הודעהעל ידי חכמת המסכן בזויה » ב' אפריל 23, 2012 3:08 am
ראיתי דברי המגיבים על ענין ספר החדש עשן הכבשן, והיות שקראתי הספר כולה בעיון אנסה לומר שרובו של הדברים הנידונים כאן כבר נידונו שם ואבארם אחת לאחת. נא לסלוח לי על אריכת הדברים רק כיון שקשה עלי להגיב על כל א' וא' כתבתי תגובה ארוכה ובזה יצאתי ידי כולם. ומכאן הקריאה יוצאת שאנשים שעיינו בהספר שיחוו דעת.
יפה כתב בראנסוויל כתשובה לכמה, שהוא מציאות אמיתית לכל מי שיחקור אודות היסטורית יהודי אירופא שתשעים אחוזים לא היו שומרי תורה ומצוות, שייך לומר אחרת רק למי שלא חקר על ענין זה, דבר זה פשוט ברור ומוכרח ואבקש מי שרוצה להעלות אחרת שיביא מקור היסטורי לדבריו.
ויען שבראנסוויל הזכיר יזכור ביכער, הנה בספר עשן הכבשן מדבר גם מענין זה מה שיש ללמוד מזה ואעתיקם כלשונו במאמר י"א "המפהכה"
יש ספרות רחבה של כמה מאות "ספרי יזכור". כל ספר הוא קובץ מאמרים בדברי זכרון והערכה על העיירה בה נתגדלו הכותבים. נעתיק כמה קטעים משלש ספרי יזכור כאלו, בה מספרים אותם השרידים על התמורה הגדולה שהתרחשה בהעיירה. מביאים אנו כאן משלשה כזבי"ם הבאים כאחד, אבל על הכלל כולו יצא, וכהנה הם שאר ספרי יזכור, ונעתיק פה כמה קטעים מתוך ספרים הללו.
בורשטין
"ספר בורשטין" ספר זכרון הוא להעיר בורשטין הסמוכה ללבוב (לעמבערג). נביא את הדברים בלשון הכותבים עם קצת הסבר בסוגריים, ויבאו הם ויעידו על עצמם:
"לאט לאט חדרה לעיר בורשטין החסידית גם השאיפה להשכלה ולחינוך הילדים ברוח הזמן. בשנת תרנ"ח נפתח בבורשטין בית ספר יהודי לנערים מיסודה של "קרן הבארון הירש". הקמת בית הספר עוררה התנגדות בקרב החסידים והחרדים. הרב ר' משה דוד לאנדא התנגד בכל תוקף ליסוד בית הספר בטענה שהמורים ילמדו לתלמידיהם מנהגים ומדות שהנם בניגוד למסורת היהודית. אולם פעולת הרב נתקלה בהתנגדות חריפה מצד הנאורים. בתחילה נמנעו יהודים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, שלמדו בה לימודים חילוניים ובזמן השיעורים ישבו בו התלמידים בגלוי ראש (שים לב! פעם ראשונה בתולדות בורשטין לא הלכו ילדים ל"חדר" אלא ל"בית ספר", שם ישבו בגלוי ראש). אולם במרוצת הזמן הכירו שבית הספר גם לטובתם הם. מלבד הארוחות קבלו התלמידים גם מלבושים וספרי לימוד ומכשירי כתיבה, ההוצאות שלמו מקרן היובל ע"ש קלארא הירש (בית הספר בבורשטין – כמו בתי ספר בשאר עירות – הקימו בכספי יהודי צרפת, אנגליא, וארצות הברית. כמו על שאר עניני ציבוריים היו גבאי אלה הקופות מתבוללים, והכסף שקבצו הלך להתגברות ההתבוללות, מהרסיך ומחרביך ממך יצאו).
חיים לאומים תוססים התחילו לפעם בציבור היהודי עם יסוד האגודה הציונית. "חובבי ציון" היו מכנסים צעירים וקראו לפניהם משירי ביאליק (שם תחת עצי השדה ישבו הנוער בתערובות ודרשו לפניהם פרקים בציונות. הנוער חלמו איך שיושב לו בארץ ישראל איש תחת עץ התאנה שלו וכל טוב העולם בידו).
לאחר מלחמת העולם הראשונה עדיין נמשכו הקרבות בסביבות בורשטין בין האוקריינים, הפולנים והבולשאוויקן. מובן מאליו שהיהודים היו תמיד השעיר לעזאזל. הכל היו נטפלים להיהודים, גייסות שעברו בדרכם שדדו ובזזו ואנסו, ומלאו את העיירה תאניה ויללה, נשים נאנסו לעיני בעליהן וילדיהן. חייהם של יהודים נעשו הפקר, ובפרעות האלו השתתפו אכרים אוקראינים וגם משכילים בעם, שגילו תאות רצח ואכזריות. בשנת תרפ"א פרצה שריפה שמחצית העיירה היה בה למאכולת אש (אך יהודי בורשטין לא למדו את הלקח מהעונשים ששלח הקב"ה. אדרבה, ההתדרדרות התחילה לילך בקצב מהיר ולאחר מלחמת העולם הראשונה כל המפלגות למיניה"ם מצאו את מקומם בבורשטין).
