על דרכו המחודשת של הגר"ל מינצברג ביחס להנאות עוה"ז והמשכה אצל תלמידיו
פורסם: ג' מאי 28, 2019 1:06 am
את הספדו על ר' לייבל מינצברג מסיים הרב שמואל וולך במילים אלו: 'לפני כמה שנים, בתחילת שיעור אצלו, סיפר לנו ר' לייב שהיום הוא מתחיל את 70 שנותיו השניות. לכבוד יום הולדתו שרנו ... ר' לייב עצם את עיניו ושר עמנו ברגש. באותה שעה היה ניתן לראות בחוש את תנובת הצדיקים, את דשנותם ורעננותם'. שורות אלו מהוות סיכום נאה של ההספד כולו, שרובו עסוק ביחסו להנאות העוה"ז בעיני ר' לייב, וכפי שתיאר הכותב:
'... הרושם הראשון מן המפגש עם ר' לייב היה החגיגיות שבה התייחס לחיים. חדר הלימוד שלו היה יפה ומרשים ביותר. הקירות משוחים צבע שמן זהוב, הספרים בארונות כולם במידות הנדיבות ביותר, מהדורת הש"ס הגדולה ביותר, המשניות מאירות העיניים ביותר וכן הלאה... ר' לייב הבין בפשטות ש"גן עדן" הוא העולם כאן, העולם הזה... לפעמים היה קשה לי לשבת חצי שעה ולשמוע תיאורים גאוליים על יופיים של הפירות, על עסיסיותם ועל העושר שכולם זוכים לו היום... פעם הצטרפתי אליו לנסיעה לחיפה. הוא היה מוקסם מכבישי הארץ היפים והרחבים...' וכן הלאה וכן הלאה. מתגובת הכותבים שם אפשר להתרשם שהמספיד לא החטיא את המטרה.
יחס מיוחד זה להנאות עוה"ז, לא היו ראוי לשימת לב מיוחדת, לולי שככה"נ הגרי"ל הפך את ההנאה מהעוה"ז (מה שמכונה במקומות אחרים: נהנתנות) לשיטה ולהשקפה דתית. רק כך אפשר להבין את הדרוש הפלאי בכתב עת פשטות המתחדשים (שנה א' גליון ששי עמוד 27 ואילך).
שואל ר' לייב, למדנו שאחרי שהוקם המשכן אין מקריבין חיות טהורות אלא בהמות, וכן חידשה התורה את הקרבן מנחה, קרבן שלא הוקרב עד כאן, מהו אפוא הגדר שנתחדש בהקרבה של אהל מועד. ותירץ, שאחרי שהוקם המשכן אין עבודת הקרבנות לה' היושב בשמים אלא לה' השוכן במקדש שבארץ. ולפי זה מובן שלפני שהוקם המשכן הקריבו בהמות וחיות שיש בהן מציאות רוחנית של נפש הבהמה, קרבן ראוי למי ששוכן בשמים, אבל אחרי שהוקם המשכן חידשה התורה שיש להביא מנחה, מיני סולת ומאפה, שאין זה קרבן רוחני שהרי אין למנחה נפש, אלא קרבן גשמי שנאכל. ואע"ג שאין מאכל ומשתה לפני ה', אבל עמידתנו כלפי הקב"ה היא כביכול לפני מלך הנמצא בארץ. וזה פירוש המונח 'לחם' המופיע הרבה בהקשר של קרבנות, כי כביכול אנו מקריבים לפניו מאכלו. וזו הסיבה שאחרי שהוקם המשכן אין מקריבים חיות, כי חיות לא נועדו בעיקרם לאכילה, אבל בהמות נועדו לאכילה, וגדר הקרבת הקרבנות הוא מאכל.
