מוישי כתב:אחר הדברים באשכול 'התמסדות', נתבקשתי לחלק ולהפריד הדברים וליתן ריווח בין עדר לעדר. לדון בכל נקודה בפני עצמה. אני מעלה את הדיון הראשון, ומבקש לדון בצורה עניינית בטענות הנשמעות, עם מקורות.
א. בלימוד תורה.
מוסכם ואין חולק על כך שלימוד התורה הוא ערך עליון, השאלה היא האם יעוד כל יהודי בעולמו הוא ללמוד תורה, ורק בלית ברירה, מותר לו לצאת לעבוד לפרנס את ב"ב, או הפוך, היעוד המקורי של יהודי הוא לעבוד ולפרנס, ומי שזכה ויש לו אפשרות ללמוד כל היום, אשרי חלקו.
להדגיש, שאין כאן כל כונה לדון ברמה המעשית, אלא אך ורק ברמה הרעיונית.
אוצר החכמה כתב:מוישי כתב:אחר הדברים באשכול 'התמסדות', נתבקשתי לחלק ולהפריד הדברים וליתן ריווח בין עדר לעדר. לדון בכל נקודה בפני עצמה. אני מעלה את הדיון הראשון, ומבקש לדון בצורה עניינית בטענות הנשמעות, עם מקורות.
א. בלימוד תורה.
מוסכם ואין חולק על כך שלימוד התורה הוא ערך עליון, השאלה היא האם יעוד כל יהודי בעולמו הוא ללמוד תורה, ורק בלית ברירה, מותר לו לצאת לעבוד לפרנס את ב"ב, או הפוך, היעוד המקורי של יהודי הוא לעבוד ולפרנס, ומי שזכה ויש לו אפשרות ללמוד כל היום, אשרי חלקו.
להדגיש, שאין כאן כל כונה לדון ברמה המעשית, אלא אך ורק ברמה הרעיונית.
אם צדקתי בהודעה הקודמת בהבנתי את שאלתך שאתה לא שואל מה עדיף לשבת במערה כרשב"י או לעבוד את האדמה ולקיים מצוות במקום לעסוק בתורה.
אז לא ברור מה אתה שואל הלא שתי הדרכים טוענות את אותו דבר שמי שיכול ילמד ומי שלא לא.
ונ"ל שאתה בעצם שואל משהו אחר לגמרי. האם עדיף שאנשים שאינם לומדים בהתמדה ולכן לא מרוצים ממצבם או שנאלצים לחיות בעוני בשביל המשך הלימוד האם הם צריכים לעשות זאת. או שלא ומי שבאמת חושק בלימוד ויש באפשרותו צריך להמשיך ללמוד ומי שאין באפשרותו או בחשקו שיתכבד ויתפרנס ממעשי ידיו.
ועדיין לא מובן השאלה. הרי ברור שכשקל מאד חייבים ללמוד וכשקשה מאד לא חייבים. יש לך שאלה מה הגבול? תגדיר את השאלה ותביא את הנימוקים שלך, אחרי זה אולי נתחיל לדבר.
דמבואר בש"ס דשבת בצאת רשב"י ובנו מהמערה כשראו בני אדם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה היו מעוררין קללה בעולם ויצא בת קול בעיתו לאחרובי עלמא חזרו למערתכם, עד לבסוף י"ב חודש יצאו ברחמים ובכל מקום הביאו ברכה וכו' יעו"ש.
והענין, שכתבתי לעיל שתחלה סברו שאין נקרא עבודת השי"ת אלא כשעוסק האדם בתורה ותפילה ובצום ובכי וכיוצא בזה, ולכך כשראו בני אדם שאין עוסקין בזה חרה אפם ואמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והביאו חרון אף בעולם. עד שיצא בת קול וחזרו למערה והרגישו שאין זה כי אם להורות להם דרך ישר יותר דרך הרחמים, שנקרא עבודת הש"י בכל פרטי מעשה האדם, שיתן לב ששם ג"כ [נמצא] השי"ת.
סה"ק קדושת לוי פ' בא כתב: מי שלומד ועוסק בעבדות השם יתברך, ואחר הלימוד עוסק במשא ומתן, יש בזה שני סוגים: אחד הוא באין מבין, נראה לו שעסק המשא ומתן הוא עיקר. וסוג השני הוא במבין, שיש לו לב טהור, וידוע לו באמת שעיקר תכלית הבריאה מכל העולמות הוא לעסוק בתורה בתורה ובתפלה ומצות ומעשים טובים, והמשא ומתן הוא רק מה שצריך לעבודת השם יתברך, והיא טפל אל העיקר שהוא התכלית, היינו התורה ומעשים טובים, כי זה היא התכלית
מוישי כתב:אלו שזכו לשבת בכוילל וללמוד יומם ולילה, עליהם לדעת שהם במדרגה עליונה
סגי נהור כתב:מוישי כתב:אלו שזכו לשבת בכוילל וללמוד יומם ולילה, עליהם לדעת שהם במדרגה עליונה
אני חושב שאתה לא יורד לשורש התופעות שאתה מצביע עליהן, שהוא עצם החינוך להיות ולהרגיש "במדרגה עליונה" במקום החינוך לעשות את רצון ה'.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 94 אורחים