קונטרס ארגמן אינו תכלת

[פייביש אופטובסקי]

קונטרס ארגמן אינו תכלת.

[איתן]

אנסה להעיר קצת על הקושיות.
א) מדברי תוספות לא מתים. על כל פנים יש לבדוק איך מאחסנים את החלזונות אחרי צידתם - באויר, מים מתוקים או מים מלוחים. זה משפיע על אורך חייהם.
יד רמ"ה ותבואות ארץ חלקו על רש"י וסברו שחלזון שההרים מתמלאים ממנו אינו חלזון של תכלת, ונראים דבריהם.
ב) הרי הוצאת הצבע היא קצת אחרי הפציעה - כשחותכים את הבלוטה.
ג) כבר האריכו בזה. עיין למשל במאמר של מו"ר הרב אליהו טבגר "בחינות חדשות המצוות התכלת" בקובץ מוריה.
ד) הסבר אפשרי אחד לדברי הרמב"ם - שיבוש בתרגום מיוונית לערבית. וכמו שכבר כתב הרב הרצוג.
הסבר אחר - רמב"ם הוציא את זה שהדם כדיו מזה שגופו דהיינו צבע גופו דומה לים, ובדמו צובעים את התכלת, דהיינו שדמו גורם לגופו להיראות כצבע הים.
על כל פנים במילה שחור הרמב"ם מתכוון לצבע כהה, לאו דווקא שחור, במקרה דנן - כחול. וכמו איסטניס שהוא הביא, שהוא כחול, אף שיכול להיות גם די כהה.
ה) המאמר הזה לא בא להסביר את כל הדרך של צביעת התכלת, אחרת למה למשל לא הזכירו את הסממנים המדויקים, כמות של חומרים, משך הזמן וכו' אלא המאמר לתת הסבר כללי, וכן לכתוב איך אפשר לטעום מהתכלת בלי שהיא תיפסל.

לגבי הבירורים .
א) קונכייה של ארגמון כהה הקוצים כשהוא חי בים מתכסה בכל מיני גידולים דוגמת אצות. והוא נראה בדיוק כמו קרקעית הים שבסביבתה הוא חי. מזה שהרב הרצוג תיאר את קונכייתו כלבנה ושחמומטת ניכר שלא ראה אותו בבית גידולו כשהוא חי.
ב) ארגמון כהה הקוצים הינו טורף - רכיכות אחרות וכו'

אולי מחר אני אמשיך עוד.

[פייביש אופטובסקי]

כבוד הרב איתן,
תודה רבה מאוד על התייחסותך לדברי הקונטרס שכתב ידידי.
אני איני יודע להשיב דבר לגופו של ענין משום שמשנתי קשה עלי כברזל (כידוע לחברי הפורום),

אבל אני שואל, מה הסיבה לפרש ולהסביר כפי אשר טרחת לפרש? אם הסיבה היא משום שהרב טבגר מצא תכלת - זו אינה סיבה מספקת. אילו היה התכלת דבר מוסכם אצל כל ישראל - אולי באופן זה יש לנו רשות לבא ולדחוק ולקיים המנהג.
נקודת המוצא בימינו -לע"ד- צריכה להיות מאפס, כאילו אין כלום, לנסות להבין את הדברים כפשוטם ואח"כ לראות האם יש לנו משהו מתאים.
ואולי אני טועה.

[החושב]

אם כבר להביא ראיה מדברי התוספות - הרי כתבו שהוא מפרכס לכאן ולכאן. ועל כרחך שאינו ארגמון.

רק דבר אחד לא הבנתי. על מה מבוססת הנחת המחבר שתוספות ידעו איך נראה חלזון? והרי מכל דבריהם מוכח להפך - שאינם מתבססים על איזו ידיעה ברורה.

[איתן]

אני לא חושב ש"נדחקתי" לפרש. איני סובר שתכלת מארגמון קהה הקוצים היא תכלת מקורית בגלל שכך סובר הרב טבגר, איני חסיד. אלא בגלל הראיות.

יש ראיות חזקות ביותר שארגמון קנה הקוצים הוא החלזון של תכלת. וכבר האריכו בזה בקונטרסים ומאמרים בסגנונות שונים.
ומי שמעוניין בראיות - יוכל לעיין בהם.
השאלה העקרית היא על דרכי החקירה וגישה למקורות .
זה נושא ארוך ומורכב מאד.

עכ"פ לפעמים נדמה לי שעד שלא ימצאו חלזון שגם דג, גם תולעת, גם רק דומה לדג, גם בעל גידים ועצמות, וגם ללא גידים ועצמות וכו' וכו'
וכן צבע התכלת לא יהיה גם תכלת כמשמעות של הרבה מקורות, גם ירוק כהבנה בירושלמי ורש"י, גם צהוב כרש"י במקום אחר, גם סגול כחוות יאיר, גם שחור כהבנה ברמב"ם.

עד אז הויכוחים ימשיכו. אם תביא תכלת ירוק - יגידו שהוא אמור להיות בצבע תכלת של ימינו. תביא תכלת - יגידו שהוא שחור וכן הלאה. וגם אחרי זה כלל וכלל לא בטוח שכל האנשים ישתכנעו.

[פייביש אופטובסקי]

הרב איתן,
כפי שכתבתי, איני מכיר את הנושא, אולם א' הדברים שאמר לי המחבר - אם הרמב"ם אומר 'שחור כדיו' כיצד ניתן לתת פרשנות למילים ברורות אלו.
בכל מקרה יתכן מאוד שהצדק עמך.

