היחס הנכון לרשעים (בתורת הרב קוק)

[ארזי הלבנון]

בספרי הרב קוק פזורות אמרותיו הקדושות בעניין היחס הנכון לרשעה בכלל ולרשעים בפרט.

מצד אחד מודגש הצורך שהלב יהיה 'מלא אהבה לכל' (מדות הראיה, אהבה אות א) ואהבת כל האדם (שם, אות ב). לצד הצורך שלא לחקות את הקפדן, שרק 'אצל הענק... באיש הגדול המקורי' נכונה, אך אם אדם מן השורה יחקה את אותו ענק קפדן 'הוא יפול למדחפות... ונמצא שמדה זאת תביאהו להשחית את מדותיו ולאבד את שלום הסביבה שהוא חונה בה...' (עין איה שבת א, ב קיב), כמו גם האמונה הנדרשת מהאדם לראות את יד ה' הפועלת במציאות, שגם ברע יש את הצד הטוב ו'שהכל משמש לתכלית הנרצית והטוב הגמור' (פנקסי הראיה א, ד קלט עמ' רצה).

מצד שני, במספר מקומות הרב מציין את הצורך לשנוא לא רק את הרע מצד עצמו, אלא גם את האדם הפועל רע (אורות הקדש ג עמ' שלד; ד עמ' תצו-ז; שמונה קבצים ח רכח) לדוגמא: 'כל מה שהאדם הוא יותר המוני, איננו מוכשר להפריד בין הנושא והנשוא. ועל כן למטרת התעלותו, כדי להכין לו דרך אל הטוב, מוכרח הוא לבסס את מעמדו על שנאת הרע... אע"פ שיש כאן קלקול, שמתוך שנאת נושאי הרע שונאים גם כן את הטוב שבהם, אי אפשר לתכונה אנושית להיות באופן אחר'.

מה היא אם כן ההשקפה הנכונה לדעת הרב? כיצד ניתן להסביר את כל אמרותיו שציינתי בתחילת הדברים על ההסתכלות, לאור אלו המובאים בהמשך?

בעצם שאלתי נוגעת בשתי נקודות עקריות: היחס הנכון מצד עצמו; ההרגל החינוכי הנכון.

לדוגמא, ההולך ברחוב ומולו אישה ההולכת בפריצות או ביום השבת ורואה אדם מחלל שבת, האם נכון לומר שיש לפתח שנאה אישית כלפיהם על מנת להרגיל בעצמנו את שנאת הרע, עד שבשלב מסויים נגיע להסתכלות מאוזנת על המציאות של הפרדה בין שנאת הרע לעושי הרע?

[עמקן]

איני בקי גדול בתורה הר"ק, ומסתמא אף פעם לא אהיה. אבל מאחר שנפתחה האשכול, ראוי להבהיר דעתו לגבי רשעים שיצאו מכלל עמיתך.
פותח האשכול נתן לדוגמא, ברואה אדם מחלל שבת. לי ברור שלא שייך אהבת ישראל למי שכבר יצא מכלל עמיתך, ומחלל שבת בכלל זה, אא"כ נחליט שהוא תינוק שנשבה, שהוא סוגיא בפנ"ע.
חלק מהטעם שהר"ק אינו כ"כ מקובל היום בציבור החרדי הוא משום שנוצר רושם שהוא החשיב רשעים שיצאו מכלל עמיתך כמו שאר ישראל, וא"כ אהבת ישראל שלו לא היה אהבת ישראל בגדרו של התורה, אלא לאומיות בעלמא. אבל חלק גדול של ציבור החרדי, ואני בתוכם, לא עיינו בתורת הר"ק ברציניות מספקת כדי לדעת דעותיו בזה באמת. הלאומיים מצד אחד, והקנאים בצד השני, היו להם אינטרסט לצייר אותו באופן זה, ויתכן שאינו אלא עיוות דעתו. אולי הגיע זמן לברר זה, ולא ליתן לבעלי אינטרסטים לקבוע.

[ארזי הלבנון]

איני בקי גדול בתורה הר"ק, ומסתמא אף פעם לא אהיה. אבל מאחר שנפתחה האשכול, ראוי להבהיר דעתו לגבי רשעים שיצאו מכלל עמיתך.
פותח האשכול נתן לדוגמא, ברואה אדם מחלל שבת. לי ברור שלא שייך אהבת ישראל למי שכבר יצא מכלל עמיתך, ומחלל שבת בכלל זה, אא"כ נחליט שהוא תינוק שנשבה, שהוא סוגיא בפנ"ע.
חלק מהטעם שהר"ק אינו כ"כ מקובל היום בציבור החרדי הוא משום שנוצר רושם שהוא החשיב רשעים שיצאו מכלל עמיתך כמו שאר ישראל, וא"כ אהבת ישראל שלו לא היה אהבת ישראל בגדרו של התורה, אלא לאומיות בעלמא. אבל חלק גדול של ציבור החרדי, ואני בתוכם, לא עיינו בתורת הר"ק ברציניות מספקת כדי לדעת דעותיו בזה באמת. הלאומיים מצד אחד, והקנאים בצד השני, היו להם אינטרסט לצייר אותו באופן זה, ויתכן שאינו אלא עיוות דעתו. אולי הגיע זמן לברר זה, ולא ליתן לבעלי אינטרסטים לקבוע.

