Re: דעת הגר"א ביישוב א"י
פורסם: ה' יולי 20, 2017 5:01 pm
על ידי איש-אחד
הרואה כתב:א. המכתב השני דורש שיעזרו בפועל לאתחלתא דגאולה כי יש לאל ידנו. איך אתה מסביר את זה?
ב. לשיטתך תלמידי הגר"א כולל רמ"מ הגזימו בענייני אתחלתא דגאולה על אף שלא חשבו כך כלל כדי לעורר תורמים. רק מה שעוד יותר מעניין פה, שלשיטתך הם החליטו לעורר את התורמים רק
לאחר ההצלחות שלהם.
ג. כעין זה מופיע בלפחות עשרות מכתבים של תלמידי הגר"א (בהמשך אולי אשלוף עוד כמה), ועם זאת אתה פוטר את הכל בהחלטה שרירותית "שאין בהם כדי להצביע על משנה סדורה בעניין".
ד. משפחת ריבלין (כמובן שכולם בלי יוצא מן הכלל שקרנים אם אחד שיקר, ומסתמא גם כולם חילונים מאותה סברא) "המציאה" את הדברים לכל הפחות בשנת תרט"ו אז יצא לאור הספר פזמוני ברית אבות בסערת אליהו. להזכירך הרצל נולד 4 שנים אח"כ.
ולסיכום:
הרעיונות שלך כמובן אינם חדשים (כבר בני 40 בערך), אבל הם מדגימים מה הם הוצאת דברים מהקשרם ההיסטורי ואיך קודם יורים את החץ ואז מסמנים את המטרה..
א. דבר ראשון, מדובר במכתב שנכתב בידי הדור השלישי של הפרושים ולכן עוד לפני התחלנו לקרוא אותו צריך לקחת בחשבון שאין הוא מייצג את השקפתם של הדורות הראשונים. דבר שני והוא העיקר, הוא בדומה למה שציינתי, שבבואם לשכנע את בני חו"ל לתרום עבור יושבי א"י, הם הדגישו שבכך שיושבי חו"ל תומכים ביושבי א"י הם מראים ציפיה לגאולה ודרישה לציון, וזוהי ההתערותא דלתתא. אין בדבריהם שום קריאה למימוש הגאולה בפועל בצעדים שאפילו דומים לציונות מאוחר יותר.
ב. הם השתמשו בהצלחות כדי לעורר את האנשים לתרום, זה ברור לכל עין. לכן צריך מאוד להיזהר שלא להגזים במשמעות שנותנים לכל מיני ביטויים שהם משתמשים בהם כגון "אתחלתא דגאולה" ועוד, וליצוק לביטויים הללו משמעות הלקוחה מאדיאולוגיה מאוחרת יותר ובכך ליצור אנכרוניזם.
ג. אי אפשר ללמוד השקפת עולם מתוך ביטויים שאנשים כותבים מתוך התלהבות של הצלחות. אם היינו מוצאים ביטויים ברורים בענין עוד לפני ההצלחות, כולל קריאה לפעילות מעשית למימוש הגאולה, אז ניתן ללמוד מכך ורק בגבולות הנאמר וללא אנכרוניזם. בעיקר אם אנחנו דנים מה היתה הסיבה שהם עלו בכלל, צריך לדון בדברים שהם כותבים לפני העליה ובשנים הראשונות בעיקר.
ד. עובדה היא שכל סיפוריהם (והם בעיקר מפיהם של שניים שלושה אנשים) על ראשית העליה, ומעורבות משפחתם בענין, סותרים מכל וכל את כל המקורות שבידינו, כולל מכתבים מר' הלל משקלוב עצמו ומסמכים ממשלתיים בנידון עלייתו ועוד.
ואגב, יש לשים לב שהראי"ה קוק שהיה חסיד גדול של הגר"א, לא ידע מכל וכל מקול התור וההשקפה ששם וכל ה"היסטוריה" שמסביב. אם היה יודע, אין שום ספק שהיה יוצא עם זה בריש גלי.
כמו כן ר' אלעזר ריבלין שהיה סופר הועד הכללי, והיה בקיא בכל ההיסטוריה של ירושלים כידוע מספריו והיתה לו גישה לכל התיעוד של הועד, לא ידע מכל וכל, לא מקול התור וההשקפה ששם, כפי שהעיד בנו ר' בנימין ז"ל.
כשקוראים את כתביהם של תלמידי הגר"א והפרושים, צריך לקרוא עם ראש נקי וללא השקפות "קדומות" ומאוחרות יותר. וכך אפשר להבין את דבריהם נאמנה ומבלי לתת למשפט כלשהו משמעות אחרת או מעבר למה שהתכוון הכותב.
Re: דעת הגר"א ביישוב א"י
פורסם: ה' יולי 20, 2017 9:42 pm
על ידי בברכה המשולשת
זה מה שמצאתי בחיפוש זריז:
כסלו תשס"ט
שבת הראי"ה פרשת ויצא
גליון מס' 51
--- ---
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
אורות הפרשה
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ [כח יא].