ואני עומד ומשתומם האם יש חילוק בין דברים אלו לדברי בן האשה הישראלית שחירף וגידף, וכמו שכתב רש"י (ויקרא כ"ד י'): 'ויצא בן אשה ישראלית, מהיכן יצא כו'. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו (שם ח'), דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה'. והרי לדברי הגר"ל דבריו נאמרו בטוב טעם ודעת, שעכשיו שהקב"ה צריך לאכול כמלך בשר ודם הרי לא מתאים לו לאכול פת צוננת של תשעה ימים. לשיטה זו אין כאן חירוף וגידוף, אלא דברים עמוקים ונפלאים, פשטות המתחדשים, אשרי עין ראתה.
אלא שהאמת היא ההיפך הגמור, שחז"ל הרחיקו בכל כוחם התייחסות זו ודברים אלו המיוחסים לגר"ל אסור לאומרם. וכמו שאמרו במנחות (פ"ו ב'): 'א"ר זריקא אמר ר' אלעזר, לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך. ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכים א' ו' ד'), תנא, שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ, לא לאורה אני צריך'. ואמרינן בשבת (כ"ב ב'): 'וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל'. וכן אמרו בבמדבר רבה י"ב ג': 'בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות כ"ה ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר משה, מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו. הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' (מלכים א ח' כ"ז), ואומר (ירמיה כ"ג כ"ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וגו', ואומר (ישעיה ס"ו א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא, איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, כשאני מבקש כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי'. הרי שכל מציאות המשכן אינו לפי כוח ה' אלא לפי כוח בשר ודם. ובפרט לפי הרחקת ההגשמה שמצאנו בראשונים רבים, צורה מגושמת זו של התייחסות לבורא היא פסולה בתכלית. ועיין עוד מנחות ק"י א' ועוד הרבה, ואטו כי רוכלא?!
(ואם נרצה לתרץ קושית ר' לייב, נוכל לומר באופן אחר, שלפני שהוקם המשכן היה צריך עמל רב כדי להתקרב לה', ועל כן היה צריך להקריב קרבן מן החי, שזה קרבן חשוב. ומה שהתחדש במשכן הוא שהשרה הקב"ה שכינתו בתחתונים וצמצם שכינתו בין בדי הארון, וגילה שאפילו בהשקעה קטנה אפשר להתקרב, וזה פשר המנחה.)
ואין מדובר כאן רק בגישה חדשה ורעננה לפרשנות המקרא, אלא גם בגישה חדשה לחיים רוחניים. אם עד היום ידענו, שתלמיד חכם וגאון, הוא אחד שמתרחק מהנאות עולם הזה, ואינו נהנה ממנו אלא כדי צורכו ואף פחות, וכהא דאמרינן (כתובות ק"ד א'): 'בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה' ועוד הרבה מאמרים כאלו, בא ר' לייב וגילה לנו, שאדרבה, ההנאה מן העוה"ז היא הדרך העולה בית א-ל !
אם עד היום ידענו שהמצוות שורשן בעולמות טמירים ונעלמים, שרק אחרי שנים של עבודת ה' בתמימות ובמסירות נוכל להבין מקצת מן המקצת שבהם, בא ר' לייב וגילה שכל המצוות אינם אלא תרגילים פסיכולוגיים ברמה זו או אחרת. אם עד היום ידענו שעל בן אדם לשאוף להיות מלאך, בא ר' לייב וגילה לנו שלא עוד! על האדם לשאוף להיות בן אדם על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו! ולא נתקררה דעתו של ר' לייב עד שהחליט שגם היחס שלנו לה' צריך להיות יחס המונע מרגש ההנאה.
ואין הדברים אמורים לגופו של הגר"ל, שאפילו טעה באיזה דברים, הרי רשת הטעות פרושה לכל, ולא נצרכה אלא כלפי תלמידיו, המנסים לקדם תורתו בלא שום הבחנה מה אפשר לומר ומה לא, ומשתדלים לקדם שיטתו בכל דרך אפשרית, בלא לדון על כל פרט ופרט אם דבריו נכונים אם לאו, ואפילו אם נכונים הם, האם ראוי לפרסמם ברבים או שלא, ובמקרים רבים גם מקצינים את מסקנותיו.