אכן יש לברר בזה את דעת הרב זצ"ל.

אצרף בזה חלק ממאמריו המורים לכאו' ההיפך משהצגת.

כמו כן, יש לציין את ספרו של הרב אפרתי 'הסנגוריא במשנתו של הרב קוק'.

[בברכה המשולשת]

עוד יעויין במאמר על במותינו חללים
ובמאמר המחאה על חילול שבת

[לייטנר]

עוד יעויין במאמר על במותינו חללים

סופר נעלה, מר ז. רבינוביץ,
שאלה קטנה שאלת ממני, שאלה כזאת אשר אדם שאינו סרבן שכמוני בודאי, חושב אתה ובצדק, שימלאנה תיכף ומיד בזריזות של קורת רוח: דמעה אחת, לתוך נאד של הדמעות, על חללי בת עמנו. נאד חדש, ודמעות חדשות, על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ אבות. ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים, ובחרו להם את האחד לבנות בבנין האומה בשובה אל אדמתה.

ולבני ציון היקרים כאלה, שנחשבו לנבלי חרש, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!

אמנם אם חושב אתה, סופר נכבד, שבלא כל יסורים ודכדוכי נפש נוראים אוכל לתן לך את דמעתי, יש כאן איזה העלם דבר, שאנכי, שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, אספרה לך דברים כהוייתם. ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה גם כן יש להזיל איזו דמעה, והיתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה, אל תוך הנאד החדש הזה. כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים.

הרמב"ם בפרקי הרפואה שלו אומר:
"אני אומר לכל חכם וחסיד, הלואי שישמר את גופו כמו ששומר החמר את חמורו".
החזיון הזה, שהדברים היותר יקרים העומדים ברומו של עולם הם מזולזלים, וכשאנו צריכים לעורר את הלבבות ולהתיחש אליהם במדה של כבד ראש הראוי להם, אנו צריכים לבא מן הקל אל החמור, "הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", זהו דבר שאנו פוגשים אותו בחיים על כל צעד. וכשהדבר בא לידי מדה גדולה וגסה מאד, לידי מדה מוחלטת של "השפלה הגבה והגבה השפל", אז מתמלא כוס היגונים על כל גדותיו, ואימה חשכה מקדרת את החיים.

רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים, המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו, בחשבון ודעת - בבני דעה הכתוב מדבר - יחש חוקי. כלומר אין אנו תולים אותו החזיון באיזה מקרה בודד היוצא מן הכלל, שדבר אין לו עם חוקים איתנים וכלליים, אז אין אנו צריכים כ"כ להתחשב עמו, אלא אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו - על חשבונם של חוקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשורשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים שאותם חוקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שורשיו, והעץ כולו גם הוא הוא רק חזיון יחידי המתגלה מתוך מלא עולם מלא, שחקיו איתנים והם רודים בנו מדעתנו ושלא מדעתנו, עד שאנו מחויבים להתחשב עימהם חשבון חקי.

כשמתגלה לפנינו חזיון רוחני, רעיוני, מחשבה ומהלך דעה, מתוך נשמתה של האומה, והאומה היא האומה שלנו, שכ"כ אנו קשורים וחבוקים בה, שכל כך הננו חיים רק בחייה, וקיימים קיום חומרי, מוסרי ושכלי בקיומה, בודאי שכך המידה צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חוקי, להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח במעמקי הנשמה הכללית של האומה, שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת בדמות דעה והלכה המטפלת עם רגשי נפש, תתגלה בו.

לפעמים תוכל הערה כזאת להביא אותנו לידי תסיסה רוחנית כזאת, עד כדי שינוי גדול בכל ערכי חיינו. יוכל להיות שיתגלה לנו עולם מלא ואדיר, שאנו זקוקים לחיות בתוכו, תחת אשר חשבנו שיש לנו עסק עם איזה דברים קטועים ובודדים.

לא נזדמן לי הדבר לדעת את הצעירים הללו, אשר נפלו חלל בעמדם לעבוד את עבודתם בארץ ישראל בתוך חלוצי התחיה הלאומית, לפי הלך רוחם. מהאחד [לרב] אשר נזדמן הדבר שהיה לפני איזה דין ודברים על אודות עזבונו, נוכחתי לדעת ע"י מכתביו, ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצוין, בן תורה, מטיפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לא"י בכל חם לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ.

בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל.

הלב הצעיר ההומה למראה החיים העליזים שהאירו אליו את תקותם, הניטלים ממנו, לזכר אם שכולה, שהוא כל נחמתה בחשכת חייה המרים, מצא מרגוע ברגעי הפרפור בין החיים והמות, - ברעיון שהוא מת בעבודה לשם תחיה לישראל בארץ ישראל.

למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש. בלא ספק, פחות או יותר בערך זה היתה מדתם של יתר החללים.
"מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".
אל תנודו לי, אבירי הלב, לסנטימנטליות יתרה. אינני יכול להעריך כמה חיל וכוח רוחני אבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו. "שבעים איש וחמישים אלף איש, - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש". ומי זה יוכל לחדור עד נבכי התהום של הערכים הנשמתיים, וענן יגון זה די הוא עד כדי להחשיך בו את הניצוצים הקטנים של האורה, שהם חודרים אל מאפל חיינו הלאומיים.