"יש מעלה מיוחדת בתפילה, והיא מוצאת תכליתה ברמי המעלה והערך, קדושי עליון הניגשים אל ד' שע"י התפילה ירומו למעלת הנבואה או קרוב לה [כדברי הטור או"ח סי' צ']. הם פוגעים מעמדים גדולים יותר מהליכות הטבע, כי יתרוממו הרבה על הטבע וידבקו באלוקים חיים בלב ונפש טהורה. ולזה המעמד הרם, מוכשר הלילה במנוחתו והתבודדותו, כדביאר החסיד ב'חובות הלבבות' ביתרון תפילת הלילה. גם היא מכשרת את בני המעלה הזאת להיות נפקדים בחזיונות קדושים בשכבם בשנתם, לחזות מחזות נושאים תבואות שכליות נוראות אשר לא יושגו בחברת החומר וחושיו, זאת תקרא פגיעה.
כי הדברים המושגים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות, הנה שלא כסדר הטבעיות שהן מתהלכות בהדרגה מהקל אל הכבד וע"פ דרכי עיונים בודדים המתלקטים למערכה, כ"א בפתע יגלה עליהם אור גדול מנועם ד', אשרי כל זוכה לו, תקרא התפילה מצד היותה כוללת זו התכלית בשם פגיעה, כדרך הפוגע בהולך לא לפי ערך מהלכו של ההולך לבדו, כ"א השתתף בזה ג"כ סיבת קרבת הנפגע. וכאשר אירע ביעקב אבינו ע"ה, שודאי השלימתו ג"כ התפילה לאותו החזיון הנבואי הנשגב של מראה הסולם וכל פרטיו. שעל כן נתייחס לתפילתו שם פגיעה, "ויפגע במקום", והיא נאותה לערבית" [מרן הראי"ה, 'עין אי"ה' (באור אגדות הש"ס) ברכות ח"א עמ' 110].
אורות הראי"ה
הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (ח')
פרק ח': שליחותו של הגר"א
בשבועות האחרונים אנו עוסקים בהשפעתה של תורת הגר"א על מרן הראי"ה. עסקנו בתחומים שונים בהם ניכרת השפעה זו, ביניהם: אחדות ישראל, לימוד תנ"ך, תורת ארץ ישראל, דרכי לימוד, לימוד אליבא דהלכתא, ועוד.
השבוע נעסוק בנושא מרכזי ויסודי, והוא: שליחותו של הגר"א לדורינו, דור הגאולה. נלמד על מעלת נשמתו של הגר"א, ע"פ דברי תלמידיו ומקורביו, וע"פ דברי מרן הראי"ה זיע"א.
הגר"א מכין דרכו של משיח
אחד ממקורביו הגדולים של הגר"א, היה הגאון רבי מנשה מאיליא. גאון מיוחד ומופלא זה, כתב ספרים רבים עמוקים ביותר, בענייני אמונה ומחשבה, אשר זכו להסכמותיהם הנלהבות של גדולי ישראל (בקרוב נקדיש עלון מיוחד בו נעסוק בתורתו המיוחדת ע"פ דבריו וסיפוריו של מרן הראי"ה). באחד מכתביו כותב רבי מנשה כי הגר"א נשלח להכין את הדרך לביאת המשיח:
"אשר לפי הנראה, לפי רוב המשך גלותינו שהיא קרוב לעקבות משיחנו, ושצריך לפנות דרך לפניו, דרך האמת, כפי שכתבתי, שעיקר השתדלותינו שנהיה כלי הכנה לקבל אורה וטובה [...] וכפי הנראה ששלח לנו ד', עיר וקדיש מן שמיא, הגאון המפורסם מוהר"א זצ"ל מוילנא שהחזיר עטרת התורה ליושנה, ע"פ דרכו דרך האמת והפשוט" ['אלפי מנשה', סימן קעז עג ע"ב].
בחינת משיח בן יוסף
הגאון המקובל ר' יצחק כהנא זצ"ל, היה מגדולי עוסקי תורת הגר"א, ובאחד מספריו כותב שהגר"א היה בחינת משיח בן יוסף. וזה לשון קודשו:
"אשר אחד מג' דרבים שנצרך משיח בן יוסף לבוא בכל דור דור הוא לגלות רזי תורה למי שראוי לכך [...] וליבי אומר לי בבירור אשר לזה נשלח לנו עיר וקדיש משמיא נחית רבינו הגדול הגר"א ז"ל לגלות את התורה בנגלה ובנסתר, רק בעוה"ר אין הדור ראוי להם ע"כ נאבד רוב דבריו בנסתר אשר היה בהם עשר ידות יותר מנגלות" ['תולדות יצחק' ח"ב קמ ע"ב].
מקור נוסף לבחינה המשיחית של נשמת הגר"א, אנו מוצאים בכתבי הגאון המקובל רבי אברהם זצ"ל מפריל, שהיה מתלמידי הגר"א. ר' אברהם (שהיה סבו זקנו של מרן הראי"ה) מצא רמז למעמדו של הגר"א כמשיח, בתוך מאמר זוהר חדש. וכך כתוב שם:
"ייתא חגי – כד תמנה כ"ב שנין ז' זמנין לכל חד מאינון עשרה דזבינו ליה, תשכח אלף תק"מ, וכדין יתער פורקנא דישראל כצפרא דשארת לאנהרא זעיר זעיר עד י"ז שנים דאסתלק ההוא צדיק בדרגא דטו"ב, הדא הוא דכתיב: יוסף בן י"ז שנה היה רועה את אחיו".