וזה מה שמביא אותי למאמר שפורסם לאחרונה: 'חיים שיש בהם: אישור החיים הפשוטים בעולם התורני'. מחבר המאמר הוא הרב חנניה רוזנבלום, תלמידו של ר' אליהו מאיר פייבלזון, תלמידו של הגר"ל.
תחילת מאמר זה כולו התלוננות והתבכיינות אודות מצבו העגום כביכול של בחור ישיבה בן ימינו. נשים את הדברים בפרופורציה. היום אנו חיים בעידן של שפע ומותרות שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של האנושות. אין זה גוזמא כלל לומר שאברך כולל פשוט של ימינו חי ברווחות וברחבות יותר מאשר רבי ואנטונינוס גם יחד. שפע המאכלים השונים, מים קרים וחמים הזמינים בכל רגע, המקרר והמקפיא, המזרונים הנוחים, הבגדים המחוייטים, מכונת כביסה, מכוניות, טלפונים, החיים הנוחים ללא יגיעת כפים כמעט, שהם מנת חלקם של כמעט כל אחד ואחד, רמת חיים שכזו היתה מעבר לדמיון של המלך העשיר ביותר שחי מלפני שלש מאות שנה. ולא רק בתחום הגוף, אלא גם בתחום הנפש, ישנם ארגונים וקבוצות, שיטות ומחקרים, תמיכות וקרנות, שמושיטים יד לכל נצרך באשר הוא. ואפשר להאריך עוד ועוד בענין הפלגת נוחיות החיים שבזמננו עד לרמה כמעט בלתי נתפסת. מול השפע העצום של הנאות אלו אין דבר יותר מתבקש מאשר התביעה והציפיה לרסן את הנאות החיים, ולהתרכז בעיקר.
והנה עומד לו הרב רוזנבלום ומצר על גורלו הרע והמר כביכול של הבחור או האברך: 'שסדר יו[מו] אינו מותיר שפע רב של זמן פנוי לעיסוקים נוספים, לחוגי העשרה או לתחביבים שונים'. וכן: 'צורך אנושי בסיסי אחר שאינו מקבל הכרה בעולם התורני הוא כבוד'. והוא מסיים: 'טיפוח האשליה שלפיה אושרו נמצא רק בעולם ה"אמתי", וכי עליו לבטל את חיי העולם הזה ככל שאפשר, אינו מעלה את הרמה הרוחנית שלו'. אין הרב רוזנבלום מעלה על דעתו, שאולי דוקא ההיפך הוא הנכון, שעודף ההנאות שכל אחד מאיתנו חווה, הוא שמקלקל והורס.
שמענו ואף הכרנו יהודים שמסרו את כל כולם בסיביר ובמחנות השמדה בכדי לשמור תורה ומצוות, אבל ספק רב אם אחד מאיתנו יהיה לו את החוסן הנפשי לעשות כדוגמתם מרוב שהחיים פינקו והחלישו אותנו. אין אף דמות תורנית אחת הקודמת לגר"ל שחלק כה מרכזי מהגותה כוללת את יסוד ההנאה הארצית והגשמית כדי להתעלות ברוחניות. ההטפה האובססיבית לנהנתנות והסלידה והחרדה מהפרישות והמצויינות, המודגשים במאמרו של הרב רוזנבלום, מגיעות ישירות מאותו בית מדרשו של הגר"ל. אם בעבר מי שהתרחק מהנאות עולם הזה היה דוגמא לחיקוי, בעיני תלמידי הגר"ל, מי שאוכל עוד חתיכת קוגל הוא האדם השלם ותכלית מין האנושי. אם ערכים אלו יתקבלו בציבור ח"ו, הם מבטיחים את התדרדרותו של ציבור שהוא עדיין ערכי, שאפתני ונעלה, והפיכתו לציבור בינוני, אנוכי ונהנתני.