הוקמה ספריית-עם על שם י.ל. פרץ, מזרם האידשיסטן סאציאליסטן. תוססו באוכלוסיה היהודית בבורשטין כל הזרמים שבאופק הרחב הציבורית היהודית בפולין, מן התנועות הלאומיות החברתיות והמדיניות – כמו ביהדות פולין כולה – היו בבורשטין פלגים פלגים של כל תנועה, החל בחרדים, מתבוללים עד לציונים מגשימים. היהודים חגגו כל יום חשוב במפלגה הציוניות וקיבצו כספים לגאול את הארץ". עד כאן קטעים מספר בורשטין.
בספר מופיעים לפנינו שתי תמונות: צילום אחד מהישיבה בבורשטין, רואים שם סך הכל תשע תלמידים שהגדול שבהם בגיל חמש עשרה, ולצדם מלמד שזקנו גלוח. וצילום אחר מבית הספר בבורשטין, בנין ענק מודרני שמראהו הדר, בנין זה נבנה מכספים שהגיעו מארצות הברית. שתי תמונות אלו הם פירוש על יהדות אירופא שלפני השואה, שומרי התורה היו הלוך וחסור, והמתבוללים פרצו גם רבו.
היטלר הכחיד את גופותיהם של היהודים, אבל נשמתה של האומה הוכחדה כבר הרבה זמן מקודם. מי שחנק את היהדות באירופא היו היהודים בעצמם, המשכילים, הסאציאליסטן, האידישיסטן והציונים. כשעלה הכורת הנאצי על יהדות אירופא השמידו עם הרוג בנפשו, הכבשונות שרפו אומה שנשמותיהם כבר היו נשרפות על ידי חינוך כפרני שנתנו לילדיהם, עמא קטילו קטלו. אמת שהיו עדיין מקומות של תורה וקדושה, והיה הרבה יחידים דבוקים בחיים של תורה ומצוות, אבל רוב העם נאבד בתוך הריצה לחיי גשמיות כגויי הארץ.
סלוצק
בתחילת "פנקס סלוצק ובנותיה" מנסים הסופרים – כמו בשאר ספרי היזכור – ליתן רושם שכותבים אודות עיר יהודית שהיתה דבוקה כולה לתורה ולמסורה, ופתאום בא השודד הנאצי אל שערי העיר והשמיד בתוכה את העם אשר בחר בו ה', והוצת אש בחומת ישראל ואכלה בארמנות יעקב. רושם זה המתקבל על הקוראים שכאילו עם צדיק נהרג ללא עון בידם, ושאין שכר לעבודת ה', הוא הישג גדול ליצר הרע. אמנם עיון קל בין דפי ספרי היזכור מראה איך שהקהילה היהודית היתה כבר חרבה כליל בידי ההשכלה, הסאציאליזם והציונות. רוב רובה של העיר לא קיימו אפילו מצוות מעשיות. אם אמנם מחברי ספרים אלו חשבו את הקוראים כבוערים שאינם רואים את מה שלפניהם, אבל תמונות הרי אפילו ילדים מבינים. הצילומים בספרי יזכור אלו הם מאנשים פוקרים בלי שום צורות יהודי, תמונות הנוער בתערובות, כשמסתכלים על צילומי גיבוריהם אין יודעים אם גוים הם או יהודים, האם כל כך זלזלו הכותבים בהבנת הקוראים? עדיף לומר שהסופרים עצמם היו כה רחוקים מדרכי תורה עד שכבר לא הבינו מושג הפשוט שאין עם ישראל אומה אלא בתורתה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו. עד שבאמת חשבו סופרים הללו שחיי הפקר מבלי תורה ואמונה אינו מסלק מבעליהן את השם של יהודים חשובים ונאמנים. והמתסכל בדפי ספרים אלו מקונן: ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה.
ב"פנקס סלוצק" דף 10 מתאר הכותב את ההתדרדרות בסלוצק עוד הרבה טרם מלחמת העולם הראשונה: מהפכה לא היתה. לאט לאט, בשבילים עקלקלקים ובצנורות נעלמים חרדו ובאו הפלגים הראשונים של חיים החדשים, טיפין טיפין הסתננו השינוים בעד קליפת הצרות המגובשות. מעט מעט, משהו אחרי כלשהו, אך בעקשנות באה הסערה בלבות בני הנעורים. צעירי הבנים התחילו מגדלים בלוריות, נתרוקנו הישיבות ותמלא העיר בסטודענטים ו"בעלי תכלית". לאט לאט נדחה ישן (ישן, היינו דרכי התורה הישנה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם) מפני החדש, הלוך והיסוג לאחור, עד שנצטמצם בפינות ובקרנות.