אבל "דום", קורא קול מאחרי, את מי אתה מספיד? אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחרי מטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר, בארץ ישראל, את יחוסו לכל קודש בישראל ובאדם.

קרא אתה בפיך שמא שכחת, או שמא לא למדת, את האמור (במסכת שמחות פרק ב הלכה י):

"כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי".

והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטרגית עולה עד מרום קצה למקראם של דברי הרמב"ם, המתגלמים בצורה יותר ברורה (פ"א מהלכות אבל הלכה י והובאו בשו"ע סימן שמו ס"ה):
"כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, - אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אמר הלא משנאיך ה' אשנא".
ואתה חביבי צא פרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף.

שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר - הראשון הוא המנצח. במטותא מנך חביבי, אל נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה, זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים. וחשבונו של עולם גדול המקיף אותנו ברוחבו, ומושל עלינו בעזו וחוקיו הכבירים, אנו צריכים להביא כאן, חשבונו של עולם ברור, הנראה לנו עין בעין, כמו שהוא עם בהליו ונוראותיו. (אחים חביבים - שנואים, נשמות קדושות - משוקצות כטומאת הנדה). אוי מה היה לנו!

והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון:
"כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו".
יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, - והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, - כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים.

אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר, אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכוחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחו"ל, כלומר שבזמן הזה, לאו עובדי ע"ז גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות לטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "ומלאה הארץ דעה את ד'".

בחוגנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום לב: "הפורשים מדרכי ציבור שבזמן הזה לאו פורשים מדרכי ציבור גמורים הם, אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם". הזוהמא של ההתנכרות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה. הגרעין של התחיה הלאומית כולל בתוכו, באופן טמיר עובריולוגי, את כל סעיפי החיים, המעשה והרעיון, שמקורם הוא מקור נשמת האומה. תאר החולשה של תכונת הדת, הנובלת בעמים, ודלדול החיים שבישראל בגולה, שדלדל את מכון חיי הקודש והחול של האומה, וטשטש את צורתם הבהירה, - הוא סינף את ציור החולשה והנבילה, השנואה על דור חפץ באומץ ופריחה, אל כל קדוש ומרום, והוא שגרם להשפלת הרוח ולעבדות נוראה שתתפשט ביחד עם צללי החלומות של הגבורה וההתנערות.

שוגגים הם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד.

הפורשים מדרכי ציבור שבדורות הראשונים, כשם החריבו את האומה, בפעל כפיהם ובהלך רוחם, כך היתה כוונתם וחפצם. הפורש מדרכי ציבור המצוייר בדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה יא) הוא גם פורש כזה
"שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ואל מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם".
כמובן אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של הפרישה מדרכי ציבור של "אינו עושה מצות בכללן ולא מתענה בתעניתן", אבל עם זה יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון רוח נורא מאד, הם נכנסין בכל מלא נשמתם בצרתן של הציבור, הצרה האומית נוגעת עד נימי לבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בלבם שהם בכלל "כאילו אינו מהם".

אמנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי, הקצף העז של האומה איננו מתפייס עדיין כל צרכו מכוחן של חילוקי סברות שבין פורשי מדרכי ציבור קמאי ובתראי. הגרעין נמצא, אבל המכאוב לא נסתלק בזה. סוף כל סוף המצב נורא, המעשים הזרים, המחשבות הזרות, דווקא האדיקות של רוח דווקא זר, עושה שמות ומרבה חרבן ומשטמה נוראה. האומה יכולה לשנוא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה אוי כמה מרה היא, כמה מכאבת. הגיע זמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו, שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין אורחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים - והחביבים.

אמנם לאושר אסוננו אנו יכולים להספיד, כחפץ לבבנו, על החללים החביבים הללו, מבלי להתחשב כלל עם הרוח הזר המרחף על דגל בני גילם.

אלה החללים החביבים, מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, הם זוכים ביקרא דשכבי, מתאבלים עליהם ומספידים אותם לא לבד מתוך הרגש הליבי, אלא גם מתוך ההלכה, גם אם היו, חלילא, כמרבית ההמון של הפועל הצעיר באורח החיים והדעה.

בני מזל אנו לדמעות, מוצלחים אנו שהבנים היקרים הללו נהרגו בידי נכרים.

החמלה הלאומית מוצאה כאן את מנוחתה. למראה האסון האיום גם הלב המר נמתק. אבל אוי אוי לנו, אם באושר כזה אנו מוכרחים להשתמש.

שבים אנו אל ההלכה, שאנו רואים בה את המית האהבה אחריה הזעם העצור: כשנהרג ע"י נכרים - מתאבלים על הכל.

גם על הנבדלים הגמורים כנפי חסד של אהבת אם פרושות, אחרי אשר נהרגו בידי זרים. קול ענות חלושה היא זו, אבל את הד נפש האומה הרצוצה ממכאוב הננו מקשיבים ממנה:
"יש אומרים שמומר שנהרג בידי נכרים מתאבלים עליו" (שו"ע יו"ד, ש"מ ס"ה בהגה).
חלילה לנו להכניס גם את הגרועים שבפורשים מדרכי ציבור שלנו, האוחזים בידם את דגל האומה וקניניה באיזו צורה שתהיה, בכללם של המומרים הנבדלים וקרועים לגמרי.