אכן אנו חיים בעולם נפלא ומדהים, אכן היום יש אפשרות להנות מהחיים בצורה שלא היתה מעולם, אכן היום קל מאד להסחף אחרי מגוון אפשרויות וחוויות קורצות ומענגות שהמציאות מציעה לנו. אבל אם בני תורה אנו, ואם רצוננו להתעלות, אז עלינו לזכור, לשנן ולהפנים את דברי התוספות (כתובות שם): 'עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו', כי רק כך אפשר להגיע לייעודנו שאליו נוצרנו. ה' יהיה בעזרנו!
'... הרושם הראשון מן המפגש עם ר' לייב היה החגיגיות שבה התייחס לחיים. חדר הלימוד שלו היה יפה ומרשים ביותר. הקירות משוחים צבע שמן זהוב, הספרים בארונות כולם במידות הנדיבות ביותר, מהדורת הש"ס הגדולה ביותר, המשניות מאירות העיניים ביותר וכן הלאה... ר' לייב הבין בפשטות ש"גן עדן" הוא העולם כאן, העולם הזה... לפעמים היה קשה לי לשבת חצי שעה ולשמוע תיאורים גאוליים על יופיים של הפירות, על עסיסיותם ועל העושר שכולם זוכים לו היום... פעם הצטרפתי אליו לנסיעה לחיפה. הוא היה מוקסם מכבישי הארץ היפים והרחבים...' וכן הלאה וכן הלאה. מתגובת הכותבים שם אפשר להתרשם שהמספיד לא החטיא את המטרה.
יחס מיוחד זה להנאות עוה"ז, לא היו ראוי לשימת לב מיוחדת, לולי שככה"נ הגרי"ל הפך את ההנאה מהעוה"ז (מה שמכונה במקומות אחרים: נהנתנות) לשיטה ולהשקפה דתית. רק כך אפשר להבין את הדרוש הפלאי בכתב עת פשטות המתחדשים (שנה א' גליון ששי עמוד 27 ואילך).
שואל ר' לייב, למדנו שאחרי שהוקם המשכן אין מקריבין חיות טהורות אלא בהמות, וכן חידשה התורה את הקרבן מנחה, קרבן שלא הוקרב עד כאן, מהו אפוא הגדר שנתחדש בהקרבה של אהל מועד. ותירץ, שאחרי שהוקם המשכן אין עבודת הקרבנות לה' היושב בשמים אלא לה' השוכן במקדש שבארץ. ולפי זה מובן שלפני שהוקם המשכן הקריבו בהמות וחיות שיש בהן מציאות רוחנית של נפש הבהמה, קרבן ראוי למי ששוכן בשמים, אבל אחרי שהוקם המשכן חידשה התורה שיש להביא מנחה, מיני סולת ומאפה, שאין זה קרבן רוחני שהרי אין למנחה נפש, אלא קרבן גשמי שנאכל. ואע"ג שאין מאכל ומשתה לפני ה', אבל עמידתנו כלפי הקב"ה היא כביכול לפני מלך הנמצא בארץ. וזה פירוש המונח 'לחם' המופיע הרבה בהקשר של קרבנות, כי כביכול אנו מקריבים לפניו מאכלו. וזו הסיבה שאחרי שהוקם המשכן אין מקריבים חיות, כי חיות לא נועדו בעיקרם לאכילה, אבל בהמות נועדו לאכילה, וגדר הקרבת הקרבנות הוא מאכל.
ואני עומד ומשתומם האם יש חילוק בין דברים אלו לדברי בן האשה הישראלית שחירף וגידף, וכמו שכתב רש"י (ויקרא כ"ד י'): 'ויצא בן אשה ישראלית, מהיכן יצא כו'. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו (שם ח'), דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה'. והרי לדברי הגר"ל דבריו נאמרו בטוב טעם ודעת, שעכשיו שהקב"ה צריך לאכול כמלך בשר ודם הרי לא מתאים לו לאכול פת צוננת של תשעה ימים. לשיטה זו אין כאן חירוף וגידוף, אלא דברים עמוקים ונפלאים, פשטות המתחדשים, אשרי עין ראתה.
