בחתם סופר על התורה פרשת עקב (עה"פ ארץ חיטה ושעורה וכו') הוא כותב, שלומדי התורה משבט יששכר, הסמוכים על שולחן הזבולונים, טועמים טעם מר במזונותם, שכן כבר אמרה היונה "מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם", לכן גם הדבש מר להם כזית, אך כל זה יקריבו למען לימוד התורה ומכח זה הזית המר יהא להם כדבש למתוק, יעו"ש.
אמרתי רעיון זה לידיד נבון, והדגשתי שלכאורה כתוב כאן שלהיות סמוך על שולחן אחרים זהו דבר מר, אלא שלומדי התורה המקריבים כל אשר להם למען תלמוד תורה, מוכנים גם לזה.
אבל הלה התקומם לאמר, הרי עם ישראל מחוייב לזון את לומדי התורה, ומזונות אלו יגיעו להם בדין ולא בחסד, ולא שונים הם מבעל מלאכה הנוטל שכר מלאכתו.
האומנם?