העונש כמטרה

[עושה חדשות]

זה לא ממש אספקלריא, אבל לא מצאתי מקו"א...

רצוני לשאול בענין "מלכותא דארעא", (ואח"כ לדון על מלכותא דשמיא), האם יש מושג להעניש חוטא ועבריין, לא בכדי למנוע אותו מלעשות כן בעתיד, ולא בכדי שישמעו וייראו, וכן הלאה, אלא בכדי שה'רע' יפסיד, ובדיוק כמו שמבינים שראוי שה'טוב' ירויח.

[קו ירוק]

בחידושי מרן רי"ז הלוי פר' וארא, כתב ד'למען שתי אותותי אלה בקרבו' (שזה טעם הראשון בפסוק), זה ע"מ לענוש את המצרים לשם עונש, כי כך הבטיח לאברהם אבינו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי.
ובמלכותא דרקיעא, הרי כל אמונתנו היא שכר ועונש. עונש לשם עונש.

[אוצר החכמה]

שאלת על מלכותא דארעא. הנה קטע מויקיפדיה בערך ענישה

הענישה אמורה להרתיע את מפר הכללים מלחזור ולבצע את מעשהו פעם נוספת, ואף לשמש כדוגמה להרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים. סיבה נוספת לענישה היא תחושת הצדק האינטואיטיבית הגורסת שיש לפגוע בעבריין במידה השקולה למידת הנזק שגרם לחברה. נוהג מקובל הוא שבדרך כלל חומרת העונש יחסית לחומרת העבירה. אם כי נתון זה משתנה ממקום למקום ומתרבות אחת לאחרת, וזאת כיוון שפשע, בדומה למוסר שונה מחברה אחת לאחרת.

לענישה שיפוטית יכולות להיות מטרות שונות. מטרות אפשריות הן:

גמול - שיקול מרכזי לענישה. ניסיון להתאים את העונש למעשה, ללא קשר לתוצאותיו. לחברה יש חובה להעניש את העבריין, בלי חשיבות למידת ההצלחה של מטרתו (רצח וניסיון לרצח למשל). זו נורמה מרכזית ממנה נגזרים כל האיסורים. תפיסה דאונטולוגית מבוססת על כך, שהענישה נגזרת מהפרת חובותיו החברתיות של האדם. מטרת הענישה תהיה החזרת האיזון שהופר כתוצאה מהפרת החובה.
הגמול נבדל מהנקמה: נקמה היא שחרור יצרים של הפרט, הקורבן. זהו אקט רגשי. הגמול לא נעשה על ידי הקורבן או על ידי משפחתו. המדינה מחליטה על הגמול.
מניעה - מניעה פיזית מביצוע עבירות פליליות. האמצעי הנהוג כיום הוא כליאה של העבריין, אשר מרחיקה אותו מן החברה ומונעת ממנו להפר נורמות חברתיות. דוגמה נוספת היא שלילת רישיון נהיגה בשל עבירת תנועה, אשר מונעת מן הנהג העבריין לבצע עבירות תנועה נוספות. במדינת קליפורניה קיים כלל משפטי, המכונה "Three strikes you're out" - לאחר שלוש הרשעות בעבירה מאותה סוג, יגזר עליו עונש חובה של מאסר עולם (בלי תלות בנסיבות המקרה וללא מקום לשיקול דעת שיפוטי), ובלי אפשרות לחנינה. המצדדים בכללים מעין זה מצדיקים אותו בכך שהוא משרת את רציונאל המניעה בצורה הטובה ביותר.
תועלתנות - מדגישה את המימד ההרתעתי. התפיסה התועלתנית גורסת כי תפיסת הגמול פגומה, משום שהיא מבוססת על שיקולים ערכיים ומוסריים, שאינם מעניינה של המדינה. על פי התועלתנים, המטרה היחידה של הענישה היא יצירת הרתעה שתמנע נזק לבני החברה ותאפשר להם להפיק את מירב האושר מחייהם.
שיקום - בתקופה מסוימת הושם דגש רב על שיקום העבריינים והחזרתם לפעילות תקינה וחוקית בחברה. השופט גזר את העונש במרווח (דוגמה: בין שנתיים ל-8), וזאת על פי מידת שיקומו של הנאשם, כפי שיקבעו אותה ועדות מנהליות המראיינות את העבריינים, ובהתאם להישגיהם בלימודים, גמילה מסמים, השתלבות בכלא ועוד. חשיבותו של השיקול השיקומי ירדה, מפני שרמת הפשע עלתה. כיום השיקול העיקרי הוא הגנה על החברה. בארצות הברית קיימים מדריכים לעונשים, לפיהם נקבעים גובהי העונשים, לפי שיטת "ניקוד". שימוש בנשק חם והרשעות קודמות מהווים סיבה להחמרה. בישראל לא קיימת שיטה כזו.
מטרת הענישה המשמעתית היא שמירה על התנהגות צייתנית בהקשר לכללים שרירותיים שנקבעו מראש או להוראות חדשות כלשהן. הפרת כלל שנקבע תגרור ענישה שמטרתה מניעת הפרה עתידית של כללים. אי-ציות להנחיה חדשה דינו בדרך כלל זהה להפרת כלל קיים. ענישה משמעתית יוצרת אצל האדם הנענש זיקה שבין אי-ציות לבין עונש, ומטרתה למנוע ממנו את הרצון להפרה עתידית. לעתים קרובות עוצמת הענישה המשמעתית גדולה בהרבה מחומרת ההפרה, דבר המקטין את הסיכוי לאי-ציות עתידי על ידי שימוש בפחד כגורם מניע.

