גביר כתב:גביר כתב:ברוב המקומות שהייתי [למעט בישיבה"ק, שם כל אחד אמר את הקינות בשקט והחזן סיים בקול], הקינות נאמרו בקול ובמתינות בידי אחד המתפללים, כל אחד בתורו, והשאר הקשיבו או אמרו עמו בלחש. אמנם, בכל אותם מקומות לא אמרו את כל הקינות שבספרי הקינות, אלא את רובן.
צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים - במהרה בימינו אכי"ר.
השנה ראיתי שזו מחלוקת מג"א וט"ז.
במג"א מובא- 'ומהרי"ל כתב להדליק עוד נר א' שאם יכב' נר החזן ידליק ממנו משמע שהקהל לא יאמרו איכ' וקינות רק ישמעו מהש"ץ' [תקנ"ט, ג, סק ד] - וזה המנהג שהכרתי מילדות. אבל הט"ז שם כותב - 'במנהגים כתב נר א' לחזן ותמוה לי והלא כל הקהל צריכים לומר קינות ובודאי לא סגי בלא"ה ומה יועיל אמירת החזן לחוד ע"כ נראה דבכל שכונה יהיה נר א' שע"צ הדוחק יוכלו לומר קינות לאורו ומ"ש במנהגים לחזן היינו בב"ה קטנה שכל הקהל יוכלו לומר קינות לאותו אור אפילו ע"צ הדוחק כנ"ל' - וזה המנהג שהכרתי לראשונה בישיבה"ק.
א. לשון הכלבו - 'יש מקומות חולקין בקריאתו [של מגילת איכה], כי יש מקומות שקורין אותו כל הקהל ויש מקומות שאין קורין אותו כי אם החזן לבד וכ הציבור שותקין ומכבין כל הנרות. ואצלנו מנהג לקרוא [איכה] כל אחד ואחד ואחרי כן מכבין כל הנרות ואחר כך פותח שליח ציבור קינות לעגם הנפשות ולשבור הלבבות'.
מדבריו משמע שכאשר כל הקהל קורא - הנרות דלוקים, בעוד שכאשר החזן לבדו קורא מכבים אותם. אם אכן כך, עולה מדבריו שבמקומו היה המנהג שאת איכה קורא כל אחד ואילו את הקינות קורא החזן בלבד.
ב. מנהג שראיתי לפני שנים הרבה בליל ת"ב בבית הכנסת הספרדי בוונציה - האורות היו כבויים וכל אחד קיבל לידו נר ארוך דק מאד, ולאורו עקב אחרי הש"ץ הקורא איכה וקינות [דומה שלא הספיק לכך נר אחד, ובאמצע הקריאה כל אחד, בשעה שראה שהנר שבידו הולך ודועך, הדליק ממנו נר נוסף].