[אוצר החכמה]

מצד שני איך אפשר לומר שהוא שחור כשהגמרא אומרת דומה לים שדומה לרקיע.

[אב בבינה]

במקום אחר כתב הרב בנימין זאב הורביץ תגובה נגד קונ' הזה.

וזה לשונו:

מאת בנימין זאב הרוויץ:
10/07/2014 בשעה 11:00 pm
הקדמה
הנה אין בטענותיו דברים חדשים וכבר נתפרסמו מאמרים רבים להשיב על מיני הטענות האלו, וא”א לבוא כנגד כל מאמר המתפרסם ע”י כל חכם וחכם ולהשיבו. גם דעת לנבון נקל כי אי אפשר לבוא במאמר קצר להשיב בדברים שנתחברו עליהם קונטרסים רחבים, אך מכיון שמאמר זה הופץ באתר דין ויש לו פרסום גדול, ראוי להשיב לכה”פ במראה מקום לתשובות בקונטרסים העסוקים באותו ענין.
והנה טענותיו מתחלקות לראיותיו כנגד הזיהוי ולטענות לדחיות ראיותיהם. ובעז”ה נכתוב דבריו כסדרם ונשיב בהם את האמת הנראית לעינינו. אך יש להדגיש כי אין מטרת המאמר הזה להוכיח את זיהוי חילזון התכלת. אשר האריכו בענין זה קונטרסים רבים וארוכים, ועי’ בקונטרס חותם של זהב (ניתן להשיג ע”י עמותת פתיל תכלת) שהאריך בכל הראיות ודחיית הקושיות. ואין ענין המאמר הזה אלא שלא להשאיר טענותיו המופצות לעין כל, כטענה שאין עליה תשובה. לפיכך לא התייחסנו בו אלא לפרטים שהביא הכותב בתוך דבריו ולא לשום ראיה אחרת.
ויש עוד להעיר בתחילת דבריו שמקדים להתלות באילני רברבי כאילו כל דבריו אינם אלא טעם למנהגם של גדולי ישראל שלא להדר אחר מצוה זו, והנה אין נכון לתלות טעמים ברבנן שלא אמרום, והחכמים כבר פירשו דעותיהם היטב הדק באגרותיהם ובדבריהם בע”פ ולא מטעמיה דהרב הכותב.
והנה מלבד מה שהכותב הנכבד מתעלם מהרבה ראיות עיקריות שהביאו בענין זה, כל הרואה את טענותיו וראיותיו יראה כמה נדחק לדחות הראיות שהביא בדבריו, בדחוקים שונים ומשונים, כגון שכתב כי תכלת האמורה במתני’ בברכות אינה תכלת של תורה ע”פ הירושלמי, ועוד כתב להעמיד שתכלת הפורפור”א שונה בגוון מתכלת של תורה ואנן הא קחזינן שהוא ממש כגוון הקלא אילן וכאשר נודע שהם אותו חומר ממש, וכתב על דברי חכמי האומות המדברים בחלזונות של צור שלא כתבו על חלזון התכלת כיון שהיה מושבם ברומי, והוא תמוה כאשר נכתוב כי הרי כל דבריהם עסקו בחלזונותיה של צור. ועוד כתב דשמא שם חילזון אינו אלא לחילזון מסוים וכהנה רבים דברים מחודשים שצריך ראיה להעמידם. גם כל קושיותיו לא יעלו על לב כל מי שקרא את הראיות החזקות בענין הזה, וכל הקושיות בטלות בעיון קל, ורק כשמבקשים תואנה להפטר מן המצוה, או כמו שהעיד על עצמו שלא נצרכא אלא לבאר טעם גדולי הדור ומנהיגיו שאינם הולכים בתכלת זו, אזי יש מקום להדחק בקושיות כדי ליישב, אך אין זה קושיות למי שבוחן הדברים במאזני השכל והיושר. ואנו נשיב על דבריו ראשון ראשון והבוחר יבחר להעמיד האמת על בוריו.
בענין מה שכתב לדון על כמה מהראיות שהביאו להוכיח שהארגמן הוא התכלת:
א) טען שהראיות מתבססות על הנחת יסוד שלא יתכן לומר שיש כמה מינים ורק אחד מהם כשר, אך מה נעשה והנחת יסוד זו יש לה כמה ראיות ברורות מן הגמרא ומהתוספתא, שבגמ’ מנחות מבואר שכאשר צמר מסוים לא התאים לאשר נודע להם בסימני בדיקת תכלת וקלא אילן, הגמ’ אומרת אלא הא לא תכלתא ולא קלא אילן?! דהיינו הרי לא יתכן שיהיה זה דבר שלישי ומכח סברא זו מוכיחה הגמ’ דינים חדשים שלא כמו שהיה מקובל בידם בדיני הבדיקות. והיינו שהיתה זו סברא פשוטה ומוחלטת שלא יתכן לומר שישנה צורת צביעה של גוון זה ע”י סוג צבע אחר.
וכן מהתוספתא דמנחות פ”ח מוכח שלא באו להפקיעו שאמרו תכלת אין כשרה אלא מן החילזון שלא מן החילזון פסולה. והתוספתא שם האריכה בכל דיני ועניני המקדש לפרטיהם כל דבר מנין הוא בא. ואיך אפשר לומר בסתמא שלא מן החילזון פסול בזמן שהיה מנהג ידוע וחשוב לצביעת בגדי תכלת מחילזון פסול. אילו היה חילזון הפורפור”א הזה פסול לתכלת.