[מאיר נפתלי]

זה לא ממש אספקלריא, אבל לא מצאתי מקו"א...

רצוני לשאול בענין "מלכותא דארעא", (ואח"כ לדון על מלכותא דשמיא), האם יש מושג להעניש חוטא ועבריין, לא בכדי למנוע אותו מלעשות כן בעתיד, ולא בכדי שישמעו וייראו, וכן הלאה, אלא בכדי שה'רע' יפסיד, ובדיוק כמו שמבינים שראוי שה'טוב' ירויח.

אתה שואל מה ראוי שתעשה המלכותא דארעא? או שאתה שואל מה בפועל הם עושים?

[ישנו]

.

[סגי נהור]

בענין מלכותא דרקיעא - מלקוטי תורה מטות (פו, ב):

כל עונשי התורה, עם היותן בחי' גבורות, מ"מ הן כלולות בחסדים, שהעונש הוא שעי"ז נעשה תיקון לנפש החוטא, וכמארז"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כו'. וכן אפי' עונש מיתת ב"ד ארז"ל גבי עכן יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב, נמצא העונש זהו לתקן נפשו... נמצא בתורה בחי' שמאלא אתכלל בימינא.

משא"כ העונש שהיה קודם מתן תורה היה מבחי' גבורות ממש, כמו גבי דור המבול ארז"ל דור המבול אין להם חלק לעוה"ב וכו', וכן בדור הפלגה, ונמצא העונש לא היה בשביל תיקון נפשו של החוטא, וזהו גבורות גמורות (ואעפ"כ תכליתן חסד לטובת העולם בכלל וע' בהרמ"ז ר"פ שופטים).

ועוד להלן שם (פז, ד):

יש גבורה בלא חסד, כמו דור המבול שנענשו בשביל חטאם ולא בשביל תיקונם, שהרי אין להם חלק לעוה"ב, וכן אנשי סדום מבול של אש ואין להם חלק לעוה"ב... וכן מצרים, ומ"מ נאמר באבוד רשעים רנה, שנצמח מזה תיקון לעולם שהעולם נהנה כו', אבל לגבי הן עצמן נק' גבורה בלי חסד.

[פרי יהושע]

לפני כל הפילוסופיות פסוקים מפורשים וידועים, א) "למען ישמעו ויראו" ב)ובערת הרע מקרבך.