כשאנו באים לחשבונו של עולם ברור, אנו שואבים דלי מלא של מים קרים על נפשנו העיפה, ואנו מקשיבים בשימת לב את האגדה בתלמוד:
"יוסף בריה דרבי יהושע חלש אינגיד ]כמעט שמת ויצאה נשמתו. כשחזר [ותואירבל אמר לו אבוה: מאי חזית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל עולם ברור ראית. - ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו, אילימא רבי עקיבא וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא בלאו הכי נמי [הא איכא תורה ומעשים טובים], אלא הרוגי לוד" (פסחים נ. בבא בתרא י:).
וע"פ עומק חשבונו של עולם ברור נוכל להקשיב ולשמע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה, הממאנת להנחם על בניה: תחתונים הללו, אשר מצד אורחות חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.

ויחד עם הד הקול המחבב את התורה ומעשיה על ישראל, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שומעים אנו ג"כ ברגשי תנחומים "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

בתקוה לנחומים, שגבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.

[שים-שלום]

"וְהַיָּד הֲרָמָה הַמְחֻמֶשֶׁת בְּהֶפְקֵרוּת וְדַרְכֵי הַגּוֹיִים, (בְּאֵין) [בְּלִי] זֵכֶר לִקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת, הַמְחַפָּה אֶת חֲרָסֶיהָ בְּסִיגִים שֶׁל לְאוּמִיּוּת מְזֻיֶּפֶת, בְּגַרְגְּרִים שֶׁל הִסְתוֹרְיָה, וְשֶׁל חִבַּת שָׂפָה, הֲמַלְבִּישָׁה אֶת הַחַיִּים צוּרָה יִשְׂרְאֵלִית מִבַּחוּץ, בְּמָקוֹם שֶׁהַפְּנִים שֶׁלוֹ כֻּלּוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי, הָעוֹמֵד לִהְיוֹת נֶהְפַּךְ לְמַשְׁחִית וּלְמִפְלֶצֶת, וְלַסּוֹף גַּם כֵּן לְשִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל וְ[שִׂנְאַת] אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר נוֹכַחְנוּ ע"פ הַנִּסָּיוֹן, הַיָּד הַטְּמֵאָה הַזֹּאת תִּתְגַּבֵּר? אָז אֵין דֵּי בַּאֵר גֹדֶל הָאָסוֹן. אֲבָל בה' בָּטַחְתִּי, שֶׁלֹּא יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֵינוּ" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קפב-קפג).

"אוֹתָם שֶׁקּוֹרְעִים מֵעֲלֵיהֶם אֶת מְעִיל הַדָּת וְכוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, חוֹשְׁבִים עַצְמָם בְּתוֹר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שֶׁהֵם עוֹמְדִים בְּחוּג עִמָּם וְכוּ' לֹא, וָלֹא! שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה וְהַמִצְוֹת הֵם אֵינָם מַכִּירִים וְלֹא יוּכְלוּ לְהַכִּיר שׂוּם אַחֲוָה לְאוּמִית עִם אוֹתָם שֶׁנִּעֲרוּ חוצנם מנשמתה שֶׁל הַאֻמּוֹת וּמָקוֹר חַיֶּיהָ. וְכוּ'. אַל נָא תִּכָּשְׁלוּ בְּאֵיזֶה דְּבָרַי חֲנֻפָּה שֶׁל אֲנָשִׁים מֵרוֹפְפִים מִשּׁוֹמְרֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלּוּ לָכֶם אֶת הַיְּסוֹד הָמֵר הַזֶּה, וְעוֹד יַעְפִּילוּ לָשִׁית בַּחֲלַקּוֹת [בַּהַחְלָקַת לָשׁוֹן] לְהַבִּיעַ דְּבָרִים שֶׁהֵם סוֹתְרִים אוֹתוֹ. הוֹי! כַּמָּה שָׂנוּא הוּא הַשֶּׁקֶר, כַּמָּה מַכְשִׁיל וּמַתְעֶה הוּא!" (אפיקים בנגב, מובא ב"אוצרות הראי"ה", מהד' קמא דף 771, מהד' שניה, ח"ב עמ' 121-122).

"עַל הַהַחְלָטָה שֶׁכְּפִירָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת מִלִּהְיוֹת יְהוּדִי', עָלֵינוּ לְעוֹרֵר כִּי [זֶה] לֹא יִתָּכֵן, כֵּיוָן שֶׁאָנוּ חַיִּים עַל פִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל פִּי דִּין תּוֹרָה נִטְּלָה מֵאַפִּיקוֹרְסִים כָּל חִבַּת אַחְוָה, לֹא יִתָּכֵן לְּהִתְקַיֵּם בְּיִשּׁוּב מְדִינִי בַּהַיֶּתֶר כְּפִירָה ח"ו" ("גנזי ראי"ה", חוברת ג' גאולה ומלכות, מהד' קמא עמ' 24; מהד' שניה עמ' 78).