לפי מאמר זה, שנאת החינם של בית שני עוררה את חטא שנאת החינם של אחי יוסף, ואז נחרב בית המקדש והקב"ה העניש אותם 'שבע על חטאתם'. מן הטעם הזה צריך להכפיל כ"ב שנים (מספר השנים שהיה יוסף במצרים) בשבע (שבע על חטאתיכם) כפול עשר (כנגד כל אחד מאחי יוסף שגרמו למכירתו) והם 1540 (אלף תק"מ), ואח"כ תתעורר גאולה לישראל כאור בוקר עד שבע עשרה שנה ואז יסתלק אותו צדיק. וכתב רבי אברהם על זה: "רמז לגוויעת הגאון ודו"ק". שכן תק"מ באלף השישי – הוא סוד הגאולה. ואם נוסיף י"ז שנה, נמצא בתחילת שנת תקנ"ח – כדי שיהיו י"ז שנים שלמות – ואז "יסתלק אותו צדיק" – ובתחילת אותה שנה נפטר הגר"א לעולמו [מתוך 'זהירותא דאברהם' לר' אברהם מפריל, על זוהר חדש (מופיע במהדורה הר"מ מרגליות עם פירוש 'ניצוצי זוהר', עמ' 244)].
הגר"א כמעורר התחיה
כידוע, הגר"א היה מהמעוררים הגדולים לשיבת עם ישראל לארצו. הוא עודד את תלמידיו לעלות ארצה וליישב אותה בחקלאות ובבנין, ואף הוא עצמו יצא מביתו והחל לנסוע לארץ ישראל, אך מסיבה עלומה הפסיק באמצע הדרך, וחזר לביתו בוילנא. ואמנם, אם הגר"א לא זכה לראות את הארץ משאת נפשו, ועל כך הצטער כל ימיו, הרי שחפצו ותשוקתו עשו פרי לאחר פטירתו. הגר"א נפטר בשנת תקנ"ח, וכעשר שנים אחר כך (תקס"ח) עלה לארץ ישראל אחד מבחירי תלמידיו – הגאון המקובל רבי מנחם מנדל משקלוב זיע"א, והוא היה הראשון שהניח את היסוד לישוב האשכנזים הפרושים בארץ ישראל.
ומתוך קישורו העמוק לארץ ישראל וגאולת האומה, היה הגר"א משנן וחוזר בכל יום את הפסוקים הבאים: א. "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" [תהילים עו]. והוסיף ואמר על זה: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך. ב. "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" [ישעיהו לג]. "מועדנו" היינו מועד הגאולה. ג. "ציון היא דורש אין לה", מכלל דבעיא דרישה [ר"ה ל.], היינו ציון דורשת את הדרישה. ובביטוי זה 'בעיא דרישה' שבחז"ל ראה הגר"א רמז לשמו 'אליהו בן שלמה זלמן' השווה בגימטריא.
הרב אליהו לנדא זצ"ל (מצאצאי הגר"א) כותב שהגר"א ברגעיו האחרונים חזר כמה פעמים על הפסוקים האלה וביקש מתלמידיו שגם הם יחזרו תמיד עליהם ['דורש לציון' עמ' ריז].
על הפסוק הראשון שהזכרנו – "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון", ביאר הגר"א ביאור נוסף, המלמד גם הוא על הקשר בין מצוות סוכה לארץ ישראל. וכך אמר הגר"א: סוכה וארץ ישראל הם שתי מצוות המיוחדות בכך שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו [ראה: 'דורש לציון' עמ' לח]. לא מקרה הוא, אפוא, שיום פטירתו של הגר"א הוא בחג הסוכות.
שלושת השליחויות של הגר"א
במאמר מקיף ועמוק על דמותו של הגר"א, מבאר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל את שליחותו של הגר"א בעולם, ע"פ דברים שקיבל במסורת:
"הופעת נשמתו של אדוננו הגאון בעולמנו, כפי מה שמקובלני מפה לאוזן, הייתה בשביל שלושה דברים:
לשמור על דרך עץ החיים, זו התורה, ולא להרים את רגשי הנבואה על התורה, ולמען להדריך את עם הקודש שישמרו בעקבות רב יוסף שחזר והכריע שגדול המצווה ועושה וכו' ובשביל זה אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא, דעיקר ענווה היא להיות בטל לציווי התורה, עקב ענווה יראת ה'. וכן יעודו של רבנו בגילוי רזי התורה, כנודע וכמובא בספר 'תולדות יצחק' (וכאן מביא הגרי"מ את הדברים שהבאנו לעיל מהספר הנ"ל).
ללמד אורחות חיים ביושר קודשם ולא להלוך אחרי הפלפול הבלתי נכון שהיה נהוג בימים ההם. ורבים אשר צווחו והרעישו על זה עד כי הופיעה נשמתו הקדושה של אדוננו הגאון, למד ולימד את הדרך הישר והכל מצד הענוות חן.