וטען עוד דשמא צבעו של התכלת שונה מעט מצבע הפורפור”א ולכך לא הוצרכו להזהיר ממנו אך א”א לומר שצבעו שונה כי הרי צבעו ממש כאיסטיס וקלא אילן שהם זיופי התכלת. עד שהם אותו חומר ממש שהוא האינדיג”ו, וכן א”א לומר שלא היה מצוי במקומותיהם שהרי היה מצוי מאוד באיזור צור כמו שאנו רואים מהספרות ומהארכיאולוגיה ומן המציאות בימינו.
ב.) עוד ערער על מה שכתבו כי לא ציינו בכתבי חכמי האומות שהיו שני מיני חלזונות וכתב ע”ז “ואיני יודע מדוע צריך לכתוב על זה”. והנה הם באו לכתוב על צבעי החלזונות והאריכו בהם בכמה וכמה מכתביהם ע”י הרבה מחכמיהם, ויש שכתבו ספר מיוחד על הצבעים כמו ויטריביוס בספר די ארכיטקטורה, ואנו יודעים מדברי חז”ל ומן המקראות שהיה התכלת חשוב מאוד אף בין האומות, ואיך אפשר שלא כתבו על הצבע החשוב הזה. כאשר הם מתארים כל צבעי החלזונות הניצודים באותו איזור וצביעתם בפשטות גם היא היתה באיזור צור שהרי הם היו המומחים בעניני טווית התכלת כאשר אנו מוצאים בדבה”י ששלח שלמה לבקש משם אומנים היודעים לעשות בתכלת ובארגמן. .
ג) עוד כתב כי מה שמביאים תרגומים יווניים שמתרגמים תכלת היקינתוס אינה ראיה, כיון שבאמת זהו שם הצבע, והם היו מפיקים צבע זה מהחלזונות שלהם ואנו היינו מפיקים מחלזון התכלת שלנו ומ”מ שם הצבע אחד הוא. אך באמת יש כאן ראיה לזה שהיו צובעים בחילזון זה את הגוון הזה וממילא קיימי שאר הראיות דלעיל. המוכחות מן הגמ’ והתוספתא שלא היה צבע חילזון נוסף לגוון זה מלבד החילזון הכשר לתכלת, אא”כ נימא שכל מה שהיו יודעים בזמנם היה כשר לתכלת.
ד) ומה שהביאו מהראבי”ה (ברכות כה) שכתב “גרסינן בירו’ בין תכלת לכרתי בין פורפורין ובין פריפינין והוא מעיל שקורין בל’ לעז פורפורא ויש שדומה לו קצת.” דחה דצ”ל שהירו’ סבר שה”תכלת” שמוזכרת במשנה אינה תכלת של צצית אלא סוג אחר של תכלת, ולכן הוצרכו לתרגם ל”פורפורין”. וראייתו מהא דנקטו לשון פורפור”א שהוא השם הגויי לתכלת אך זה אינו טענה כיון שהירושלמי בא לחלק בין שני מיני צבע דהיינו ירוק וכחול ולפיכך מביא שתי מיני גלימות האחת כחולה והאחת ירוקה שצריך לחלק ביניהם. וכיון שנקט גלימא גבי צבע הכרתי נקט הדומה לו בגוון התכלת, אך אין להמציא מזה שתכלת הנזכר במשנה אינו תכלת של תורה, שזה דבר שאין הדעת סובלתו.
ה) הראיה שהביאו מן התוספתא (מנחות ט ו) תכלת אין כשרה אלא מן החילזון וכו’, מדלא כתוב מאיזה חילזון משמע שאין חילזון פסול. וטען כי ראיה זו מתבססת על הנחה שהארגמן נקרא בלה”ק חילזון, ותהה בזה שמא אינו כן. אך באמת הלשון חילזון אינו מלשוה”ק אלא מלשון ארמית, וכבר הוכיחו הראשונים מלשון הערבית לבאר מה ענינו, עי’ יד רמה בסנהדרין צא שכתבו שהוא החילזון בלשון ערבית. וזה מה שאנו קוראים חלזון בעברית. וכן פרש”י בכל מקום לימ”ץ שהוא החילזון דידן בעל קונכיה והוא שם כולל לכל המין. ואינו שם פרטי לבע”ח מסוים.
ו) על מה שטענו שלא כתבו חכמי האומות על חילזון התכלת מלבד הארגמון טען כי הם כתבו על כמה מינים, אך אין בזה טענה כי אף שכתבו שיש כמה מינים, היינו כמה בעלי חיים שצובעים, אך רק על אחד מהם תיארוהו שהוא הטוב ביותר לתכלת, וזה מה שאנו רואים כיום הזה שהוא הטוב ביותר לתכלת. ובלא”ה צריך להביא ראיה אם נמצא כמה מיני חלזון שגוון היוצא מהם שוה ובאותו חוזק, מנלן שרק אחד מהם כשר כיון שלא נזכר לנו אלא חילזון וכולהו מיני חלזונות הם.
ועוד כתב שהם היו ברומי ולא היה חילזון התכלת מצוי אצלם, אך באמת אין זה תשובה שהרי לא תיארו את הנמצא ברומי ,אלא את הנמצא בצור וגלילותיה. והיו בקיאים בכל מיני החלזונות המופיעים שם, ומן החכמים הללו יש שמתארים מתוך ביקוריהם באיזור זה.

