צופה_ומביט כתב:רק שואל:
מה שונה זאת ממה שעשה הרמב"ן לגבי עופות טמאים שהכריע ואפילו שינה גרסה [אא"ט] בגלל בדיקה של עופות במציאות.
האם המתנגדים לתכלת המורקס מהסיבה הנ"ל מתנגדים ג"כ למבססי השיעורים הקטנים [גר"ח נאה ומטה] על בדיקת מידות ומשקלות קדומות במציאות. גם בזה התחיל כבר הרמב"ן, עם השקל שמצא וכו'.
בוודאי שניתן וצריך לבדוק ולהתאים את ההלכה לאור המציאות. איש לא חלק על כך. אין מצווה להיות טיפשים ולעצום את העיניים בכוח.
למשל, מטבע הדראם היה ידוע מאז ומתמיד, והיתה על כך מסורת רציפה, ורק ערך משקלו "הלך לאיבוד", והבדיקה החדשה חוזרת ומעמידתו על ערכו האמיתי. כך גם הביצה, שהנו"ב חזר ובדק את השיעורים לפי מידת הביצה. אין זו הבאת ידע חיצוני, כי הביצה לא נשכחה מהמסורת, ולא הארכאולוגיה גילתה מה הכוונה ביצה או זית. היתה אולי הסתייעות בארכאולוגיה, אבל המושגים עצמם היו ידועים לגמרי ואינטואיטיביים. גם כשמוצאים גרעין זית ישן, כל יהודי עם מסורת יודע שזאת זית, והוא יכול לבחון את גודלו.
שונה בתכלית המצב בנוגע לתכלת, שהמושג עצמו היה חסר משמעות מבחינת המסורת. לא היה מושג מהי התכלת, ורק באמצעות הארכאולוגיה וההיסטוריה ניתן לשחזר אותו. סימני חז"ל הם משניים לגמרי במקרה הטוב. אין זו הסתייעות, אלא שכל יהבם של מטילי התכלת מושלכת על המקורות החיצוניים.
המגיב "עץ הזית" ביקש להכריח את סימני התכלת בגמרא בלשון הרמב"ם.
"עולה אחת לשבעים שנה" מקביל ל"בים המלח הוא מצוי"? איך? אדרבה רבים רצו להוציא מדברי הרמב"ם שלא הביא להלכה הא דעולה אחת לשבעים שנה. אך האמת שהרמב"ם כן הביאו, אלא שלא בפיסוק זמן קצוב אלא במושג הנדירות בלבד. והוא אומרו בסוף הפרק "והתכלת אינה מצויה בכל מקום ולא בכל זמן מפני הצבע שאמרנו" (כלומר מאחר שכשרה רק מן החלזון לכן אינה מצויה בכל מקום וזמן).
"ובדמו צובעין תכלת" מקביל ל"דמו שחור כדיו"? הוא באמת לא יודע ששחור כדיו היא תכלית השחרות וזה אינה כחול (ואכן במסכת חולין יש שני צבעים שונים במראה ובהלכתא ככוחלא וכדיותא). ואם שקשה היאך יצבע דם השחור את הצמר להיות תכלת/כחול, אך פשוט שכוונת הרמב"ם שיש איזה פרוצדורה שמשנים הצבע משחור לכחול. ומקור הרמב"ם שדמו שחור נעלם ממנו. אבל אף אם נימא שכל זה דוחק, הרי זה האמת, ואי אפשר בשום אופן לדחוק בדברי הרמב"ם פירוש זר שמהא דבדמו צובעין תכלת הוציא דמו שחור כדיו. (ואין צריך לפנים ש"בדמו צובעין תכלת" אינו סימן אלא מציאות/דין, כלומר מאחר שהחלזון הוא דבר מיוחד פלוני שעלייתו נדירה ורק זה כשר לתכלת, לפיכך דמיו של התכלת יקרים.)
וכעת לגוף הסימנים. אפילו על פי שני סימנים הראשונים לא היה איש עולה בדעתו שהכוונה להמורקס, מה גם בתוספות סימן הרמב"ם המובא גם בסמ"ג שדמו שחור כדיו.
ואגב דברי המלבב האחרונים פליאים מהראשונים, האם מצא בגמרא שאתרוג דומה ללב באיזה מושג הלכתי מציאותי? הרי זה הוזכר רק בזוה"ק כענין מוסרי ורעיוני. ומה הקשר לבין מה שהובא בגמרא לתאר דמותו, והובא בראשונים לאותה סיבה עצמה?
הדרן לדוכתא, בעלי המורקס משוכנעים בהבל, וגם שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ בלשון מדברת גדולות. אין תועלת להתווכח אתם, כמו שאין תועלת להתווכח בהמאמין שהארץ שטוחה.