השיבה לציון משכן כבודו ולירושלים בית מקדשו לבנות ולשכללם בהדר קודשם ולדעת כי ארץ ישראל היא כסוכה שמצוותה תעשה ולא מן העשוי כדי לקיים "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון", בקבוץ גלויות על דרך הקץ המגולה כמבואר לעיל, אשר זאת הייתה מגמתם של רבנו הגר"א ותלמידיו בעבודת יסוד הישוב בארה"ק, וכן לזכות עי"ז לרוח הקודש אמיתית בלי שום עירוב פסולת, שלזה חזה הגר"א בצפייתו לרוח הקודש שאי אפשר לזכות בה בשלמות זולת בארץ הקודש, והייתה תקוותו מלאה שעי"ז תוחזר עטרת הקודש ליושנה, שכל בניך למודי ה' וקיום החזון של הנביא [יואל ג'] "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו", ובזה יקויים גם סוף נבואתו "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא", שהאתחלתא דגאולה היא ביעודו דמשיח בן יוסף [בספר 'ליקוטי הגר"א' דף מ' ובאר יצחק שם על הפסוק 'ופדויי ה' ישובון']. (ובכתבי 'קול התור' של אחד מתלמידי הגר"א, הגאון ר' הלל משקלוב, מרמז בתיבת 'בשרידים' בחושבנא 'משיח בן יוסף' שעל ידו קיבוץ גלויות)" ['דורש לציון' ט-יג, 'אמרות טהורות' עמ' קסד].
נשמת משה רבינו
כששאלו את הגר"א מדוע שב מנסיעתו ארצה, ענה בקצרה: "אין לי רשות מן השמים". היו מגדולי ישראל שהשתמשו בהסברות שונות לפשר הדבר, מהן הלכתיות ומהן מעשיות, אך הודו שאינן מספקות תשובה הולמת לתעלומת חזרתו. לעומת זאת, רבותינו המקובלים נימקו את מניעת עלייתו בצורה עמוקה יותר, ואמרו כי רבינו הגר"א היה ניצוץ נשמתו של משה רבינו, וכמוהו לא זכה גם הוא להיכנס לארץ ישראל (יש לציין כי יום פטירת הגר"א ביום ג' דחול המועד סוכות, יום אושפיזין של משה).
בעקבות דברים אלו, הסביר הראי"ה את משמעות רצון הגר"א לעלות ארצה, והשפעתו על ישוב הארץ בפועל. ואלו הם דבריו במכתב ברכתו לרגל חנוכת בית כנסת הגר"א (י"ד תמוז תרצ"ד):
"[...] כמו שמן השמים עכבו את הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה, מלבוא אל הארץ בפועל, בכל זאת בטוחים אנחנו, שההשתוקקות הקדושה שבנשמת רעיא מהימנא לבוא לארץ ישראל, שהתבטאה בתחנונותיו הגדולות, היא היא אשר נותנת כוח ואומץ לכל הדורות – והדור האחרון שלנו בכללם – להתקשר בקדושת ארץ חמדה, לבנותה ולהקים שוממותיה.
כמו כן הננו בטוחים בעז"ה, שההתלהבות הקדושה העליונה של רבינו הגאון החסיד האלוקי (הגר"א) זצ"ל, שלא יצאה לפועל על ידי עיכובים מן השמים, בעת אשר לא הגיע עדיין הזמן להתחלת צמח ישועה של הקץ המגולה לישראל, היא תשגבנו ישע בעז"ה לשוב לארצנו הקדושה בפועל ובמעשה, עם כל אור התורה והקדושה האמיתית, כמו שהייתה בשאיפתו הנערצה של רבינו הגדול החסיד והקדוש זצ"ל, נשמתו בגנזי מרומים. וכולנו יחד נזכה להיות ששים ושמחים בבנין שלם, בבוא המבשר אליהו הנביא לאמור לציון הנה ישעך בא וגואלך קדוש ישראל, הנה הוא משיב לך את הודך והדרת קדושתך, בבוא לציון גואל צדק, במהרה בימינו אמן".
עליית תלמידי הגר"א
ואם אמנם לא הסתייעה עלייתו של הגר"א בעצמו, הרי שתלמידיו קיימוה בעלייתם ארצה בכוחות נמרצים ובמסירות נפש אדירה, על פי פקודתו והשראתו, בבחינת התפקיד שמשה רבינו מסר ליהושע בן נון להכניס את ישראל לארץ.
וכך ראו תלמידיו את עצמם כצועדים בדרכו של יהושע [עיין 'מדרש שלמה' עמ' 29. בענין הקשר בין דמותו של יהושע לגר"א, עיין: 'קול התור' פ"ג, 'ברכת מרום' עמ' נא], בירושת הארץ וישובה, ואת כל המרץ לעבודתם המסורה, שאבו מתורת הגאולה של רבם, "הארוכה מארץ מידה ורחבה מרחביה" [לשונו של ר' יושעה ריבלין זצ"ל בפזמוניו הקדושים. ועיין באורך בספרים 'דורש לציון', 'מוסד היסוד' ו'חזון ציון'].
עליית מרן הראי"ה
גם ביחס לשליחותו של מרן הראי"ה, מצינו קישור לדמותו של יהושע. וכך מספר אחד מתלמידיו: "בשעה של התעלות הנפש, ובמחיצת תלמידים מקורבים ביותר, הביע פעם את תפיסתו ביחס לייעודו עלי אדמות, ואמר ששורה בו גלגול ניצוץ מנשמתו של יהושע בן נון. את הדברים האלה אמר בערב פסח, כעשר שנים לפני פטירתו, לאחר שסבל גידופים וחרפות בפרהסיא באחד המקומות בהם שהה" ['אוהב ישראל בקדושה' ח"ה עמ' 205].