בענין מה שכתב להביא כמה ראיות לדבריו שחילזון הארגמן כהה קוצים אינו חילזון התכלת:
א. דבדברי פליניוס מבואר שהוא חי כחמישים יום ואילו בראשונים מבואר שכיון שהוא מת סמוך לצידתו לפיכך לוקחים דמו בסמוך לצידתו. ואין ממש בטענה זו כיון שדברי התוס’ שהם מתים אין כוונתו אלא שכאשר הם מחוץ למים הרי הם מתים וכדרך הדגים שמתים מחוץ למים, ודברי פליניוס אינם מדברים כאשר החלזונות מחוץ למים אלא כאשר מגדלים אותם באקווריום בתוך מים.
ועוד הביא דאף שרש”י חלוק על תוס’ וס”ל שהחלזונות יוצאים ליבשה להרים, אך גם זה לא מצאנו בחלזונות אלו, וכנראה שאינו מציאותי לפי תכונתם שאינם מהלכים. וגם זה אינו נכון, אלא שבד”כ אינם מהלכים אך כשם שהם מהלכים לתוך הרשתות של הדייגים כמו”כ ייתכן שיצאו מן המים, ועוד שתופעה זו המתרחשת אחת לע’ שנה יכולה גם להיות מחמת תופעות המתרחשות בים כגון צונאמי או גאות ושפל חריגים וכדו’ ולאו דווקא מחמת הליכתו של החלזון.
ומה שלא מצאנו זאת בחלזונות אלו אינו טענה כלל, שהרי אין תופעה כזאת של עליה המונית של חלזונות פעם בע’ שנה ידועה באף בע”ח בעולם, וא”כ או שאין אנו יודעים ביאור גמ’ זו, או שהדבר קורה ללא שאנו מבחינים בו, או כמ”ש רדב”ז שהשתנה טבע זה אצל החלזון, ומ”מ אין בזה טענה על חלזון מסוים זה.
ב. טען עוד מהמבואר בשבת עה. שעדיף שלא ימות בשעת הוצאת הדם. ובחלזונות הארגמן אין קפידא אלא שלא ימותו לפני הוצאת הדם. ועוד הביא בשם אייליאן ש”צריך לרסקו במכה אחת עם אבן כי אם הוא עוד חי ויצטרך למכה שניה יפסידה מלצבוע בו, כי הצער יגרום לדג להפריש צבעו וייספג לתוך הבשר או יצא בדרך אחרת.”
והנה ישנם שני דרכים להוצאת הצבע, ובחלזונות הקטנים היו נוהגים לעשות כמ”ש אייליאן הנ”ל, אך בחלזונות הגדולים היו עושים כמו שנוהגים לעשות כיום, שחותכים בלוטת הצבע, והנה באמת זהו דבר פשוט וברור לכל בר דעת שהענין שלא ימות בשעת הוצאת הדם היינו שלא ימות טרם שסיים להוציא הדם, כי אחר שהוציא את הדם לא יתכן שיש משמעות למוות של החילזון כאשר כבר אין הדם כנוס בו או מחובר אליו.
ג. טען עוד דבמנחות מד. אי’ “וברייתו דומה לדג.” פי’ רש”י תבנית דיוקנו (לפי גירסת השטמ”ק). ובפי’ רבינו גרשון “צורתו”. ובחלזונות הארגמן קשה למצוא דמיון לדג. אך טענה זו אינה אמת!! כאשר יראה בעיניו כל אשר עינים לו. ואני הייתי מראה לכמה ילדים קטנים חלזונות טרונקולוס בין במציאות ובין בתמונות, ושואלם לאיזה בע”ח הם דומים, והיו משיבים לדג. וראה בספרים העוסקים בענין זה שהביאו תמונותיו, וכל מי שאינו חפץ לרמות את עצמו יבחין בדימיונו בקל. ועל מה שהביא כי יתכן שמספיק דמיון קצת לדג זה כתב שהוא דבר שאפשר לשומעו, אך צריך לבדוק אם חלזונות אלו דומים לדג יותר מחלזונות אחרים, ואכן הם דומים לדג ללא השוואה כלל לחלזונות אחרים. וראה עוד מש”כ הערוך ערך סנדל גבי דברי הגמרא סנדל דומה לדג, שהדימיון הוא במה שהוא צר מקדימה ומאחורה ורחב באמצעו ובהכי הוי דימיונו לדג וכ”ש בזה שדימיונו ניכר מאוד.
ד. עוד טען מדברי הרמב”ם דדמו שחור כדיו, ולא קיבל התירוצים שדברי הרמב”ם קאי בשעת צביעה שהוא יבש, או כשהוא מרוכז, ויפה עשה שלא קיבלם כי לשונו משמע שזהו דם החילזון עצמו. אך כמו בכל מקום שצריך הבנה, בכדי להבין דברי הרמב”ם צריך לדעת מה מקורו, ולפי”ז להבין מהי כוונתו, כי הרי ודאי הרמב”ם לא המציא זה ע”י הכרות עם החלזון שלא ידעוהו בדורו, וכן לא הוזכר סימן זה בדברי חז”ל בשום מקום. ונאמרו בזה כמה דרכים ע”י האחרונים ה”ה הצפנת פענח והגרי”א הרצוג וכל דרך שהעמידו במקור דברי הרמב”ם מיושבת יפה יפה בחילזון זה. וע”ע בקונטרס חותם של זהב שניסה ליישבו בכמה דרכים.
ה. עוד טען כי בחילזון הארגמון הצבע הכחול מופק רק ע”י חשיפה לשמש. והקשה מדלא הוזכר כלל בגמ’ במלאכת עשייתו. ולא קיבל מה שיש משיבים ע”ז שבזמנם כל צביעה היתה בשמש. (הוא כתב שאין טעם לומר כן, אך באמת יש איזה סברא בזה כיון שהצביעה היתה תעשייתית והמציאות שהצביעה גורמת לריח רע מאד שקשה לסובלו במקום סגור, אך מ”מ א”א לקבוע מסמרות בזה ואפשר שבאמת היה במקומות סגורים) והנה טענתו מן הגמ’ אינה טענה דמ”מ אפשר לשאול מפני מה לא אמר לו איזה סמנים צריך ליתן בו? אלא שלא בא ללמדו מעשה הצביעה אלא את הדינים היוצאים מזה כמבואר בגמ’ כמה דינים שיוצאים מדבריו. שלא היתה צביעת החלזונות בבבל, אלא הוו מייתי לה ממקום אחר, וכדאמרי’ שם מר ממשכי אייתי תכלתא בשני דרב אחאי, וכן בסנהדרין יא. זוג בא מרקת ובידו דברים הנעשים בלוז. ולכך א”ל היכי צבעיתו ושאל כן לר”ש בר יהודה לפי שהיה בא מא”י שבו היתה צביעת החלזונות וכדאמרי’ היא לוז שצובעין בה תכלת.
ולבר מן דין, לא ברור שצריך דווקא שמש ובכמה שנים שעסוקים בענין זה במעט שבמעט כבר נתגלו כמה דרכים שאפשר לעשות כן בלא שמש, כגון ע”י הרתחה והכפלת כמות הסממנים, או ע”י אידוי וכדו’ אלא שאיני יודע אם גם בסממנים שלהם היה אפשר כן כי בדורינו כשהצליחו בסממנים טבעיים באמת עשו כן ע”י שמש, אך היום עדיין לא הגיעו בזה לדרגת אומנות ואין מלאכת הצביעה הטבעית הזאת ידועה מספיק בדורינו כדי שנוכל לדעת כל האפשרויות. ובאמת אומן אחד שהיה נוהג לצבוע סגול בצביעה טבעית מחלזונות וכתב דרך הצביעה מזהיר בהוראותיו, שלא לפתוח את הסיר המבשלו כדי שלא יצא כחול.