"כָּל זְמַן שֶׁהָעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ הציוניות אֵינָם מִתְקָרְבִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לִשְׁמוֹר אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִצְוֹת וּלְהַרְאוֹת גָּלוּי לְכָל שֶׁהָרוּחַ הַלְּאוּמִי שֶּׁהֱבִיאָם עַד כֹּה לְהִתְיַמֵּר בִּכְבוֹד עַמָּם וּלְבַקֵּשׁ תַּקָּנָתוֹ מִלֵּב רָגִישׁ, הוּא שֶׁמְּבִיאָם גַּם כֵן לָשׁוּב לְמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וּשְׁמִירַת דָת יְהוּדִית בַּפֹּעַל לְהִתְפָּאֵר בֶּאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל וּלְהִתְיַחֵס לֶשֶׁם ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל — הַתְּנוּעָה הַזֹּאת גּוֹרֶמֶת רָעוֹת מוּסָרִיּוֹת רַבּוֹת, אֶלָּא שֶׁאָנוּ מְצֻפִּים שֶׁיָּשׁוּבוּ הַדְּבָרִים לִידֵי תִּקּוּן. אֲבָל אַל לָנוּ לִשְׁכֹּחַ כִּי רוּחַ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר כְּלָל לְמַעֲשֵׂה וְהוּא נִרְדַּם וְנָתוּן בַּשֵּׁפֶל. הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהַדְּבָרִים צְרִיכִים תִּקּוּן, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר רוּחַ הָעָם לִתְחִיָּה וְאֵין זֵכֶר לָשׁוּב לִשְׁמוֹר אֶת הַתּוֹרָה וּלְהוֹקִיר אֶת הָאֱמוּנָה, הֲרֵי כָּאן מְחָאָה גְּלוּיָה שֶּׁאֵין רוּחַ יִשְׂרָאֵל נִזְקָק כְּלָל לְתוֹרָה וֶאֱמוּנָה, וְדָבָר זֶה יוּכַל חָלִילָה לַגְּרָם נְפִילָה נוֹרָאָה לְרוּחַ הָאֱמוּנָה וְהָרֶגֶשׁ הַדָּתִי. וּבָזֶה הֲלֹא יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁאָז מִמֵּילָא יִפּוֹל חָלִילָה רוּחַ הָעָם עַד עָפָר וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן שׁוּם מַעֲמָד לָרוּחַ הַלְּאוּמִי עַל מַה לָחוּל...
לָזֹאת אַחַר הוּא הַיָּתֵד שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ' לְהַכְנִיס אֶת הָאַהֲבָה הַלְּאוּמִית וְאָהַבְתָּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת דָּבָר אֶחָד. רוּחַ הָאַהֲבָה לֶאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל וְתוֹרָתוֹ וְשֵׁם אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יוּכַל לָבֹא בְּלֶב הַכְּלָל כִּי אִם עַל יְדֵי שְׁמִירַת הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהַהֲלִיכָה בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה.
עַל כֵּן בְּתוֹר חוֹבָה לְאוּמִית אָנוּ תּוֹבְעִים מִכָּל אֲשֶׁר יִלָּוֶה אֶל הָרוּחַ הַלְּאוּמִי שֶׁל הָעָם הַיִּשְׂרְאֵלִי, לְמַלֵּא אֶת הַחוֹבוֹת הַעִקָּרִיּוֹת שֶׁעַל יָדָם יִתְקַיֵּם בָּנוּ הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה נוֹסַף עַל הַחוֹבָה הַיּוֹתֵר קְדוֹשָׁה, הֶרְגֵּשׁ הָאֱמוּנָה וְיִרְאַת ד' הָעוֹלָה עַל כֻּלָּנָה. אֲנַחְנוּ נִלְמַד רַק אֶת הַדֵּעָה הַנִּשְׂגָּבָה כִּי אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל דּוֹרֶשֶׁת אַהֲבַת הָאֱמוּנָה וְאָהַבְתָּ דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה בְּפֹעַל שֶׁהוּא דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵאָז מֵעוֹלָם, וְכַאֲשֶׁר רַק תִּמְצָא הָאֱמוּנָה מָקוֹם בָּאַהֲבָה הַלְּאוּמִית, אָז לֹא תִּירָא עוֹד מִתַּעְתּוּעֵי הַכְּפִירָה שֶׁאֵינָם מַבְהִילִים כִּי אִם אֶת הַלֵּב הָרֵיקָן מִכָּל רֶגֶשׁ אַהֲבָה מוּסָרִית.
חוֹשֵׁב אֲנָכִי שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְדַבֵּר עַל לֵב אַחֵינוּ שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מִקִּיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִצְוֹת וְשֶׁפֵּרְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר. כִּי רַק זֶה הוּא הַדָּבָר הַחוֹצֵץ בֵּינֵינוּ' לֹא דָּבָר אַחֵר. וּבְכֵן לָמָּה נִרְדֹּף אַחַר תְּרוּפוֹת קָרוֹת הַבִּלְתִּי יְכוֹלוֹת לְהוֹעִיל וְלֶאֱגֹד אֶת לֵב כָּל בְּנֵי עַמֵּנוּ אֶל מֶרְכָּז אֶחָד נִשְׁתַּמֵּשׁ תְּחִלָּה בָּרְפוּאָה הַעִקָּרִית, לָשׁוּב לִשְׁמִירַת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת; רַשַּׁאי הַדָּבָר לִהְיוֹת בַּתְּחִלָּה לְשֵׁם לְאוּמִיּוּת, כִּי כְּבָר אָמְרוּ רַזַ"ל: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁעָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּתְקָרְבוּ אֶל דֶּרֶךְ הַיַּהֲדוּת כָּל אַחֵינוּ שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מִמֶּנָה, לְשֵׁם הַלְּאוּמִיּוּת, לְשֵׁם דַּרְכֵי שָׁלוֹם שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ! עָלֵינוּ - לְהַכְרִיז וּלְדַבֵּר עַל לֵב אַחֵינוּ הָרְחוֹקִים שֶׁיֵּדְעוּ כִּי רַק בָּזֶה תִּשְׁלַם תִּקְוַת רעיוננו מִכָּל צַד וּבְטוּחִים אֲנַחְנוּ שֶׁרוּחַ הָאֱמוּנָה וְהַדְרַת הַיִּרְאָה וְנֹעַם הָעֲבוֹדָה יָשׁוּבוּ אֶל הַלְּבָבוֹת מֵאֵלֵיהֶם אַחַר שיתישרו הַמַּעֲשִׂים אֶל מָּקוֹם אֶחָד וְאַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל לְבִלְתִּי הֱיוֹת אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת בְּדַרְכֵּי הַחַיִּים הַעִקָּרִיִּים שֶׁרִשּׁוּמָם גָּדוֹל עָלֵינוּ מְאוֹד.
אֵין אָנוּ יְכוֹלִים בְּשׁוּם אוֹפֶן לֶאֱהֹב אִישׁ מִיִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבֵר בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עַל חֻקֵּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא חוֹתָם לְבָבֵנוּ וַאֲשֶׁר רַק בָּהּ מַכִּירִים אֲנַחְנוּ אֶת כָּל מַבּוּעֵי הַחַיִּים שֶׁל לאומיותנו. כָּל זְמַן שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁפְּלוֹנִי שֶׁהוּא אָחִינוּ וּבֶן בריתנו אוֹכֶל אֶת שֶׁהוּא פִּגּוּל לָנוּ, אוֹ מְחַלֵּל שַׁבְּתוֹת ד' וּמוֹעֲדָיו, אֲשֶׁר כָּל אֵלֶה גּוֹרְמִים עַל פִּי הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי שֶׁלֹּא נוּכַל לִהְיוֹת כָּרָאוּי לְאַחִים בְּנֵי עַם אֶחָד, לְהִשְׁתַּתֵּף בָּאֲכִילָה וּבַשְּׁתִיָּה וּבְכָל דַּרְכֵי הַהִתְחַבְּרוּת הַלְּאוּמִית שֶׁמּוֹסִיפִים אַהֲבָה וְאַחְוָה — הַמַּחַץ גָּדוֹל עַד מְאוֹד, נוֹגֵעַ עַד הַנֶּפֶשׁ וְלֹא יוּכַל לְהֵרָפֵא!..." עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ, עַיֵּן שָׁם בַּאֲרִיכוּת וְיֶעֱרַב לָךְ (עיתון 'הפלס' ח"א עמ' 45-52).