דימויו של הראי"ה ליהושע בן נון, מסתמך גם על עליית מרן הראי"ה ארצה, עם פעולותיו הגדולות למען ישוב הארץ והגאולה [וע"ע 'אמרות טהורות' (לגרי"מ חרל"פ) עמ' רמג: "...ומדרגתו של יהושע המכניס לארץ החוזר על כל התורה בכניסתו לארץ ולגלות אותה בתור הגאולה שבה"].
בכ"ח באייר תרס"ד הופיע אור חדש על ציון, בעליית מרן הראי"ה לארץ ישראל. וכך מתאר הראי"ה, לאחר עשר שנים, את גודלו של יום זה: "היום הגדול אשר בו זיכנו צור ישראל ברוך הוא, לבוא לארץ חמדתו, ולראות בעינינו התחלת צמיחת קרן ישעו לעם קודשו... הודות לד' על רוב חסדיו, וברחמיו יוסיף לאמצנו, לגבר חיילים בעבודת ד' ועמו, במכון הקודש" ['אגרות הראי"ה', ח"ב, עמ' רצב- ג, מובא ב'מועדי הראיה', עמ' תעט].
בכל שנה ביום זה היו מציינים מקורבי הראי"ה את היום הזה בשמחה והודאה לד' על הופעת אורו של הראי"ה בארץ הקודש. בשער החוברת 'למצוות הארץ' שנדפסה באייר תש"ח, כתב הרצי"ה (בנו של מרן הראי"ה) "היום הגדול כ"ח אייר, יום עלותנו עם אאמו"ר הרב זצ"ל לארץ חיי קודשנו בשנת תסד"ר".
וכך הסביר זאת הרצי"ה:
"יש ערך מיוחד לאותו יום כ"ח באייר, בו עלה אבא הרב זצ"ל מן הגלות לארץ ישראל, זה היום בו הופיע על ציון האור החדש הנשגב והקדוש. ומאז זכינו לאורו – אנחנו, עם ישראל וכל העולם כולו. "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". אין להעריך את הגילה ואת השמחה שיש בעולם כולו ובעולמות העליונים, מאז אותו כ"ח באייר, מאז אותו 'כיבוש' רוחני, נבואי ורוח קודשי, שזרח על ישראל" ['שיחות הרצי"ה', מועדים, יום ירושלים, עיי"ש].
מרן הראי"ה היה מודע לשליחותו האלוקית ותפקידו הגדול בקיבוץ הגלויות ובנין הארץ, וכך כותב באגרותיו:
"ידעתי כי למחיה שלחני ד' אל אדמת הקודש" ['אגרות הראיה' ח"א קפט]. "ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש הזאת, ואשר הביאני במסיבותיו העליונות, לעבוד בכוחי המצער על הרי ישראל, בעת המאושרה הזאת, ששפעת החיים לעם ד' על אדמתו הולכת ומתקבצת [...] מטרתי הברורה להיות ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצחים על המלאכה הקדושה ליסד בציון אבן בוחן פינת יקרת" [שם שיד].
הראי"ה קרא לעם ישראל היושב בגולה, לעלות ארצה בהמוניו, ואף עוררו ליישב את האדמה הקדושה. וכך למשל הוא כותב באחד ממאמריו:
"את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול... בואו לארץ ישראל אחים נעימים בואו לארץ, קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא. מקבץ אותנו הוא מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא: אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, בואו לארץ ישראל הלקטו אחד לאחד [ישעיה כז, יב]... הניצנים נראו בארץ, בואו אחים יקרים וראו איך שושנת יעקב מתחלת לפרוח על אדמת הקודש, רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים לכבוד ולעוז [...] ועתה מי הוא העיור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו ליהות פועל עם אל? "ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז). מי יוכל להיפטר מלסבב מצידו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, ליישבה בעסקים ובניינים [...]" ['מאמרי הראי"ה' עמ' 323].
באגרתו הידועה לידידו הרידב"ז, כותב הראי"ה:
"על כן כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצידו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל, וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח... הוא מתקן באמת את קדושת היחוד העליון של יסוד שביעית, ואין קץ להתענוגים הקדושים העליונים שמתרבים על ידי זה והם מושפעים על שורש נשמתו, ונשמת כל ישראל ['אגרות הראיה' אגרת תקנה].
"מרן רוח אפינו הוא נשמת התחייה"
תלמידיו ומקורביו של מרן הראי"ה עמדו על תכונה מיוחדת זו שהייתה במרן הראי"ה, שמכוחה נבעו כל עיסוקיו בקירוב הגאולה.
כך כותב הרב מנחם מנדל פרוש זצ"ל:
"היו לנו מאורי גולה והיו לנו מאורי גאולה. בין גאוני ישראל שהיו קשורים בנשמתם לתחיית ישראל בארץ ישראל, הופיעה בדורנו נשמתו הגדולה והמאירה של רבנו זצ"ל. הוא היה אחד מיוחד אשר גילויי אורות הקודש שלו נבעו, לא מתוך הרגשות של אידאלים אנושיים, או מתוך מהלכי מחשבות שכליים, אלא מתוך השגות אלוקיות, מתוך עומק פנימיות נשמתא דאורייתא. תורת הגאולה לא הייתה אצלו פתרון לבעיות מדיניות, ואף לא לבעיות רוחניות מסויימות, אלא סוד כל היצירה, הזוהר העתיד של תיקון העולם כולו" [הרב מנחם מנדל פורוש זצ"ל, 'בתוך החומות' עמ' 254, מובא בספר 'ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 466].
