ידועים דברי הנפש החיים (שער א' פרק ד') שאין תכלית כוונת מצות עשיית המקדש, "עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש." ועיין שם עוד לפני זה ואחרי זה בכל הפרק שזהו עיקר פנימיות ענין המשכן והמקדש.
ויש לעיין דמצינו שהתורה צותה "לשכנו תדרשו ובאת שמה" ומבואר בספרי שכתובה כאן מצוה לדרוש את מקום המקדש. וכפי שאכן עשה דוד המלך שנתן נפשו על חיפוש המקום הנכון לבנין המקדש. והיינו שעוד לפני מצות בנין המקדש בפועל, ישנו שלב מקדים של מציאת המקום הנכון של המקדש. ושלב זה במידה מסויימת יש לומר שהוא אפילו יותר יסודי מאשר בניית המקדש עצמו, וזאת בכמה בחינות. ראשית, מעשה הבנין עצמו לא דרש מסירות נפש, ואילו ענין חיפוש ודרישת המקום היה כרוך בנתינת כל עצמיותו של דוד המלך.
ב. בית המקדש הרי יכול להחרב ח"ו, וכפי שאכן היה פעמיים, אבל מקום המקדש (כלומר זה שבירושלים שנבחר לדורות) הוא לעולם ולעולמי עולמים, וא"א להפקיע את קדושתו, וכל זה נעשה על ידי דרישת השכינה.
ויש לעיין היכן הוא הקבלת השלב העיקרי הזה בעבודת האדם בעשיית עצמו למשכן ומקדש.
ואפשר להציע (ואולי זה על דרך הדרוש, וצריך לחפש יותר על דרך הפשט) שהמקביל לדרישת מקום המקדש הוא חיפושו של האדם היכן הוא חלקו המיוחד בתורה ועבודה, דרכו המיוחדת בלימוד התורה, קיום המצוות, עבודת המידות, וכל חלקי העבודה. שכן אם ינסה לבנות את עצמו בצורה לא מתאימה ונכונה לא יצליח, ונמצא שהיסוד לכל עבודת האדם בזה הוא מציאת ה"מקום הנכון" לבניית ה"מקדש" שבתוכו.