קיבלתי באישי מאחד החברים ע"מ לפרסם.
נמשכנו אחר הדיעבד על אף שבא זמן הגאולה.
ולא רצינו לבנות לו מקדש-בית בירושלים, נשארה ארץ ישראל כאילו בגולה.
הקטין ה' את חיינו, ממעטים עצמנו בבתים,
ואין קול המולת יהא שמיה רבא מברך.
איך יתגדל שמו, אם נישאר בסטטוס קוו
תקועים כל כך?
כתר יתנו לך, קדיש וקדושה נרעשים להתפלל,
וברגע אחד הכל משתתק ובחיש מתבטל.
היש כתר שפוחדים להכתיר איתו את המלך?
הלא ה"כתר" כצפצוף הזרזיר והתוכי, הגיגי הבל.
ולא התירו תפילה במקום המקדש בשבת,
"למנוע מלחמות ומוות", מפחד מה יעשו הגויים.
והתהפכה הקערה ולא התירו לעולם אלא לשבות, למנוע מוות, מפחד מה יעשו הוירוסים.
ופסח כל שנה לא מקריבים
כי "אנוס רחמנא פטריה"
(הרי הממשלה שאותה בחרנו לא הרשתה)
אז נתפנק במלון בארץ או בחו"ל, אין עלייה לרגל,
מה נשתנה?
והשנה כולנו אנוסים,
לערוך סדר לא כהלכתו ולא כחוקתו,
בלי משפחה וקרובים, בשקט, בלט.
עד מתי נפסח על הפסח
שפוסח על הקרבן,
בואו נחזיר עטרה ליושנה,
די לפסח-המעט!
הגיע עת הגאולה השלמה,
התנערו מחושך הפחד והבידוד,
אל האור נלך,
או אז יערה רחמיו עלינו,
ושלוש פעמים בשנה נראה פני מלך.