נידון נוסף העלו אם אפשר להשתמש בחילזון למצוה אף אם נאמר שהוא התכלת, מהרב יוסף חיים הוקמן:
והביא מלשון הרמב”ם בפיהמ”ש דמשמע שלא כל תכלת כשרה אלא תכלת מסוימת ורצה לומר דכוונתו לאיזה מין במיני הגוון ולא לחוסר ידיעת החילזון.שכ”כ שם בריש פרק התכלת “ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום ועל כן אנו עושים בלבן לבדו” (הלשון ע”פ התרגום שבש”ס וילנא). משמע שהחילזון ידוע, אלא שאין ידוע הגוון המדויק.
אך המעיין הישר יראה דהדבר ברור בפירוש דברי הרמב”ם דכוונתו בדבריו תכלת ידועה למ”ש בספרו בהלכות ציצית “והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע”פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית.” דהיינו שלא סגי לן בצביעת כחול בעלמא אלא בעינן צביעת כחול מחומר מסוים דהיינו מה שנתפרש לנו בדברי חז”ל דבעינן שיהא מן החילזון.
ובהמשך דבריו בהלכות ציצית שם כתב “שהלבן מצוי לכל והתכלת אינו מצויה בכל מקום ולא בכל זמן מפני הצבע שאמרנו”. משמע שסיבת העדר מצוות תכלת הוא משום שאין הצבע הזה מצוי ולא משום שאין יודעים הגוון המדויק. וא”כ זו גם כוונתו בפיהמ”ש שאי אפשר לעשותו דהיינו משום שאין בידינו את אותה צביעה ידועה כלומר את החילזון או את ידיעת דרכי הפקת הצבע ממנו.
ועוד דהיאך אפשר שכוונת הרמב”ם על מניעת המצוה משום אי ידיעת דקדוקי הגוון והרי הרמב”ם עצמו מנסה לבאר ולפרט מה הגוון שבו יש לעשותו דהיינו כעין הרקיע בטהרתו, ובמקו”א כתב שהוא כעצם השמים. ואין בדבריו אפי’ רמז לכך שאין אנו יודעים מהו אותו גוון.
וכן משמע בלשונו, דהא אם כוונתו משום אי ידיעת הגוון, לא היה לו לומר שהוא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותו היום, אלא שאין אנו יודעים לעשותו (כיון דלא ידעינן מה הוא אותו תכלת).
וכ”כ ר”א בן הרמב”ם בהמספיק לעובדי ה’ , שמניעת המצוה בדורינו היא משום אי הכרת החילזון. (ולא משום שאין יודעים את הגוון המדויק) ותמוה מאוד לומר שנחלק על אביו בזה, דהרמב”ם ס”ל שאין אנו יודעים הגוון המדויק והוא ס”ל דיודעים אותו, ומצד שני נצטרך לומר דבדורו של הרמב”ם הכירו את החילזון, ובדורו של בנו נשתכח.
ומה שמדקדקים המתחכמים אוהבי הדקדוקים את לשונו בפיהמ”ש “תכלת ידועה” והכריחו מזה דכוונתו למין גוון ידוע מגווני התכלת, הוא דקדוק של תוהו, דשפיר שייך הלשון תכלת ידועה לכוונת “צביעה ידועה” כמ”ש בספרו. אך בלאו הכי אין לדקדק כ”כ בלשון, שהוא תרגום מלשון ערבי. והנה הגרי”מ טקוצ’ינסקי ב”עיה”ק והמקדש” מביא עדות הגרי”א הרצוג שחקר את התרגום המדויק ברמב”ם ופירושו כאמור, שלא כל חומר כחול נקרא תכלת אלא חומר ידוע הבא מן החילזון. וכן הוא בתרגום של הרב עזרא קורח שלא כל אזר”ק (דהיינו כחול) בצמר נקרא תכלת (דהיינו מקיימים בו מצוות תכלת) אלא אזר”ק ידועה. דהיינו רק כחול ידוע, הידוע לנו בדברי חז”ל שהוא צריך שיהיה מן החילזון ולא מן הקלא אילן.
ואמנם אפשר, דכוונת הרמב”ם לאו דווקא משום שאין יודעים את החילזון אלא משום שאין יודעים איך לעשות ממנו את הצבע במציאות, כיון שלא נתחכמו בדורו כ”כ בחכמת הכימיה וגם לא היה בידם האפשרויות לעריכת ניסויים בקלות כהיום. ואף שבפועל אפשר לעשות, וכבר עשו זאת בדורינו אף בסממנים טבעיים, מ”מ עשיית ניסיונות בזה (כדי ללמוד דרך צביעתו) אינה אפשרית כ”כ. כי החומרים הטבעיים חלשים וכל תהליך הוא ארוך מאד.
ואחר שראינו שאין לנו ממשות ראיה מדברי הרמב”ם יש לנו לדון בעצם הדבר אם יש לומר שיש חוזק גוון מדויק לתכלת או דכל אשר הוא בגוון הזה בין עמוק ובין דיהא הכל שם תכלת לו. והנה בדבר זה האריך כבר בקונטרס עין התכלת (הודפס בקונטרס והיה לכם לציצית שע”י אגודת פתיל תכלת) בכמה וכמה ראיות שאין דין לגוון מדוקדק וכל שהכחול שולט בו בכלל תכלת הוא וכבר נתברר ונתאמת הדבר שאין בטעם זה ממש כדי לקיים את ביטול המצוה.

