רגע לפני שעת הנעילה אבקש מאת ההנהלה לפרסם הודעתי זו, שמדם לבי חצובה.
החלטתה זו של ההנהלה לסיים את הדיון בנושא הקורונה ולחזור אל בית המדרש הישן והטוב, מחד, פנים יפות לה:
קשה מאד לשכנע את המשוכנעים ועומדים, ביטול תורה וזמן, זליגה למחוזות שאינם ראויים, תחומי עניין שאינם מענינו של הפורום שהוא תורני ביסודו ועוד.
בבחינה מעמיקה יותר, אפשר לומר כי צעד זה משקף את התנהלותה של היהדות החרדית במאה האחרונה.
כשבחוץ יהום הסער, אנו נסתגר בבית המדרש הישן והטוב, נתרפק על אהבתנו הגדולה, כרכי הגמרא הגדולים והבלים, חידושי הרשב"א, נימוקי יוסף, פני יהושע ורעק"א.
גם בשעה שרוחות סער וזעף נושבות בחלל העולם ימשיך הניגון הנצחי בן האלמוות להתנגן בעודנו מתנועעים מול הסטנדר.
ואולם זהו לעניות דעתי גם שורש הבעיה.
אם ארצה ללכת בדרכו של חבקוק הנביא, ולהעמיד שורש בעייתנו על אחת, אומר כי הניתוק מהחיים ומהמציאות היא שורש פורה ראש ולענה של חיינו.
באמת ובתמים שלא השכלנו לחבר את תורתינו אל החיים.
פיתחנו והרחבנו אותה כל העת אך במסלול נפרד מן החיים עצמם. יש אף שהגדילו עשות והפכו את חייהם לחיי תורה כשדבר אין להם מבלעדיה. אך לחיים עצמם אין לה נגיעה.
לשאלות הגדולות המנסרות בחלל עולמנו אין אנו מבקשים ממנה לתת לנו מענה.
במשך דור או שניים עיצבנו את חיינו סביב צורת ההנהגה הנוכחית. וכעת באה שעת נסיון, לצערנו שעת משבר.
אין כאן המקום להיכנס לפרטים ופרטי פרטים, אך דבר אחד ברור: אנו בשעת משבר שכמותו לא ידענו.
מיטב זקנינו ואנשינו שילמו בחייהם את חוסר ההנהגה המתגלה לעינינו.
אין חברה ששילמה מחיר דמים כה כבד כחברתנו. אפילו "בני דודינו" הצליחו היכן שאנו נכשלנו.
ואז במקום לפשפש במעשינו,
אל מול הלוויות היוצאות בזו אחר זו מבית מדרשינו לבחון היכן ובמה טעינו, אנו מסתגרים בבית המדרש, שבים אל אהבת נפשנו. "שור שנגח את הפרה", "שנים אוחזין בטלית", רי"ף, רשב"א, ריטב"א ומהרש"א, ו"תורת החיים" מה תהא עליה?
כלום אין לה מענה למצוקותינו וללבטינו?
ושמא ואולי משהו בגישתנו אליה לא מדויק, לא מכוון?
ואם אהיה חריף יותר אומר: הלא כעת התורה היא המקור לבעייתנו, שהרי המחלוקות הניטשות בין הקבוצות השונות, מכוח היותם אנשי תורה היא.
זה אומר התורה אומרת כה וזה אומר התורה אומרת כה. זה מביא ראיה מגמרא פלונית לשיטתו וזה מביא הוכחה משו"ת אלמוני לדעתו, ואדהכי והכי אנו סופרים את מתינו.
ומכיון שברור לכל שאין הבעיה נעוצה ח"ו בתורתנו הקדושה, מוכרחים אנו לומר שנעוצה היא בגישתנו אליה.
שמא לא בענווה הראויה ניגשנו אליה?
ושמא קרדום לחפור בה עשינוה?
ושמא את מידתנו ודרך ארצנו שהיא ההקדמה אליה ויסודה, שכחנו לתקן קודם לעיסוקנו בה?
ושמא התעצלנו לקושרה עם חיינו, שהרי במופשט קל הרבה יותר לעסוק? קלים הם חייו של מפלפל פילפולים, אך קשים הם חייו של הבא לתקן ולזכך עצמו בה.
(רק דוגמא קטנה: המחלוקת הידועה הניטשת בעוז בין אנשי התורה במקומנו, כלום כדרכה של תורה היא? וכי כך אמורים לנהל מחלוקות וחילוקי דעות בין אנשי תורה והשקפה? וכי אין תורתנו מלמדתנו כיצד יש לדון וללבן בחילוקי ההשקפה בינינו?
עוד דוגמא קטנה: האוכלוסיה שקובעת עיתים לתורה במינון הנמוך ביותר, היא בוגרי הישיבות שיצאו לפרנס את משפחותיהם. האין זה עדות לכך שלא הצלחנו לחנכם לחבר בין תורה לחיים?)
אסיים בתקווה איתנה כי נשכיל להתרומם ולהשכיל משעת משבר זו, להבין את גודל השעה וגודל הבירור שנכפה עלינו, להתעלות מעל המפלגתיות הרדודה ששולטת בנו ולזכות באמת ובתמים לזכך נפשנו בתורתנו.