ויעויין עוד בקובץ מדינה ומה דינה עמ' פד והלאה
https://goo.gl/2g5C1o

[ארזי הלבנון]

ויעויין עוד בקובץ מדינה ומה דינה עמ' פד והלאה
https://goo.gl/2g5C1o

ניכר שכותב הדברים אינו מונח בתורת הרב קוק, ודבריו רדודים להפליא.



גילוי נאות: אינני מתיימר להכתיר עצמי בדבר שאיני, וגם אני, בדומה לכותב, איני בקיא בספרי הרב קוק. עם זאת, אינני מתיימר לחוות דעתי ולפלפל בהם, כי אם לשאול גרידא. ישמע חכם וגו'.

[יקר]

ויעויין עוד בקובץ מדינה ומה דינה עמ' פד והלאה
https://goo.gl/2g5C1o

ניכר שכותב הדברים אינו מונח בתורת הרב קוק, ודבריו רדודים להפליא.

באר דבריך, ולא תהיה בכלל המזלזלים והמרדדים.

[ארזי הלבנון]

ויעויין עוד בקובץ מדינה ומה דינה עמ' פד והלאה
https://goo.gl/2g5C1o

ניכר שכותב הדברים אינו מונח בתורת הרב קוק, ודבריו רדודים להפליא.

באר דבריך, ולא תהיה בכלל המזלזלים והמרדדים.

ייתכן ודבריי רדודים. תקרא ותשפוט בעצמך.

[שים-שלום]

ניכר שכותב הדברים אינו מונח בתורת הרב קוק, ודבריו רדודים להפליא.

באר דבריך, ולא תהיה בכלל המזלזלים והמרדדים.

ייתכן ודבריי רדודים. תקרא ותשפוט בעצמך.

כיון שרוב "דבריו" הלא המה דברי הרב קוק בעצמו, ופרשנות לדבריו ניתנה רק בעמודים פט-צא, נשמח לדעת איזו מהם העלתה את חמתך, ולדון לגופו של עניין ולא גופו של אדם.

[ארזי הלבנון]

כיון שרוב "דבריו" הלא המה דברי הרב קוק בעצמו, ופרשנות לדבריו ניתנה רק בעמודים פט-צא, נשמח לדעת איזו מהם העלתה את חמתך, ולדון לגופו של עניין ולא גופו של אדם.