בענין תשובת רבן של ישראל מרן רבינו הגרי”ש זצוק”ל
ונעתיק תשובת מרן רבינו הגרי”ש אלישיב זצוק”ל ואע”פ שאיני כדאי להשיב על דברי מרן ריש”א דגלותא אך דבריו מוכיחים שלא אמר דבריו אלא מתוך השאלה שהעלו בפניו שלא טענו אלא למה לא לעשותו מספק, ונשיב בתוך דבריו על ראשון ראשון.
בקובץ תשובות ח”א סי’ ב כתב מרן רבינו הגרי”ש אלישיב זצוק”ל וז”ל “ע”ד השאלה האם ראוי ונכון להטיל צצית צבוע בצבע תכלת אחרי שלדעת חוקרים בזמנינו ברור להם שמצאו את החלזון שאמרה תורה. ואף אם נטיל ספק בדבר מ”מ לא גרע מקלא אילן (לא יהא אלא לבן), ומאידך מרוויחים שמא באמת הוא החלזון האמיתי ומקיימים מצות צצית ככל חוקתו ומשפטו הכתוב בתורת משה.

א. אכן דבר זה כבר היה לעולמים וכידוע שלפני יותר ממאה שנה סבר אחד מגדולי האדמורים שהוא מצא את החלזון והכריז קבל עם ועדה שאין לו ספק בדבר והרעיש עולמות למה מתעלמים מקיום מצות עשה מה”ת. אך גדולי ישראל בדורו לא הסכימו עמו. והנה כעבור ימים ושנים באו חוקרים ובטלו דבריו מכל וכל, אלא הצביעו הם על משהוא אחר שהוא הוא החלזון. שוב אחרי תקופה יותר מאוחרת קמו אנשי מדע וטענו שכל מה שחזו עד כה הוא שוא ותפל, ורק הם היודעים ומכירים את החלזון האמיתי. ואנחנו לא נדע אם כעבור שנים יבואו אחרים ויבטלו גם דבריהם.
והנה ודאי אין טענת מרן ז”ל כי כיון שהיה מי שטעה אין לנו להסתמך על ראיות לעולם, דזו עקירת כל התורה כולה, ובכל דבר וענין נימא כיון שהיה מי שטעה בעבר שמא גם הוא טועה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אך כוונתו דכל עוד אין לפנינו ראיות ברורות אין לחוש שמא מחמת שאומרים שמצאו באמת יש בידם ראיות לזה שהרי כבר ראינו מי שטען שמצא ואיגלאי טעותו למפרע.
אך כאשר יראה כל אחד הראיות בעצמו יראה שאין להשוות ה”גילויים” הקודמים של הדיונון והינטינה לחילזון זה. כי לגבי שניהם לא הובאו ראיות כלל וכל הנידון לא היה אלא האם הם מסתדרים עם סימני חז”ל או לא, אך לא הובאה ראיה חיובית לאמר שהוא הוא חלזון התכלת. ואף לגבי הדיונון היו טענות גדולות מאוד והעמידו הראיות והתשובות מדוחק גדול. ואף הינטינה לא נאמרה מלכתחילה אלא כהשערה בעלמא ומעולם לא הצליחו לצבוע בה ולא עמדה כהוראה מעשית של מישהו.
ועוד דכל הנך לא נתבררו אלא ע”י אדם אחד שאמר אפשרות מסוימת, וכל העושים והמחזיקים בדעתו לא עשו כן אלא מחמת ספק ואם לא יועיל לא יזיק, ואין זה דומה לנידון דידן שנבדק ע”י חכמים וחוקרים רבים מאוד וכולם מסכימים לדעת אחת. עד שכמעט כל מי שנכנס ברצינות לענין זה אינו מוצא לו מוצא אלא ע”י דחוקים שונים ומשונים.
ב. עוד כתב מרן ז”ל “והנה טענת הבית הלוי נגד התכלת של הרבי מרדזין ז”ל היא שאם הדג היה במציאות וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים מעת שנפסקה התכלת מישראל ועכ”ז לא לבשוהו אבותינו ה”ה כאילו יש לנו מסורת מאבותינו כי זה הדג וצבעו אינו החלזון והתכלת אף שיש בו כל הסימנים שסמנו בו (הנ”ל) [חז”ל]. ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה שהמציאו חוקרי זמנינו אם גם עליה חל הטענה הנ”ל” .
ודבריו מוכיחים שמסתפק בדבר זה ולא ידעו וכתב שאינו יודע אם טענה זו שייכת כאן ולכאו’ ר”ל שלא נודע לו מציאות הדברים. אכן, ע”פ מה שנודע לנו מההסטוריה של הפורפור”א לא קשיא, כיון שאף שנודע מציאותו של דג זה כבר מאות שנים מ”מ לא נודע אלא במקומות חיותו, ואומנות צביעתו ואפשרות עשיית הכחול ממנו לא נודעה עד דורנו ולפיכך לא נודע שהוא חילזון התכלת. ומאז גילויו לא ישבו על מדוכה זו גדולי הפוסקים להכריע בה (הפצתו החלה רק משנת תשנ”ג). ואמנם באמת יש מגדולי העולם מחכמי ישראל לפני מאות שנים שידעו שהוא חילזון התכלת (אך לא היה זה אלא ע”פ בקיאותם בספרים אך לא ידעוהו במציאות).
