הנהגת הבורא במדות האסורות על בריותיו
פורסם: ב' ינואר 13, 2020 3:58 pm
ישנן מדות שנאסר על האדם להשתמש בהן או לנהוג על פיהן, אבל אצל הקב"ה הן שבחו ותהלתו, כגון:
גאווה: אצל האדם: 'מאד מאד הווה שפל רוח'. ואצל הקב"ה: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה.
נקמה: אצל האדם: לֹא תִקֹּם. ואצל הקב"ה: אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.
ועוד.
עלתה בדעתי הנהגה בה אנו פוגשים הרבה לכאורה, שגם היא נראית כשייכת לאותו סוג;
מצוי בין חברים או בין בני זוג שכאשר האחד נפגע ע"י חברו מכל סיבה שהיא, הוא מראה לפוגע פנים זועפות ואינו מדבר אתו מטוב ועד רע, ומחכה שחברו יבין מה זה ועל מה זה ויבוא לבקש סליחה.
הנהגה זו אסורה, כמו שכתב הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ו): כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: 'ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך', וכו'.
אבל מאת ה' אנו מקבלים מכות קשות וכואבות מאד, ואין אתנו יודע עד מה. אנשים טובעים ונהרגים בכל מיני מיתות שונות ומשונות (אמש נדרס למוות ילד במודיעין עילית, וזה מה שעורר אותי לכתוב על כך), או נפצעים, או נחלים במחלות חשוכות מרפא. שלא לדבר על צרות כלל-ישראליות כמו מסעי הצלב, גירוש ספרד ומה שקדם לו, פוגרומים ועל כולנה - השואה.
עומדים רבנים חשובים, דרשנים ומוכיחים בשער, וקוראים לציבור שצריך להתעורר וצריך להתחזק וצריך וצריך וצריך, אבל הכל כעיוור המגשש באפילה, והקב"ה מצדו אינו אומר לנו "למה עשיתם לי כך וכך ולמה חטאתם לי בדבר פלוני".
ואם תאמרו שאין זה אלא בזמן שבטלה הנבואה, על דרך מאמר הכתוב (תהלים עד ט): אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה, אין זה כך, אלא שאז ידעו כיצד להבין את כוונת הקב"ה.
כדלהלן:
כתב הטור (או"ח סימן מו):
דתניא היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום, וסמכוה על דרש הפסוקים, והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא, דוד המלך ע"ה תקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג) 'הוקם על' ע"ל בגימ' ק' הוי, כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות.
כלומר אע"פ שהייתה אז נבואה בישראל, הקב"ה לא אמר לנביאיו שיתקנו מאה ברכות, אלא המית בכל יום מאה נפשות מישראל, עד שהבינו שרצונו שיברכו מאה ברכות בכל יום.
והנהגה זו נמצאת בכתובים עצמם:
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים (שמואל ב' כא א).
גם כאן, עם ישראל כולו סבל שלש שנים בלי לדעת על מה, עד ששאל דוד באו"ת ונודע לו (עי' יבמות עח:).
ודוגמה אחרונה מפרשת השבוע (שמות ד כד):
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.
ע"פ דברי חז"ל המובאים ברש"י הייתה איזו טענה על משה רבינו.
אבל אע"פ שמדובר בנביאו נאמן ביתו, לא אמר לו הקב"ה כלום, אלא רק רמז לו ע"י שביקש להמיתו, עד שציפורה הבינה במה דברים אמורים.
ומי עמד בסוד ה'.
גאווה: אצל האדם: 'מאד מאד הווה שפל רוח'. ואצל הקב"ה: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה.
נקמה: אצל האדם: לֹא תִקֹּם. ואצל הקב"ה: אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.
ועוד.
עלתה בדעתי הנהגה בה אנו פוגשים הרבה לכאורה, שגם היא נראית כשייכת לאותו סוג;
מצוי בין חברים או בין בני זוג שכאשר האחד נפגע ע"י חברו מכל סיבה שהיא, הוא מראה לפוגע פנים זועפות ואינו מדבר אתו מטוב ועד רע, ומחכה שחברו יבין מה זה ועל מה זה ויבוא לבקש סליחה.
הנהגה זו אסורה, כמו שכתב הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ו): כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: 'ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך', וכו'.
אבל מאת ה' אנו מקבלים מכות קשות וכואבות מאד, ואין אתנו יודע עד מה. אנשים טובעים ונהרגים בכל מיני מיתות שונות ומשונות (אמש נדרס למוות ילד במודיעין עילית, וזה מה שעורר אותי לכתוב על כך), או נפצעים, או נחלים במחלות חשוכות מרפא. שלא לדבר על צרות כלל-ישראליות כמו מסעי הצלב, גירוש ספרד ומה שקדם לו, פוגרומים ועל כולנה - השואה.
עומדים רבנים חשובים, דרשנים ומוכיחים בשער, וקוראים לציבור שצריך להתעורר וצריך להתחזק וצריך וצריך וצריך, אבל הכל כעיוור המגשש באפילה, והקב"ה מצדו אינו אומר לנו "למה עשיתם לי כך וכך ולמה חטאתם לי בדבר פלוני".
ואם תאמרו שאין זה אלא בזמן שבטלה הנבואה, על דרך מאמר הכתוב (תהלים עד ט): אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה, אין זה כך, אלא שאז ידעו כיצד להבין את כוונת הקב"ה.
כדלהלן:
כתב הטור (או"ח סימן מו):
דתניא היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום, וסמכוה על דרש הפסוקים, והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא, דוד המלך ע"ה תקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג) 'הוקם על' ע"ל בגימ' ק' הוי, כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות.
כלומר אע"פ שהייתה אז נבואה בישראל, הקב"ה לא אמר לנביאיו שיתקנו מאה ברכות, אלא המית בכל יום מאה נפשות מישראל, עד שהבינו שרצונו שיברכו מאה ברכות בכל יום.
והנהגה זו נמצאת בכתובים עצמם:
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים (שמואל ב' כא א).
גם כאן, עם ישראל כולו סבל שלש שנים בלי לדעת על מה, עד ששאל דוד באו"ת ונודע לו (עי' יבמות עח:).
ודוגמה אחרונה מפרשת השבוע (שמות ד כד):
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.
ע"פ דברי חז"ל המובאים ברש"י הייתה איזו טענה על משה רבינו.
אבל אע"פ שמדובר בנביאו נאמן ביתו, לא אמר לו הקב"ה כלום, אלא רק רמז לו ע"י שביקש להמיתו, עד שציפורה הבינה במה דברים אמורים.
ומי עמד בסוד ה'.