וכך התבטא הגרי"מ חרל"פ:
"יש והקב"ה מוריד מהעולם העליון, מתחת כסא כבודו יתברך, פעם בעשרה דורות, נשמה עליונה כזאת, המאירה בשלל אורותיה וגווני זיקי ברק מתוך ערפילי טוהר, לא רק בשביל הדור הזה שבו היא מופיעה, אלא גם ובעיקר בשביל כמה דורות הבאים אחריה. כך היה גאון עוזנו ותפארתנו, מאור ישראל וקדושו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. והצופה נסתרות ראה כי עם התנוצצות פעמי הגאולה, צריך להוריד אור גנוז זה לעולם, כדי להאיר את מחשכי הגלות בליבות בני ישראל, להלהיבם ולעודדם, לעוררם ולהכינם לקראת תחיית האומה, והתקרבות הגאולה העתידה לבוא בארץ הקודש" [מפי הר"ן שטרן זצ"ל, מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' יג].
גם הרצי"ה התבטא פעמים רבות על שליחותו האלוקית של אביו, ותפקידו הגדול כמכין דרך הגאולה. הוא היה חוזר ומזכיר את דבריו של רבי מנשה מאיליא בייחס להגר"א (הזכרנו אותם לעיל), ומוסיף: "באותה מידה אפשר לומר כן על גילוי הנשמה הנוראה והנפלאה של בחיר צדיקיא, אאמו"ר זצ"ל" – שהוא נשלח להכין את הדור לגאולה [וראה דבריו המדהימים של הגה"צ ר' גדליה איזמן שליט"א (המשגיח בישיבת 'קול תורה') על שליחותו של הראי"ה, התפרסמו בקובץ 'המעין' תשרי תשס"ט, והבאנו אותם בעבר].
וכך כותב גם רבי דוד כהן זיע"א, 'הנזיר', על תפקידו הנישא של מרן הראי"ה:
"הננו בימות המשיח. תקופת הגאולה התחילה. משיח בא, בא, בגילוי שכינה, באור גילוי עליון, ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחורי המסך, מבלי דעת, ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן רוח אפינו שליט"א, הוא נשמת התחיה, הוא היודע, הוא החוזה". "העיקר הוא ההתקרבות לדרכי גילוי הנבואה. מרן, קדוש ישראל, איהו מזליה חזי, כי זהו עיקר משוש רוחי וחיי. והוא מסייעני ומנהלני, להתקרבות עילאה זו, שהוא תנאי הכרחי לתקופת הגאולה, גם באתחלתא שלה. ומרן הוא נשמת התחייה, ובראשה". "מרן הרב שליט"א, הוא חכם, גיבור ועשיר, והכל מכוין כלפי הגאולה, ולא עוד אלא שהוא מוכרח לעשות מה שעושה ולדבר מה שמדבר, יד ה' עליו ורוחו בקרבו" ['משנת הנזיר' עמ' סב ואילך].
Re: דעת הגר"א ביישוב א"י
פורסם: ו' יולי 21, 2017 10:02 am
על ידי איש-אחד
הרואה כתב:א. אתה טוען שהדור השלישי של העולים מתלמידי הגר"א לא מייצגים כלל את דעתם של העולים. יש מכתבים כנ"ל גם מהדור הראשון למשל המכתב שהבאתי מרמ"מ משקלוב.
ב. פתאום בדור השני או השלישי צץ להם רעיון לאומי יש מאין (כאמור הרצל עוד לא נולד), שאין לו שום קשר לדעת הגר"א, והם עוד תלו זאת בהגר"א בתוך קהילה של תלמידיו, הדפיסו ספרים, קיבלו הסכמות ואף אחד לא מיחה. משונה ביותר.
ג. ת"ח כמו ר' מנחם מנדל משקלוב לא יפריז מתוך הצלחה משהו שאין לו קשר לדעתו האמיתית. מעניין גם שלכולם שם יש את אותן הפרזות בדיוק, ולא זו בלבד אלא תולים את הפרזותיהם בהגר"א (ושוב למשל ברית אבות בסערת אליהו).
ד. הנושא שעשו משפחת ריבלין סביב דמותו של זקנם ר' הלל שעלה לארץ עשרות שנים אחרי עלית תלמידי הגר"א הומצא מתי שהוא וכפי שמאריך מורגנשטרן בכמה מקומות. כאמור זה לא קשור כלל לעיקר הנושא.
ה. מניין לך שהראי"ה לא הכיר את קול התור? קראתי פעם מאמר שמביא בשמו כמה ציטוטים אודות קול התור, יבואו הבקיאים בכתביו ויתנו מראי מקומות.
ולסיכום:
כשקוראים את כתביהם של תלמידי הגר"א והפרושים, צריך לקרוא עם ראש נקי וללא השקפות "קדומות" ומאוחרות יותר. וכך אפשר להבין את דבריהם נאמנה ומבלי לתת למשפט כלשהו משמעות אחרת או מעבר למה שהתכוון הכותב.
א. המכתב של רמ"מ בא בעקבות ההצלחה של הפירמאן על החורבה וכנ"ל.