ג. עוד כתב “והגאון מקוטנא בספרו ישועות מלכו כ’ “כבר הוחזק אצל ישראל יותר מאלף שנה שנגנז בתכלת ופשט לשון הספרי פ’ ברכה ומדרשו של האריז”ל מסכים לזה שאין תכלת אלא בזמן ביהמ”ק, וגם מלאכת הצביעה לא נתברר, כי לדעת רש”י היורה שנותנים לתוכה דם החלזון לצבוע לא היו רשאין לערב סמנים אחרים כ”א דם החלזון לבד, ולהרמב”ם ביורה שנותנים החלזון נותנים הסממנים, ומי יכריע בזה”ז.” ע”ש בסי’ א ב ג. ומסיק “ע”כ א”א לסמוך ולסייע את מלאכתו.”
והנה מש”כ בענין גניזת התכלת ודאי אין כוונתו אלא דבסתמא אין לנו לתלות שהתגלה הדבר כיון שנראים הדברים שיש כוונת מכוין בגניזתו, אך בודאי אין כוונתו שאין תכלת אלא בזמן ביהמ”ק דהא בזמן הגמ’ הוי תכלת. וכן גניזתו של תכלת אינה קובעת שלא יהיה עתיד להתגלות וכמ”ש מהרי”ל (שו”ת חדשות סי’ ה) דבקל יכול הוא להגלות ומתבאר כן מדברי הרבה ראשונים כאשר האריכו כבר ועי’ חותם של זהב מש”כ מהרבה ראשונים להוכיח כן.
ד. והטענה בענין דרך הצביעה גם היא לא שייכא אלא כלפי הדיונון שעליו דיבר ה”ישועות מלכו” שהסממנים נותנים בו חלק בגוון וע”ז נחלקו הראשונים אם אפשר שהסממנים יתנו חלק בגוון. אך אין זה נוגע כלל כלפי הפורפור”א שאין הסממנים נותנים כלל מראה בגוון הצבע אלא מסייעים במלאכת הצביעה לבדה.
ה. עוד כתב מרן ז”ל דבאו”ח סי’ ט י”א שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית והטעם דבעינן בזה מין הכנף ובפמ”ג שם מלמד שנתעטף הקב”ה בטלית ולבושיה כתלג חיור, א”כ בהכרח יעשה הטלית והציצית לבנים ע”ש.”
והנה זה פשוט שלא בא מרן ז”ל בדבר זה אלא להשיב על הצד ששאלוהו האם ראוי להחמיר בספק שהעלו למרות שאין כאן אלא צד חומרא בעלמא (כמו שהוצגה לפניו השאלה, האם ראוי להטיל תכלת שחוקרים טוענים שמצאוהו ולא הביאו הראיות כלל), אך לא דן על הצד שיש כאן חיוב מן הדין או מצד ספק דאורייתא. שהרי כבר כתב השו”ע שם “והמדקדקים נוהגים כן והרמ”א פסק שלא להקפיד בזה” ובדאי אין חומרא עוקרת הלכה, ואפילו היה חיובו רק מצד ספק דאורייתא.
ועוד יש להעיר בעצם דבריו מדברי הפוסקים שדין זה אינו שייך בחוטי לבן הבאים במקום התכלת כדמוכח מלשון הגמ’ “לא יהא אלא לבן”. שמזה למדו החולקים על רש”י שאין דין מין כנף בצבע וכמו שפסק הרמ”א שלא נהגו כן. ולדעת רש”י כתבו המפרשים שדברי הגמ’ לא איירי אלא בחוטים הבאים במקום תכלת. כן כתב המהרש”ל ביש”ש (יבמות פ”ק סי’ ג) והארצוה”ח (או”ח ט, ה) והחזו”א (סי’ ג אות כה) שאין דין מין כנף בחוטים הבאים במקום תכלת וכן מוכח להדיא למעיין במשנ”ב (ט, יד). ואי איכא מאן דס”ל דב’ החוטין הללו יש להם כל דיני לבן, ע”כ ס”ל שאין דין מין כנף בצבע, וע”ע שו”ת ישועות מלכו סי’ א שכ’ שלא שייך בהטלת ספק תכלת שום איסור. וכן ידוע מכמה וכמה גדו”י שלא חששו לספק זה אפי’ בצביעת ראדזין (מהרש”ם, וכן מעידים על הגרי”י מפוניבז’ ועי’ לעיל הערה 60 בשם החזו”א, ועוד) וכבר הסכים לזה מרן הגרי”ש בתשובה בע”פ (להגרמ”מ קרפ שליט”א).
ואמנם להנוהגים במנין החוטים כהתוס’, אולי היה מקום להחמיר – אילו היה הדבר חומרא בעלמא – כיון שמפסידים לדעת הרמב”ם והראב”ד את ענין מין כנף דלדידהו הם מטילים תכלת אף בחוטי הלבן.