[דמשק]

לכאורה יש בזה מחלו' ראשונים
דהנה בתוס' ב"ק ל: וב"ב צד: הקשו לשיטת ר"מ דשטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, דא"כ נמצא הלוה החוטא נשכר, ואור"י דאין זה קושיא כי המלוה שמרויח, קנסו וכו' ומתוך כך יזהר, אבל הלוה אין לנו במה לקנוס שתחילתו על מנת לפרוע הוא לוה עיי"ש אמנם זהו קנס מדרבנן
וע"ע כתובות לג. ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דילמא לא הוי, וכתבו התוס' אין לומר דטעמא משום דאהריגה היא דקיבל התראה דניחא ליה ליהרג ע"מ שיהרג שונאו דתמות נפשי עם פלשתים, אבל לא ניחא ליה להכות את חבירו ע"מ שילקוהו דהא וכו', אלא י"ל דגזה"כ הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין קלה בין חמורה. ומבואר מדבריהם בהו"א דכאשר יש לתלות שאילו היו מתרין בו בעונש מסויים זה היה חוזר בו מן העבירה, אין עונשין אותו.
ושמעתי לבאר הסברא בזה כי מטרת העונשים בתורה הוא למען ישמעו וייראו, ולכן כאשר יש לתלות שע"מ כן לא היה עובר אין להענישו, ואם כנים הדברים י"ל שהתוס' לא חזרו בהם במסקנתם מסברא זו ביסוד מהות העונשים רק שהוסיפו גזיה"כ דבעינן להרתיע בעונש מסויים זה דייקא
אמנם ברמב"ן עה"ת בפרשת בן סורר ומורה, כתב דבן סו"מ וזקן ממרא ועדים זוממין ומסית אינם נענשים על גודל חטאם, לפי שאין בחטאם כדי שיהיו ראויים למות בהם, אלא מיתתם כדי ליסר את הרבים, ולכן הזכיר הכתוב בכל אלו הנזכרים וכל ישראל ישמעו ויראו עיי"ש, ומשמע בדבריו שבשאר החטאים הוא אכן מטעם דחטאם גדול וראויים למות בהם ולא מטעם למען ישמעו ויראו (וכמדומני שברמב"ן יש עוד כמה התייחסיות לגדר העונשין שבתורה, ורשמתי רק מה שעלה בזכרוני כעת)
ועי' עוד במהרש"א סנהדרין סד: שהביא דברי הסמ"ג בביאור הא דמעביר כל זרעו למולך פטור ממיתה, דבמיתת בי"ד מתכפרין המומתין וזה עשה עבירה גדולה כ"כ שאין הקב"ה רוצה שיהא לו כפרה, והמהרש"א ביאר בזה הא דאין עונשין מן הדין עיי"ש
(וכל מש"כ הוא במלכותא דארעא דהיינו מיתה בידי אדם, ומה שציינו לספרי השקפה ודרוש שהעונש בא לכפר ולמרק הוא לכאורה בעונשין שבידי שמים)

[סגי נהור]

(וכל מש"כ הוא במלכותא דארעא דהיינו מיתה בידי אדם, ומה שציינו לספרי השקפה ודרוש שהעונש בא לכפר ולמרק הוא לכאורה בעונשין שבידי שמים)

הלקו"ת שציינתי מביא מארז"ל העוסקים בעונשים בידי אדם.

[איש גלילי]

חשבתי פעם (בדרך אפשר) לחלק את עונשי בי"ד לשני מינים: א. עונש בשביל לתקן נפש החוטא. ב. עונש להרתיע את הציבור שלא יעשו כמוהו.
בדרך כלל העונש כולל בתוכו את שני המוטיבים, שהוא גם מתקן את נפש החוטא "ונקלה אחיך לעיניך", וגם מרתיע את הציבור "וכל העם ישמעו וייראו".
אבל יש אופנים שמצד משפט האמת (לתקן נפש החוטא) - אין שייך להעניש את האדם כי אין עדים כדין וכיו"ב, אע"פ שיודעים בודאות שהוא הרוצח וכדו'. באופן כזה, בי"ד עונשין והורגין שלא כדין, רק כדי שלא יעשו שוב העם באופן כזה (שהרי 'קל' מאד לחטוא באופן שלא יענשו בבי"ד, מחלל שבת בפני עדים והתראה כאשר הוא יודע שדינו סקילה - הוא ממש מאבד עצמו לדעת).
וה' הטוב יכפר.
מ"מ, עונש לשם עונש לא מצאתי, ואין מידות הנקמה שייכות בו יתברך. אין לנו סיבה לפרש את עניין 'נקמה' האמורה בכתובים בצורה אחרת ממה שאנו מפרשים את עניין 'חרון אף'.