ב. לא צץ להם שום רעיון לאומי, זו הנקודה. אתם סתם מלבישים אידאולוגיה מאוחרת על ביטויים "משיחיים" כביכול שכתבו הפרושים, ומתוך כך רוצים להצדיק פעולות מעשיות שאמורות לנבוע מאותה אידאולוגיה מאוחרת, כשאין זכר לפעולות כאלו בכתבי הפרושים.
ג. אלו ביטויים שהם השתמשו בהם בעקבות ההצלחות, אבל אין בביטויים האלו שום ביטוי להשקפה ייחודית למרות השימוש בביטויים שמאוחר יותר הציונית המשיחית דתית תמשמש בהם. אף אחד מהם אינו תולה בהגר"א, חוץ מכתבי הריבלינים.
ד. זה קשור בקשר הדוק וישיר לנושא, מכיון שכל ספר קול התור נכתב "מפיו" כביכול של ר' הלל שמספר על עצמו לאורך כל הספר. לא ניתן לעשות בספר פלגינן נאמנות, ולהתייחס בנאמנות להשקפה שבספר ולהתכחש לסיפורים ול"עובדות" שבספר. ספר קול התור, וכמוהו גם ברית אבות בסערת אליהו (מסיבות דומות) אינם יכולים להוות מקור לדברים בשם הגר"א, בפרט בדברים חדשניים שכאלו.
ה. עובדה.
הפרושים משתמשים לעיתים בביטויים כמו "אתחלתא דגאולה", "עת לחננה", "בהתערותא דלתתא תליא מילתא" וכדומה. זה שכיום משתמשים בביטויים דומים במשמעות הנובעת מציונות של מימוש הגאולה בפועל וכו', אין בה כדי ללמד בכי הוא זה כי זו היתה המשמעות שנתנו לביטויים הללו בזמנו, זה אנכרוניזם לכל דבר.
בפרט שהעיקר חסר מן הספר בכתבי הפרושים - הדרישה לפעולות מעשיות למימוש הגאולה בידים - אין! להיפך, הם אף התנגדו הלכתית לעליה המונית (כפסקו של הפאה"ש ובמכתבו לעשרת השבטים) וגם מטעמים כלכליים, ולכן דרשו שכל עולה יקבל אישור מראש.
כל הפעולות המעשיות שעשו הפרושים היו דברים סגוליים אנקדוטליים כדי לעורר את הציפיה לגאולה, וזו כוונתם ב"התערותא דלתתא", ולעתים אין אלו אלא "גימיקים" כדי לעודד את התרומות ליושבי א"י, כפי שגם היום עושים גימיקים כדי לעודד תרומות.
אין בדבריהם שום השקפה חדשה וסדורה בענין, ובטח לא כזו המיוחסת על ידם להגר"א.
Re: דעת הגר"א ביישוב א"י
פורסם: ו' יולי 21, 2017 12:47 pm
על ידי איש-אחד
הרואה כתב:א. לא ענית כלל על הטענה
ב. כאמור ברית אבות בסערת אליהו
ג. השתמשו תדיר בקריאה לבניית ירושלים ולהמשיך את אתחלתא דגאולה רק כדי להביא תורמים... יותר סביר שאתה מכחיש את הספר רק כדי למשוך קונים לספרי ויואל משה.
ד. הספר נכתב לדעת רוב הת"ח והחוקרים ע"י ר' יצחק צבי ריבלין שהיה הרב של שכונת שערי חסד והסתמך היסטורית גם על האגדות הנ"ל. בכל אופן אין בו כדי לפגום את הד"ת שם, ואין עניינו להאדיר את משפחת ריבלין כדוגמת חזון ציון וכו', בפרט שכמעט כל עיקרי הספר מופיע גם בכתבים אחרים של הגר"א (עיין אחרית כראשית) והשאר מופיע בברית אבות בסערת אליהו שכאמור י"ל בתרטו שאז עוד היה בלתי אפשרי להמציא את עלילות הריבלינים על ר' הלל שחי 18 שנה קודם לכן באותו מקום.
ה. אחד מעקרונות הספר קול התור (אף שכאמור הוא כלל לא הנושא בסוגיא) הוא "שים באזני יהושע", שהפעולות לקירוב הגאולה יצלחו רק אם ייעשו בהצנע. על כן אי אפשר לבוא ולומר שלא ראינו שעשו דברים בגלוי לפני הפעולות (על אף שכן ראינו, אבל נניח), בפרט שראינו הרבה מאד מאד ביטויים כאלו לאחר ההצלחות.
ר' אליהו ראם (רב דק"ק פרושים תרל"ב - תשי"ז) בהקדמה לספר מדרש שלמה מר' זלמן ריבלין, הובא בשער קול התור הנדפס:
"... לא הספקתי לעבור על כל הספר וראיתי בו דברים עקרים ונשגבים על מצות ישוב ארץ יישראל קיבוץ גלויות ובנין הארץ מיוסדים על הרעיונות הקדושים של רבינו הגר"א זצ"ל שמטרתם היא לקרוב הגאולה השלמה עם ביאת משיח צדקנו בב"א כאן יש לציין שכל הרעיונות של רבנו הגר"א על קבוץ גלויות וישוב אה"ק התבטאו לא רק ברעיון אלא גם הוצאו מכח אל הפועל על ידי תלמידיו עושי רצונו ומצותו בעליתם לארץ ישראל ... ומסרו נפשם וגופם בעבודה הקדושה של יסוד הישוב ובנין הארץ בתוך תנאים מסוכנים...