דעת הרב הרצוג
הביאו עוד מדברי הגרי”א הרצוג שטען עליו . ויש להקדים בזה כי הגרי”א הרצוג לא ידע על האפשרות לצבוע מחילזון זה כחול שע”ז מבוססת עיקר הראיה לזיהויו. ואדרבה דבר זה עמד אצלו כקושיה איך אפשר שהוא התכלת והלא גוונו סגול, אלא שהשיב ע”ז כי יתכן ויש איזה דרך לעשותו כחול אף שלא נודע לנו. ועוד יש להוסיף כי גם אחר כל טענותיו של הגרי”א הרצוג כתב שמאוד רחוק הוא לומר שאין זה חילזון התכלת.
וטענותיו היו כדלהלן א. על הגוון שאינו חשוב דומה לים לפי שגוון הקונכיה הוא לבן. וע”ז כבר השיבו היום שלא אמרו הגרי”א הרצוג אלא לפי שלא היה רואהו בחיים חיותו במים שאז רובם יש בהם מן הגוונים הירוקים שהם חשובים דומים לים כדאשכחן בירושלמי ובכמה מדרשים עשבים דומים לים, וכן אילנות דומות לרקיע. ואף לישנא דמתני’ מוכחת כן מדאמרי’ משיכיר בין תכלת לכרתי.
והטענה הב’ טען עליו שאינו מתאים לסימן עולה א’ לשבעים שנה כיון שהוא מצוי. והנה אנחנו לא נדע ענין זה של עולה אחת לע’ שנה מהו. שרש”י פירשו שהוא יוצא מן הים לחוץ, ולא נודע לנו על שום בע”ח כזה, וא”כ אינה טענה על חילזון זה בדווקא. כי מה שנאמר באופן כללי מפני מה אין אנו רואים אותו אם שמתעלם מעינינו ואם שנשתנה טבעו כמ”ש רדב”ז שהוא דרך נס ולא היה אלא בזמן המקדש, זה אפשר אף בחילזון זה. ואם הוא כמו שהבין הגרי”א הרצוג שעינינו אינו כרש”י אלא שאינו מצוי, א”כ ודאי כאשר אין צדים אותו כל כך זה קרוב לאלף וחמש מאות שנה, ודאי נתרבה מאוד ואין כאן טענה כלל אלא ריבוי מציאותו. ובלא”ה אפשר שאם בזמנינו יתחילו להשתמש בו באופן שהשתמשו בו בדורותיהם תוך זמן קצר יהיה כבר אינו מצוי כ”כ אלא במעמקים ותהיה קשה צידתו. ותמוה מאוד להוכיח מטענה כזאת. והדבר ברור שלא אמרה הגרי”א הרצוג אלא מפני שלא עמדו לפניו כלל הוכחות הזיהוי שלפנינו כמו שכתב שזה ודאי שאומה”ע היו צובעים בפורפור”א אלא שישראל השתמשו בגוון אחר וזה היה בבע”ח אחר. אך זה לא אמר אלא כיון שלא הוכח לו שאפשר לצבוע בו בגוון תכלת.