[הכתב והמכתב]

כן איתא בבית יוסף (חושן משפט סימן שפח) בשם תשובות הרשב"א:

וגדולה מכל אלו בנדון שלפנינו שאנו לא דננו אלא נשאול נשאלנו מבית אדוננו המלך לראות בעונו ולהגיד לו עצתינו ולפי מה שעשה אמר שהוא יכול להמיתו לפי שלא נאמרו דברים הללו (דיני קבלת עדות וכו' הנזכרים שם) אלא בדיני סנהדרין מגזירת הכתוב אבל בדינא דמלכותא אין משגיחין בכל אלו שאין דינם אלא אחר ידיעת האמת ונהרג בדיני המלכות אפילו על פי קרובים ואפילו על פי עצמו ושלא בהתראה ושלא בעשרים ושלשה שאין דין המלכות אלא אחר ידיעת האמת שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה מעמיד הכל על דין תורה כדין סנהדרין היה העולם שמם שירבו הרצחנין וחביריהם: עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר ב"ר שמעון (ב"מ פג:) תפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש וקטיל להו וכן רבי ישמעאל ב"ר יוסי (שם פד.) ואף על גב דא"ל רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' וכן אמר ליה אליהו לרבי ישמעאל ב"ר יוסי מכל מקום לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלהרוג על מה שלא חייבה תורה מיתה וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהגין בחסידות כאבותן ואלו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם.

[סגי נהור]

כן איתא בבית יוסף (חושן משפט סימן שפח) בשם תשובות הרשב"א:

וגדולה מכל אלו בנדון שלפנינו שאנו לא דננו אלא נשאול נשאלנו מבית אדוננו המלך לראות בעונו ולהגיד לו עצתינו ולפי מה שעשה אמר שהוא יכול להמיתו לפי שלא נאמרו דברים הללו (דיני קבלת עדות וכו' הנזכרים שם) אלא בדיני סנהדרין מגזירת הכתוב אבל בדינא דמלכותא אין משגיחין בכל אלו שאין דינם אלא אחר ידיעת האמת ונהרג בדיני המלכות אפילו על פי קרובים ואפילו על פי עצמו ושלא בהתראה ושלא בעשרים ושלשה שאין דין המלכות אלא אחר ידיעת האמת שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה מעמיד הכל על דין תורה כדין סנהדרין היה העולם שמם שירבו הרצחנין וחביריהם: עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר ב"ר שמעון (ב"מ פג:) תפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש וקטיל להו וכן רבי ישמעאל ב"ר יוסי (שם פד.) ואף על גב דא"ל רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' וכן אמר ליה אליהו לרבי ישמעאל ב"ר יוסי מכל מקום לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלהרוג על מה שלא חייבה תורה מיתה וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהגין בחסידות כאבותן ואלו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם.

זאת סוגיא נכבדה בפני עצמה, שכמדומה אין לה קשר לאשכול זה, והיא, אם חוקי ההענשה ודיני הראיות של התורה הם החוקים הפרקטיים שאפשר לנהל עמם מדינה. מה שאנו רואים כאן הוא שגם במדינת הלכה יתכן שיהיה משפט 'אזרחי' ובו עונשי מאסר, הסתמכות על ראיות שאין להם תוקף של עדות, וכו' [יש לי שיעור קבוע בב"ק עם יהודים שאינם בני ישיבה בעבר או בהווה, והם תמיד מקשים שבמקרים רבים הגנב אינו נענש כלל ולעתים אף מרוויח (כשקונה בשינוי וכיו"ב), ותמיד עולה השאלה האם קיימת הענשה 'אזרחית' נוספת].
יש גם ר"ן שמצוטט תמיד בהקשר זה, וכמדומה כבר היו על כך דיונים בעבר.

[בברכה המשולשת]

דרשות הר"ן דרשה י"א

[הכתב והמכתב]

כוונתי בציטוט זה, שהרשב"א ס"ל שדיני התורה לא נועדו למנוע את העבריין. אמנם לא פירש למה כן נועדו. אבל ברור שלא נועדו למנוע את העבריין מלחטוא.
למען ישמעו ויראו נאמר כנראה רק במקרים מסוימים ששם נאמר (כמדומני מסית וכו'). ואדרבה יבוא משהו ויעשה סדר בענין