוות 'יראה' – כגון: מסיר נעליו לפני הכניסה, חוזר לאחוריו ביציאתו והוא הדין למי שטובל לקראת עלייתו. בכך מקיים את מצוות העשה של יראה.
וכתב שם (הלכות ה-ו):
"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה...מפני שהוא מכוון כנגד קדש הקדשים וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה' שאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה שנאמר 'בבית -להים נהלך ברגש'. ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה...אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו לא יכנס אלא למקום שמותר להיכנס שם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד המזרח...שאף על פי שחרב בקדושתו עומד".

ולהלן שם (הלכה יא) הוא מסביר:
"ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער נקנור כמחנה לוייה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה".

אמנם בודאי התפילה בהר הבית שהוא שער השמים היא מצוה גדולה, ומקרא מלא דיבר הכתוב (מלכים א ח, לג-לד):
"ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה ואתה תשמע השמים".

אלא לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ואם ח"ו תהא תפילתו מן השפה ולחוץ וכמצות אנשים מלומדה ר"ל, מי יערוב לו שלא על כך נאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?' לפיכך, יזהר אדם מאוד מאוד, ולפענ"ד זאת היא אחת הסיבות שכמה גדולים נמנעו מלהורות היתר לעלות, ואף נמנעו בעצמם לעלות מפני הפחד והיראה כי מה נורא המקום הזה. ברם, כזאת מצאנו גם במצוות כיבוד ויראה להורים. מצינו בגמרא (קידושין לא,א): "אמר ר' יוחנן, אשרי מי שלא חמאן" (=אשרי מי שלא ראה אותם) פירש רש"י שם: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם". ברם הגמרא שם מסבירה מיד: "ר' יוחנן כי עברתו אימו - מת אביו; ילדתו - מתה אמו". כלומר, אדם שנתיתם מאביו ואמו ר"ל מתנחם בטיעון הזה שלכל הפחות לא יכשל בעבירה על מצוות כיבודם ויראתם, שהרי הוא מופקע ממצוה זו. אבל אוי לו לבן אדם כזה. כך אנו בגלותנו נתרחקנו מארצנו וממקדשנו ולא יכולנו לעלות ולעמוד לפני ה', התנחמנו בכך שהופקענו ממצוה יקרה זו - אלא שבכך על כל פנים ניצלנו מלהכשל בעבירה על המצוה.

אולם אין ספק שרק מי שנכנס להר הבית והוא מודע כי הוא עומד לפני מחנה שכינה, מסוגל להרגיש את יראת הרוממות שנצטוינו עליה 'מקדשי תיראו'.
וכה הם דברי רבינו הגדול בספר המצוות (עשה כא):
"הצווי שנצטוינו ליראה את הבית הזה הנזכר מאד מאד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה וההערצה, וזו היא מוראת המקדש והוא אמרו יתעלה 'ומקדשי תיראו' ".

וגם שם הוא חוזר על כך: "וזה חובה לעולם אפילו בזמננו זה שהוא חרב". וכבר הובא לעיל שבכל הזהירויות הנמנות, האדם מקיים מצוה זו.
הרי מבואר כי כאשר אדם נכנס להר ונוהג בזהירות הראויה ופורש ממקום שצריך לפרוש - אז מקיים בכך מצוות יראה, אבל אם אינו בא לשם כלל אין זה אלא כמתעלם ממצוות מורא מקדש ואין בכך לא יראה ולא כבוד. וכבר הורה לנו במשלו הנפלא (מורה ג, נא): "מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד והוא חצר המלך...", אשרי מי שהגיע למדרגה זו. ומאידך, אין הוא משבח את "הפונים לחצר המלך להכנס אליו אלא שלא ראו כלל חצר המלך...הם עמי הארץ העוסקים במצוות".
אמנם יש להקפיד על ההלכות הנדרשות לעולים להר הבית, ובוודאי שמי שעולה יש לו ללמוד אותן, ואלו הן העיקריות:
א) טבילה והקפדה מדיני חציצה - הואיל ובטומאת קרי אסור לשהות בהר הבית - לפיכך, חייב לטבול במקווה מי שרוצה לעלות להר הבית כדי להיטהר מטומאה זו. לזאת צריך טבילה וטבילה דווקא, ולא תועיל שפיכת ט' קבין שנהגו לתפילה. וצריך להקפיד שלא תהיה בגופו שום חציצה ולפני טבילתו יברך, ואל יטבול אלא פעם אחת בלבד טבילת כל גופו כראוי.
ב) העליה במנעלי בד - בענין מנעלים כבר נתבאר שנעלי בד דינם כגרביים ולא כמנעל ובכך גם אין אבק ברגליו.
ג) מורא מקדש בעת הליכתו - כגון אי הפנית הראש, חוזר לאחוריו ביציאתו.
ד) כבר כתבתי בספרי שו"ת שיח נחום (סי' לח) שמי שעולה להר הבית במקומות המותרים ודאי צריך לקרוע, אך אין צורך לקרוע פעמיים על הכותל ועל הר הבית, ויאמר הפסוק ישעיה סד,ט-י: 'בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה'. הכל כמבואר בהלכות תעניות ה,טז. וישפוך שיחו לפני ה'.

