הודעהעל ידי אפשר » ו' ינואר 27, 2017 12:06 pm
היה כאן אשכול דומה בענין ההרגשים של האבות,
והנני להעתיק מש"כ שם,
וכל מי שכותב כאן שטויות על האבות ואימהות כדי לשנן מה ששמעתי מהג"ר משה שפירא שליט"א, שאמר בערך בכהאי לישנא, לפי מה שאנחנו משיגים באבות, לפי תפיסתינו והבניתנו, אז "אין לנו סיבה להניח שלאברהם אבינו היה אף".
כלומר הם לא היו אתה ואני, הם היו מרכבה לשכינה, קח את שיא הדביקות שהיה לך בכל ימיך, תכפיל ע"ז כמה מליונים, וזה היה משבר של אחד מהנפשות שעשו בחרן, ועכשיו לך תתאר מה זה אברהם אבינו.
ירדה חולשה לעולם וכו', ודורות נחלשים, אין פירושו דווקא לגבי החלשים וכו', אלא עצם אויר העולם נעכר, אין לנו ראש, אין לנו מחשבה, אין לנו כלום. [לדוג' הרי אין בדור הזה מי שיכול לכתוב תשוב' כאחיעזר, ויש תשו' בקדשים שהוא כתב בשנת תרמ"ו כשהיה בן כ"ג שנים, שהתשו' לא ניתנת לתפיסה ברנש, והיו רבנים למאות ככה, קח תשובות של זכר יהוסף, שהוא בכלל לא נחשב אצלינו בכלל השלשלת הקבלה, אף לרום גדולתו, והיום אף אלו שלומדים נכון, במאה שנים לא מגיעים לזה, כי זה העולם], ואתם עוד מקשקשים להבין רגשי האבות. נו באמת.
ברור שיש דרגה של פשוטם של הדברים, והרבה ראשונים כהאב"ע והרשב"ם נמשכו לפרש האבות ע"פ הפשטות ממש, ואפילו הרמב"ן נמשך קצת אחריהם בהרבה דברים. אבל זה לא הנקודה, ומשני פנים. ראשית כמו שיש אדם פשוט אבל כ"א יודע שהוא בעצם בעולמות העליונים מתדמה לעליון וכא"ק וכו', וכשאדם מגביה את ידו הימיני כנגדו בעולמות העליונים יש איזה התגברות בימין על השמאל, וכמובן שכפי הזדככות האדם ודעתו על מעשיו כן הוא משפיע ומעורר בעליונים, משא"כ הבעל עבירה מנותק, וכמו שהאריך בנפש החיים בכ"ז, וזהו בחינת קימחא טחינת טחנת, ה"ה והוא הענין החילוק בינן לאבות, כשאנחנו כואבים על הפסד ממון כו', ההרגשה הזאת מוצדקת אבל אנחנו מגשמים את זה בצורה הכי זולה, אבל כשהם כאבו ברגש הבן אדמי שיש לכ"א, הם העלו בזה עולמות והורידו, כי לרוב הזככותם פעלו באופן נפלא ונשגב,[כמובן שאני מקצר ותן לחכם] וממילא א"א לדון ולהמשיל ענינים שלו לעניני האבות, כי בודאי היה להם אהבה שנאה רצון וכו', דאל"ה כבר השיגו שער הנו"ן ונפרדו מגופם, והגיעו לתיקון השלם, ואפילו לגאולה, לא זה הנקודה, אלא הנקודה היא שאין לנו השגה באהבתם ושנאתם ורצונם, כיון שהם התחברו לתכלית המשמעות וההתבטאות של ענינים אלו ופעולתם מצד העולמות העליונים, ולכן ודאי שצער על אובדן ילד וכדומה אף שיש צער פשוט אבל זה צער שמתחלחל למקומות שאין לנו שייכות, ולמקומות שאין אנו מצטערים בהם כשאנו מצטערים, כי אנו מצעטרים רק על אובדן הפרוטה, ואילו הם הבינו מהו משמעות ילד שהוא שבט שהוא מידה וכו'. זה ענין אחד.
ענין שני, וזה גם פשוט ומושכל לכל אחד מאיתנו, שצריך לדעת שכמו שכשהיינו ילדים ועקץ לנו יתוש הסתיים העולם, ועכ"פ אותו יום הכל סובב על עקיצת היתוש, ואילו כשגדלנו אפילו דקה זה לא תופס, [וכמו שאמר הגראף פוטוצקי למי שהרג אותו כנודע. וכמדומני שיש בזה בכלי יקר לבאר בזה פחיתות הנקמה], כן הענין גם בצער וכיוצא, כשאדם מאבד ממון רב [אני משתמש בממון כי זו הצרה הפחותה מכל הצרות], אז זה כואב מאוד, כפי מידת הממון, אבל בזה מיתלא תליא במה רוב עיסוקו בביזנס או בתורה, וכן אם הוא בעל ביטחון או לאו, או אם יש לו ממילא ממון רב, וכן עד"ז, בקיצור יש משמעות לכל המסביב איך אתה לוקח את ההרגשים שלך, אצל האבות צריך להבין שאנחנו ננסים בני ננסים מול השמש הבהיר הזורח, ולהם כל אלו הדברים לא היו אפילו כמידת עקיצת יתוש.
ואם מספרים על ר' ישראל סלנטר שלא ראו עליו שום רגש כלפי בניו יותר משאר בנ"א, א"כ ב"ב שן ק"ו שכל האבות הגיעו לדרגה זו בדרכם על מפתן האמונה בהיות בני יום אחד, וא"כ כל עניני ההרגשים הכתובים בתורה אף שבודאי ניתנו לנו ללמוד מהם, אבל הלומד ומדמה עצמו והרגשו לאבות אינו אלא שוטה בג' סימניה. במחילה.
