צופה_ומביט כתב:כדאי לראות את דברי רס"ג וגישתו לסיפורי התורה, בפתיחה לתפסיר.
עקביה כתב:מישהו יכול להעלותו לכאן?
לבי במערב כתב:עקביה כתב:מישהו יכול להעלותו לכאן?
יבנה כתב:דבריו כשיטת בעלי המוסר שמוציאים דברי התנ״ך וחז״ל מפשוטם ואומרים שמדובר בדברים מעבר למושגינו ושלא חטאו והיה משהו דק ביותר וכדומה. וכבר מצינו את ר׳ אייזק שער עם דודינו ר׳ עשיו viewtopic.php?f=46&t=11 , ושטען שיוצאי מצרים והאנשים בזמן בית ראשון היו במדירה גבוה ולא חטאו, והחזו״א באגרותיו האריך לבאר שדבריו נסתרים מפסוקים רבים וחז״ל.
אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת, - למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקדוש ברוך הוא מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר: "הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי!" לעולם אל נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמוני עשה כן! התורה איננה "אוסף של מעשים טובים". היא מספרת מעשים שהיו, - לא מפני שהם מעשים מופתיים, - אלא מפני שהם מעשים שהיו.
אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמה את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו. נלמד מחכמי התורה הגדולים, - והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל. אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה.
ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה - נביא, כעדות הכתוב: +מלכים א' ג, ה+ "בגבעון נראה ה'" וכו', ומצאנו לו בפרוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, וזה בריבוי הנשים, וזו מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר, מבואר: "הלא על אלה חטא שלמה" וכו'. וכן דוד, עליו השלום - נביא, אמר: +שמואל ב' כג, ג+ "לי דיבר צור ישראל", ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: +דברי - הימים א' כב, ח+ "לא (אתה) תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת". ומצאנו לאליהו, זכור לטוב, מידת הכעס; ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים, ועליהם היה כועס, אבל בארו החכמים שה' הרחיקו, ואמר לו: לא יצלח לבני אדם מי שיש לו קינוי כשעור שיש לך, שהוא ימיתם. וכן מצאנו ששמואל פחד משאול, ויעקב נתיירא מפגישת עשו. ואלו המידות וכיוצא בהן - הן מחיצות הנביאים, עליהם השלום. ומי שהיו לו מהם שתי מידות או שלוש בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שהוא רואה את ה' מאחורי שתי מחיצות או שלוש.
יבנה כתב:פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות - שמונה פרקים פרק ז
גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד
עקביה כתב:בקונטרס המצו"ב (שמישהו העלה באשכול אחר ולקחתיו משם) מדבר ר' אהרן קוטלר על היחס הנכון לסיפורי התורה. הוא מאריך בשגב מעלתם של האבות והאמהות, ובכך שלא יעלה על הדעת ללמוד את המסופר עליהם בתורה כאילו היו אנשים רגילים.
בנוסף, נותן ר' אהרן מספר דוגמאות לסיפורים על האבות ומסביר כיצד צריך להבין אותם [הוא מזכיר בתוך דבריו, יותר מפעם אחת, שהם נאמרים אחר העיון והעמל בדברי חז"ל והראשונים. אודה מאד למי שיראה מקום בדברי רבותינו לדבריו].
באות ד הוא מדבר על גירוש הגר וישמעאל ע"י אברהם, ומרחיק את המחשבה שהייתה כאן תגרה בין שתי נשים על זכויות בניהם. ואז הוא מסביר מה כן ניתן להבין שהיה כאן - יצחק במדרגתו העצומה ודאי שלא היה מושפע לרעה מישמעאל, ובכל זאת היה עליו להשקיע כח כלשהו כדי לדחות את השפעתו של ישמעאל מעליו. שרה חסה על כח זה, שבמקום להיות מנוצל לעליה וגדלות יהיה מושקע בהדיפת השפעה רעה, ולכן היה חשוב לה לגרש את ישמעאל.
וכאן הבן שואל; הלא שרה לא משאירה מקום לפרשנות זו, היא מפרשת בעצמה מדוע חשוב לה שישמעאל יגורש (בראשית כא י): וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.
וכי מי שקורא את הפסוק הזה ומבין אותו כפשוטו מבין בהכרח שהייתה כאן תגרה המונית ופשוטה בין שתי נשים על זכויות בניהם? הלא את הדבר הזה עצמו אפשר להבין באופן הרבה יותר נשגב; שמדובר כאן על השאלה מי הוא המשכו של אברהם, ישמעאל או יצחק. ולכן מיד אח"כ אומר לו הקב"ה כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. כלומר, כל מה שהבטחתי לך על 'זרעך' אינו אלא על יצחק, ולא על ישמעאל.
פירושו של רא"ק נחצב מתוך עולמו של ראש ישיבה ליטאי, מתמיד עצום, שהתורה היא כל מעייניו ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. אבל האם הוא יכול להיות הסבר לפרשה זו?
מגופת חבית כתב:איני מגיב לגופו של ענין, אך היות שכנראה אין הכותב כאן מכיר עולמו של הגרא''ק ובודאי לא הגרא''ק עצמו, אביא פרט אחד, שפעם אחת כשדיבר ברבים [לבעלי בתים לטובת הישיבה] ציטט פסוק בישעיה ונכשל באיזה מילה, וכדי לתפוס עצמו מילל מראש אותו פרק עד שיגיע לאותו פסוק במהירות עצומה כדרכו [שמעתי מהעומד אצלו]
עקביה כתב:באות ז מדבר רא"ק על הברכות שיצחק רצה לתת לעשו, ורבקה פעלה שיעקב יקבל אותן.
הוא אומר שתכניתו של יצחק הייתה שהיות ויעקב כולו קדש קדשים, לא טוב הדבר שיהיה עסוק בגשמיות, אלא הנכון הוא שיעקב ובניו יעסקו בתורה וברוחניות בלבד, ועשו ובניו יספקו את כל צרכיהם הגשמיים. כך יהיו כל ישראל במדרגה גבוהה ממדרגת הכהנים, ואילו זרע עשו, אמנם יהיו במדרגה פחותה ממדרגת ישראל היום, אבל בכל זאת יהיו עובדי ה' ע"פ מדרגתם ולא יאבדו לגמרי.
ואילו רבקה הבינה שאין זה כדאי שיעקב יהיה זקוק לעשו באופן כלשהו, אלא הוא צריך להיפרד לגמרי מעשו, ולכן הוא צריך לקבל את הברכות.
עתה נחזי אנן, הלא בתוך הברכות נמצא גם: הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (בראשית כז כט), וכוונת הדברים מפורשת עוד יותר בהמשך, בדברי יצחק לעשו: הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים. וכיצד ניתן להכניס בכוונת יצחק אבינו את מה שמסביר רא"ק?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 69 אורחים