אלא שהאמת היא ההיפך הגמור, שחז"ל הרחיקו בכל כוחם התייחסות זו ודברים אלו המיוחסים לגר"ל אסור לאומרם. וכמו שאמרו במנחות (פ"ו ב'): 'א"ר זריקא אמר ר' אלעזר, לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך. ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכים א' ו' ד'), תנא, שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ, לא לאורה אני צריך'. ואמרינן בשבת (כ"ב ב'): 'וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל'. וכן אמרו בבמדבר רבה י"ב ג': 'בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות כ"ה ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר משה, מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו. הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' (מלכים א ח' כ"ז), ואומר (ירמיה כ"ג כ"ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וגו', ואומר (ישעיה ס"ו א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא, איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, כשאני מבקש כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי'. הרי שכל מציאות המשכן אינו לפי כוח ה' אלא לפי כוח בשר ודם. ובפרט לפי הרחקת ההגשמה שמצאנו בראשונים רבים, צורה מגושמת זו של התייחסות לבורא היא פסולה בתכלית. ועיין עוד מנחות ק"י א' ועוד הרבה, ואטו כי רוכלא?!
(ואם נרצה לתרץ קושית ר' לייב, נוכל לומר באופן אחר, שלפני שהוקם המשכן היה צריך עמל רב כדי להתקרב לה', ועל כן היה צריך להקריב קרבן מן החי, שזה קרבן חשוב. ומה שהתחדש במשכן הוא שהשרה הקב"ה שכינתו בתחתונים וצמצם שכינתו בין בדי הארון, וגילה שאפילו בהשקעה קטנה אפשר להתקרב, וזה פשר המנחה.)
ואין מדובר כאן רק בגישה חדשה ורעננה לפרשנות המקרא, אלא גם בגישה חדשה לחיים רוחניים. אם עד היום ידענו, שתלמיד חכם וגאון, הוא אחד שמתרחק מהנאות עולם הזה, ואינו נהנה ממנו אלא כדי צורכו ואף פחות, וכהא דאמרינן (כתובות ק"ד א'): 'בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה' ועוד הרבה מאמרים כאלו, בא ר' לייב וגילה לנו, שאדרבה, ההנאה מן העוה"ז היא הדרך העולה בית א-ל !
אם עד היום ידענו שהמצוות שורשן בעולמות טמירים ונעלמים, שרק אחרי שנים של עבודת ה' בתמימות ובמסירות נוכל להבין מקצת מן המקצת שבהם, בא ר' לייב וגילה שכל המצוות אינם אלא תרגילים פסיכולוגיים ברמה זו או אחרת. אם עד היום ידענו שעל בן אדם לשאוף להיות מלאך, בא ר' לייב וגילה לנו שלא עוד! על האדם לשאוף להיות בן אדם על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו! ולא נתקררה דעתו של ר' לייב עד שהחליט שגם היחס שלנו לה' צריך להיות יחס המונע מרגש ההנאה.
ואין הדברים אמורים לגופו של הגר"ל, שאפילו טעה באיזה דברים, הרי רשת הטעות פרושה לכל, ולא נצרכה אלא כלפי תלמידיו, המנסים לקדם תורתו בלא שום הבחנה מה אפשר לומר ומה לא, ומשתדלים לקדם שיטתו בכל דרך אפשרית, בלא לדון על כל פרט ופרט אם דבריו נכונים אם לאו, ואפילו אם נכונים הם, האם ראוי לפרסמם ברבים או שלא, ובמקרים רבים גם מקצינים את מסקנותיו.
וזה מה שמביא אותי למאמר שפורסם לאחרונה: 'חיים שיש בהם: אישור החיים הפשוטים בעולם התורני'. מחבר המאמר הוא הרב חנניה רוזנבלום, תלמידו של ר' אליהו מאיר פייבלזון, תלמידו של הגר"ל.