לא התייחסתי לגופו של כותב שאיני מכיר, אלא אך ורק לגופם של דברים. בגדול:
א. קיימים ציטוטים רבים שלא הביא. ואולי זה העיקר.
ב. אין קשר בין 'להכתיר צדיק' ולהחליט מי 'יותר ירא שמים' לבין לראות מי התייחס בספריו, ובכלל בפעילויותיו בחייו, בחיי חברה ומדינה לצד העמקה בחיי הרוח של האומה, עם התייחסות מדוקדקת בתורתו לכל שכבות העם ולמידות הנפש ועכו' ולבין חכם שעיקר עיסוקו הוא בש"ס ופוסקים, ויש בהלכה. אין זה אומר שהחכמים שהזכיר לא נגעו בהנ"ל, אך ודאי שלא זהו עיקר עניינם.
ג. סגנון הכתיבה הינו להוט ולא 'יבש', שכלי, עם התייחסויות ענייניות.
ד. מעניין איזה גדול עיין בהחוברת הנ"ל ומצא בה עניין. ובפרט אדם שמבין בתורת הרב קוק.
ה. מורגש מבין ריסי עיני הכותב שאינו מתלהב גדול מתורת הרב קוק, אך ייחס אליו תארי כבוד כגון 'מרן' רק כדי להתחבב על הקורא המכנה את הרב קוק 'מרן' באמת. מזכיר קצת את 'דת הציונות' בתחכומו, ואכמ"ל.

דברים נוספים עלו בראשי בעת הקריאה שלא העליתי כעת.

אני מדגיש: איני מתיימר להקרא בקיא תורת הרב קוק, אך ברור מתוך דברי הכותב שגם הוא אינו בקיא, ועמו הסליחה. אם כי ייתכן שהוא ת"ח בפני עצמו, אך אין לזה שייכות לתורת הרב קוק.

מעבר להנ"ל אין לי עניין להמשיך ולהתפלפל, משום שבאמת איני בקיא בתורת הרב קוק. ואולי לא הדגשתי כראוי, אך שאלתי איתה פתחתי את האשכול הייתה לאותם שבקיאים בתורתו, וברוך ה' באתרא קדישא הדין זכינו ללא מעט חכמים כאלה.

[ארזי הלבנון]

כיון שרוב "דבריו" הלא המה דברי הרב קוק בעצמו, ופרשנות לדבריו ניתנה רק בעמודים פט-צא, נשמח לדעת איזו מהם העלתה את חמתך, ולדון לגופו של עניין ולא גופו של אדם.

לא התייחסתי לגופו של כותב שאיני מכיר, אלא אך ורק לגופם של דברים. בגדול:
א. קיימים ציטוטים רבים שלא הביא. ואולי זה העיקר.
ב. אין קשר בין 'להכתיר צדיק' ולהחליט מי 'יותר ירא שמים' לבין לראות מי התייחס בספריו, ובכלל בפעילויותיו בחייו, בחיי חברה ומדינה לצד העמקה בחיי הרוח של האומה, עם התייחסות מדוקדקת בתורתו לכל שכבות העם ולמידות הנפש ועכו' ולבין חכם שעיקר עיסוקו הוא בש"ס ופוסקים, ויש בהלכה. אין זה אומר שהחכמים שהזכיר לא נגעו בהנ"ל, אך ודאי שלא זהו עיקר עניינם.
ג. סגנון הכתיבה הינו להוט ולא 'יבש', שכלי, עם התייחסויות ענייניות.
ד. מעניין איזה גדול עיין בהחוברת הנ"ל ומצא בה עניין. ובפרט אדם שמבין בתורת הרב קוק.
ה. מורגש מבין ריסי עיני הכותב שאינו מתלהב גדול מתורת הרב קוק, אך ייחס אליו תארי כבוד כגון 'מרן' רק כדי להתחבב על הקורא המכנה את הרב קוק 'מרן' באמת. מזכיר קצת את 'דת הציונות' בתחכומו, ואכמ"ל.

דברים נוספים עלו בראשי בעת הקריאה שלא העליתי כעת.

אני מדגיש: איני מתיימר להקרא בקיא תורת הרב קוק, אך ברור מתוך דברי הכותב שגם הוא אינו בקיא, ועמו הסליחה. אם כי ייתכן שהוא ת"ח בפני עצמו, אך אין לזה שייכות לתורת הרב קוק.

מעבר להנ"ל אין לי עניין להמשיך ולהתפלפל, משום שבאמת איני בקיא בתורת הרב קוק. ואולי לא הדגשתי כראוי, אך שאלתי איתה פתחתי את האשכול הייתה לאותם שבקיאים בתורתו, וברוך ה' באתרא קדישא הדין זכינו ללא מעט חכמים כאלה.

סתם נקודה נוספת: הקובץ ערוך לענ"ד לא טוב מבחינה לשונית, הניקוד לא מוסיף לרצינות של הספר, בפרט שהניקוד עצמו הוא לסירוגין, כאשר אחת לכמה מילים הניקוד חסר. כשץובץ נראה ככה לרוב קשה להתייחס אליו ברצינות.

[שים-שלום]

כיון שרוב "דבריו" הלא המה דברי הרב קוק בעצמו, ופרשנות לדבריו ניתנה רק בעמודים פט-צא, נשמח לדעת איזו מהם העלתה את חמתך, ולדון לגופו של עניין ולא גופו של אדם.