את עיקרי הדברים מוצאים גם במהרי"ל דיסקין (שתמך בהקמת פ"ת וברכישת קרקעות בכל א"י למשל בארבל ועוד עיין בספר ציר נאמן), גם אצל ר' אליהו גוטמאכר, גם אצל תלמידי הגר"א בירושלים, אין שום חידוש עקרוני בכתבי משפחת ריבלין (שכאמור גם לא יתכן שישקרו בזה בתקופה שכולם הכירו את העולים).
הגרש"ז והגריש"א ועוד רבים מחכמי ירושלים שהסכימו על אמינות קול התור (עכ"פ על עיקרי הדברים), מן הסתם ידעו יותר טוב ממך את המסורות בשם תלמידי הגר"א שעלו לא"י, ואם היתה סתירה או לפחות אם זה לא היה מתאים לחלוטין, הם לא היו עונים לשואלים שאפשר לסמוך על קול התור.
אה... וזה לא רק מסורת שנוגדת את המחקר, גם החוקרים מסכימים על כך.
א. כבר עניתי קודם לכן שאתה מייחס לזה משמעות הרבה מעבר לכוונת הכותב, ותולה בדברים אידאולוגיה מאוחרת. אנכרוניזם.
ב. מה ההוכחה לזמן כתיבת ברית אבות בסערת אליהו ושזה אכן נכתב בידי ר' יושע ריבלין? הרי יש שם את אותם סיפורים שקריים על ר' הלל משקלוב, סיפורים שאת גרגיריהם אנו מתחילים למצוא רק משנת תרמ"ט לערך ואילך. החלק הראשון מהפזמונים פורסמו לראשונה רק בשנת תש"ז ע"י רש"ז ריבלין (כצפוי). מה גם שהפזמונים מכילים מילים וביטויים מודרניים, כמו: לוקסוס, אנטישמיות, מלחמת עולם, מסתערים ועוד. כלומר שככל הנראה הפזמונים נכתבו שלא ע"י ר' יושע ריבלין..
ג. אין לי שום דבר עם ספר ויואל משה, וחושב שהוא טועה ובגדול, ואין לזה שום קשר לענין. כל מה שהם קוראים לו בכתביהם הוא לעורר את הציפיה לגאולה (דבר שחוזר על עצמו בכמעט כל אגרת שלהם), וזאת ע"י תרומות לתמיכה ביושבי א"י ובאמצעות פעולות סמליות וסגוליות הנזכרות בחז"ל.
ד. לגבי ברית אבות בסערת אליהו ראה לעיל, ודבריך רק מדגישים שלא ייתכן שנכתב בתרט"ו.
עובדה מעניינת וחשובה: במהדורה הראשונה של ספר חזון ציון אין זכר לספר קול התור, אך פתאום במהדורה השניה (תש"ז) הוסיפו מילואים והוספות בסוף הספר, ושם פתאום קול התור "בכתב יד" מופיע שוב ושוב כמקור לדברים, ומצוין שיראה אור בקרוב..
ה. טענת ספר קול התור וכל הספרות הריבלינית טוענת שהם פעלו כדי לעודד עליה המונית לא"י, ואף "ס' ריבוא בבת אחת". זה סותר לחלוטין את מה שפוסק ר' ישראל משקלוב בספרו פאה"ש (שנכתב בא"י) וכן מה שכתב לי' השבטים, שאסור לעלות בעליה המונית שכן זה כנגד ג' השבועות. הם גם פעלו בפועל למנוע עליה המונית, ודרשו לעלות רק באישור, בעיקר מסיבות כלכליות שכן התרומות לא הספיקו לכלכל את כל העולים.
אין ספק שחיו כאן (בעיקר בירושלים) לקראת שנת ת"ר ואילך מעט אנשים משיחיים יותר ופחות, ובכלל היתה אז אווירה משיחית בשנים ההם ככל שהתקרב שנת הת"ר. חלקם הגדול והעיקרי רק עמד וציפה לביאת משיח, ובודדים עם הזמן יצרו לעצמם אידאולוגיה משיחית (בפרט לאור ההצלחות הרבות בהתחלה ומדור לדור) שהלכה ותפחה משך עשרות שנים עד שהצטרפה לציונות (ולכן לא פלא שמגדולי ירושלים בדור האחרון העידו ששמעו דברים כאלה). אך כדי לקחת את האידאולוגיה המאוחרת ולטעון שכך היא היתה עוד מהשלב הראשון, אין לכך שום בסיס. ובעיקר העיקר חסר - הציונות המעשית של גאולה בדרך הטבע (בניגוד לציפיה לגאולה משמים).
זה שעשו אז צעדים ופעולות שנראים כיום מופרכים בעיניים חרדיות (בעיקר) ו"משיחיים" לכאורה, אין בכך כדי לקחת את זה עד לקצה השני, זה פשוט אנכרוניזם.
כדי לדעת מדוע עלו מתלמידי הגר"א צריך לקרוא את כתביהם של הדור הראשון, ולקחת בערבון מוגבל מה שכתבו מאוחר יותר.
נ.ב. רכישת קרקעות אין בה כלום אלא דאגה למגורים ופרנסת יושבי א"י, הנושא הוא המניע.