תחילת מאמר זה כולו התלוננות והתבכיינות אודות מצבו העגום כביכול של בחור ישיבה בן ימינו. נשים את הדברים בפרופורציה. היום אנו חיים בעידן של שפע ומותרות שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של האנושות. אין זה גוזמא כלל לומר שאברך כולל פשוט של ימינו חי ברווחות וברחבות יותר מאשר רבי ואנטונינוס גם יחד. שפע המאכלים השונים, מים קרים וחמים הזמינים בכל רגע, המקרר והמקפיא, המזרונים הנוחים, הבגדים המחוייטים, מכונת כביסה, מכוניות, טלפונים, החיים הנוחים ללא יגיעת כפים כמעט, שהם מנת חלקם של כמעט כל אחד ואחד, רמת חיים שכזו היתה מעבר לדמיון של המלך העשיר ביותר שחי מלפני שלש מאות שנה. ולא רק בתחום הגוף, אלא גם בתחום הנפש, ישנם ארגונים וקבוצות, שיטות ומחקרים, תמיכות וקרנות, שמושיטים יד לכל נצרך באשר הוא. ואפשר להאריך עוד ועוד בענין הפלגת נוחיות החיים שבזמננו עד לרמה כמעט בלתי נתפסת. מול השפע העצום של הנאות אלו אין דבר יותר מתבקש מאשר התביעה והציפיה לרסן את הנאות החיים, ולהתרכז בעיקר.
והנה עומד לו הרב רוזנבלום ומצר על גורלו הרע והמר כביכול של הבחור או האברך: 'שסדר יו[מו] אינו מותיר שפע רב של זמן פנוי לעיסוקים נוספים, לחוגי העשרה או לתחביבים שונים'. וכן: 'צורך אנושי בסיסי אחר שאינו מקבל הכרה בעולם התורני הוא כבוד'. והוא מסיים: 'טיפוח האשליה שלפיה אושרו נמצא רק בעולם ה"אמתי", וכי עליו לבטל את חיי העולם הזה ככל שאפשר, אינו מעלה את הרמה הרוחנית שלו'. אין הרב רוזנבלום מעלה על דעתו, שאולי דוקא ההיפך הוא הנכון, שעודף ההנאות שכל אחד מאיתנו חווה, הוא שמקלקל והורס.
שמענו ואף הכרנו יהודים שמסרו את כל כולם בסיביר ובמחנות השמדה בכדי לשמור תורה ומצוות, אבל ספק רב אם אחד מאיתנו יהיה לו את החוסן הנפשי לעשות כדוגמתם מרוב שהחיים פינקו והחלישו אותנו. אין אף דמות תורנית אחת הקודמת לגר"ל שחלק כה מרכזי מהגותה כוללת את יסוד ההנאה הארצית והגשמית כדי להתעלות ברוחניות. ההטפה האובססיבית לנהנתנות והסלידה והחרדה מהפרישות והמצויינות, המודגשים במאמרו של הרב רוזנבלום, מגיעות ישירות מאותו בית מדרשו של הגר"ל. אם בעבר מי שהתרחק מהנאות עולם הזה היה דוגמא לחיקוי, בעיני תלמידי הגר"ל, מי שאוכל עוד חתיכת קוגל הוא האדם השלם ותכלית מין האנושי. אם ערכים אלו יתקבלו בציבור ח"ו, הם מבטיחים את התדרדרותו של ציבור שהוא עדיין ערכי, שאפתני ונעלה, והפיכתו לציבור בינוני, אנוכי ונהנתני.
אכן אנו חיים בעולם נפלא ומדהים, אכן היום יש אפשרות להנות מהחיים בצורה שלא היתה מעולם, אכן היום קל מאד להסחף אחרי מגוון אפשרויות וחוויות קורצות ומענגות שהמציאות מציעה לנו. אבל אם בני תורה אנו, ואם רצוננו להתעלות, אז עלינו לזכור, לשנן ולהפנים את דברי התוספות (כתובות שם): 'עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו', כי רק כך אפשר להגיע לייעודנו שאליו נוצרנו. ה' יהיה בעזרנו!