לא התייחסתי לגופו של כותב שאיני מכיר, אלא אך ורק לגופם של דברים. בגדול:
א. קיימים ציטוטים רבים שלא הביא. ואולי זה העיקר.
ב. אין קשר בין 'להכתיר צדיק' ולהחליט מי 'יותר ירא שמים' לבין לראות מי התייחס בספריו, ובכלל בפעילויותיו בחייו, בחיי חברה ומדינה לצד העמקה בחיי הרוח של האומה, עם התייחסות מדוקדקת בתורתו לכל שכבות העם ולמידות הנפש ועכו' ולבין חכם שעיקר עיסוקו הוא בש"ס ופוסקים, ויש בהלכה. אין זה אומר שהחכמים שהזכיר לא נגעו בהנ"ל, אך ודאי שלא זהו עיקר עניינם.
ג. סגנון הכתיבה הינו להוט ולא 'יבש', שכלי, עם התייחסויות ענייניות.
ד. מעניין איזה גדול עיין בהחוברת הנ"ל ומצא בה עניין. ובפרט אדם שמבין בתורת הרב קוק.
ה. מורגש מבין ריסי עיני הכותב שאינו מתלהב גדול מתורת הרב קוק, אך ייחס אליו תארי כבוד כגון 'מרן' רק כדי להתחבב על הקורא המכנה את הרב קוק 'מרן' באמת. מזכיר קצת את 'דת הציונות' בתחכומו, ואכמ"ל.

דברים נוספים עלו בראשי בעת הקריאה שלא העליתי כעת.

אני מדגיש: איני מתיימר להקרא בקיא תורת הרב קוק, אך ברור מתוך דברי הכותב שגם הוא אינו בקיא, ועמו הסליחה. אם כי ייתכן שהוא ת"ח בפני עצמו, אך אין לזה שייכות לתורת הרב קוק.

מעבר להנ"ל אין לי עניין להמשיך ולהתפלפל, משום שבאמת איני בקיא בתורת הרב קוק. ואולי לא הדגשתי כראוי, אך שאלתי איתה פתחתי את האשכול הייתה לאותם שבקיאים בתורתו, וברוך ה' באתרא קדישא הדין זכינו ללא מעט חכמים כאלה.

סתם נקודה נוספת: הקובץ ערוך לענ"ד לא טוב מבחינה לשונית, הניקוד לא מוסיף לרצינות של הספר, בפרט שהניקוד עצמו הוא לסירוגין, כאשר אחת לכמה מילים הניקוד חסר. כשץובץ נראה ככה לרוב קשה להתייחס אליו ברצינות.

גילוי נאות - אני המחבר, ולכן חשוב לי באמת התייחסות נקודתית.

א. לא יתכן להביא את כל הציטוטים, ואף סביר שאיני מכיר את כולם. מכל מקום לענ"ד הבאתי את העיקריים שבהם, ולהם התייחסתי. אדרבה, אם ישנו מקור שסותר לדברי אשמח לראותו.
ב. זה שחכם פלוני כתב יותר בנושא מסויים לא הופך אותו ליותר צודק. מקובלנו 'אחרי רבים להטות', והמעיין יחזה שכל מה שהארכתי בא לאפוקי מסברא אחרת.
ג. שורה זו עצמה אינה עניינית. נשמח לקבל הפניות לחלקים שאינם 'ענייניים' בחוברת.
ד. אף שישנם, איני רואה צורך לנקוט בשמות. מכל מקום איני מבין מדוע זהו המדד לרמת החוברת.
ה. אני מעריך מאוד את הרב קוק, ומאידך אינני חסיד שוטה. ההקבלה ל'דת הציונות' מעידה שכבודו לא קרא את החוברת בעיון.

נשמח לשמוע עוד, כיוון שמטרת החוברת בס"ד לברר אמיתה של תורה, ולא להתנגח או להתפלפל. אך אנא, למען שנפיק תועלת אמיתית השתדל להפנות להיכן דבריך מכוונים, ובכך לדום באמת לגופו של עניין ולא בכלליות.

אינני מחזיק עצמי לבקיא בתורת הרב קוק כלל, ומכל מקום בכתיבת החוברת נשאתי ונתתי עם הנקראים בקיאים, ובפרט הרב משה צוריאל מח"ס אוצרות הראי"ה ז' כרכים ועוד חיבורים סביב תורת הראי"ה, שנחשב כבקיא גדול. מעניין שדווקא הם לא דחו ראיותי בקש. חלק מהראיות הם פרי עטו של הרב צוריאל בעצמו.

כבודו ביקש מקורות בנושא, וקיבל את לשונו של הראי"ה עצמו. הפלפול לא החל אצלי. מכל מקום אינני מבין מדוע המקור מקבל חשיבות יתירה כאשר פורסם על ידי 'מבין' בתורת הראי"ה.

הניקוד ככל הנראה יושמט במהדורה הבאה.

בתודה והערכה רבה, ומחילה אם לא נהגתי בכבוד הראוי

[ארזי הלבנון]

בתודה והערכה רבה, ומחילה אם לא נהגתי בכבוד הראוי

אינך צריך להתנצל, דבריך נכתבו בכבוד.
יישר כח ובהצלחה


(ועדיין: תואר 'מרן' מתמיהה, והערכה גרידא אינה מצדיקה אותו, ללא קשר ל'חסיד שוטה').