לסיכום:
לפענ"ד העובדה שיהודים רבים אינם עולים למקום המקדש מעודדת את אויבינו לחשוב שכבר נתיאשנו ח"ו ממנו, וגם המנהיגות החלשה שלנו סבורה שלא אכפת לאף אחד אם ח"ו יוותרו על מקום מקדשנו. לפיכך, יש להוסיף בהעלאת המודעות לחורבן בית מקדשנו במעשים, וצריך לעלות להר הבית ולהלך היכן שמותר, מתוך הקפדה הן בעת הכנות ההלכתיות לעליה, והן בעת ההליכה בהר הבית ושמירת מורא מקדש ובכך נקיים מצות עשה 'ומקדשי תיראו'. בחסדי ד' זכינו לראות בבנין ירושלים, אולם עומדים אנו כחסרי אונים מול ההר השומם והשכינה שלא זזה משם מבודדת כי אין הבנים פוקדים את חצרות ה'.
והמשורר ה-להי קורא לנו: 'בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה'.

[אלי כהן]

יש שכתבו שאכן אנו בחשש זבין, ראה במנח"י ה,א אות ו. [וע"ש עוד מצד דגזרו על ע"ה שיהיו כזבין, ועיין עוד ע"ז באבן ישראל ט,קסג].
ויש להעיר מחלת חו"ל. [אמנם התם הוא דרבנן].

גם מי שרוצה לצאת ידי החשש של אלו שכתבו שאנו בחשש זבין, עדין יוכל לכאו' לספור שבעה נקיים ולטבול כדין. ומי שרוצה לצאת ידי החשש של השל"ה של המג"א באיסור דרבנן של מים עכורים - יוכל לכאו' לעלות להר הבית באופן המותר שלפיו מתירים גם בחלת חו"ל (והיינו כל שלא הטיל מימיו מאז הטבילה כמבואר במג"א סי' תנז ס"ק ה) א"נ באופן המותר שלפיו מתירים בטבילת ער"ה ועיו"כ (והיינו בתוך פרק מעת מאז הטבילה) - וכמובן רק למקומות שהם מחוץ לחיל בוודאות (ושאותם ניתן לברר בקלות מתוך עיון במסכת מידות). לסיכום, עדין צריך ליישב את דעת אלו שאוסרים כל עלייה להר הבית - אף על מי שבקי בדיני מסכת מידות ושבעה נקיים וטבילה.

אלא אם כן נאמר, דסיעת האוסרים - גזרו על החברים היודעים - אטו עמי הארצות שאינם יודעים. וכבר ציינתי זאת בהודעתי הראשונה שפתחה את השירשור.

[אלי כהן]

סתם שאלה: אלו העולים, סופרים ז' נקיים קודם הטבילה?

אגב, לגבי ז"נ שהזכיר מר, לכאו' יש לומר, דהואיל ובהרגשת זיבה של אותם שבעת ימים - תליא מילתא, א"כ ספירת שבעה נקיים היא בימינו דבר קל מאד - דהא לרובא דרובא אין הרגשת זיבה בשום זמן - ולא רק בשבעה נקיים. וכגון, שמי שמתכונן לעלות בשבוע הבא (והיינו בגוונא דסומך על דעת רבותיו המקילים), יוכל בקלות לספור שבעה נקיים ולטבול ולעלות במועד המתוכנן (כמובן סמוך אחרי הטבילה כדי לפלוט מחשש מים עכורים דרבנן).

[מה שנכון נכון]

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... 99&hilite=