סופר אחר (שם דף 12) כותב: "משופעת היתה סלוצק בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, בעלי אומניות שבה בנו בתי כנסת לעצמם לפי שמרובים היו, המוניות המוניות, חייטים ונפחים בעלי עגלה והקצבים. כל מקום שיהודי בסלוצק היה הולך, עומדות היו רגליו בתחום בית כנסת. כל מקום שנפנה, ב"חצר" היה, חצר בית כנסת. וכבכל קצה, בכל קרן זוית בית תפלה היה, ובמרכז היה הלב "דער שול הויף", חצר בתי הכנסיות, ככר בתי התפילה.
גדול גדולי בית הכנסת שבעיר נקרא "די קאלטע שול", להבדילו מבית הכנסת "די גרויסע שול", ויש בו ללמדך משהו. משהו הוצן בבית כנסת זה. נכנסה צנה ללבות כלפי הדת המסורה והמקובלת. הגם שקול התורה עדיין היה נשמע, אמנם נשמע גם קול אחר, קול של "ציפרים חדשות". התחילו האותיות פורחות ב"אביב" היהודי, העברית החדשה נקלטה וה"גוילין הישנים" כאילו נשרפים או נגנזים יותר ויותר בקרן זוית, הצעירים נמשכו מן התורה, נמשכו אל העברית ואל ספרותה, הם הם ראשוני הציונים ומורי דרך לשוחרי העברית". עד כאן מפנקס סלוצק.
רובינשוב
ונעתיק מ"ספר רובינשוב" (אמר המעתיק: לא ראיתי את פנקס רובינשוב בפנים, והנני מעתיק לפי מה שאמרם הרב ז"ל בהשיעור): רובינשוב היתה עיירה חסידית. כל ילד למד ב"חדר", כשנתגדל הלך מהחדר ל"שטיבל", דאגת שכר לימוד היתה לאב רק כל זמן שלמד הילד בחדר, כך נתגדלו דורות ברובינשוב. שני דברים היסטוריים התרחשו ששינו לגמרי את פני העיירה: הצהרת באלפור, ומהפכת הבולשאוויקן. מעתה נסחב הנוער לשני זרמים אלה, חלק נמשך אחר הציונית לכל מפלגותיה, הם נמשכו אחר חלום הלאומיות וראו בה עתיד מזהיר, וחלק נסחב אחר הקאמוניזם וסאציאליזם. הם בילו זמנם בפיתוח שיטתו של מארקס שתציל את העולם כולו ממלחמות, נחש עם גדי ירבץ, ושלום יהיה עד סוף כל הימים. בהמוניהם עזב הנוער את השטיבלאך. הטריסקער שטיבל נתרוקן כליל, גם ההוסיאטנער שטיבל שהיה מלפנים תוסס יום ולילה בתורה ותפילה כמעט נשתק קולו. הנוער פעלו גדולות בכל מיני ארגונים ומפלגות, אך קול התורה נשתק.
בפנקס רובינשוב נדפסה תמונה הנותנת מבט בהיר על מצב היהדות באירופא. בצילום רואים המון חוגג צועד ברחוב ביום הראשון לחודש מאי, יום אידם של הקאמוניסטן והסאציאליסטן, ובידיהם שלט ענקי שכתוב עליו באידיש "נידער מיט דער קלעריקאליזם!" הורד את הרבנות! "קלעריקאליזם" היא מילה מארקסיסטית המגדירה את כח ההשפעה הדתית ששלטה בעיירות רוסיא בכח הרבנות – ולהבדיל מן אנשי הכמורה הנוצרית.
בספר "בעיות הזמן" להגאון רבי ראובן גראזובסקי זצ"ל, בתחילת הספר (תולדות חייו דף י) מתאר הכותב את עיר מינסק בה נולד המחבר:
"מינסק שהיתה לפנים מרכז תורני חשוב ביותר, הפכה בשנים ההן מרכז לזרמים החילוניים החדשים למיניהם. בעיר זו הונח היסוד לתנועת ה"בונד" הסוציאליסטי ובה התקיימו גם כינוסי היסוד של התנועה הציונית לפלגיה השונים. הנוער היהודי שבעיר זו מצא את מקומו בקרב תנועות אלו. מיעוטו בתנועה הסאציאליסטית ורובו בתנועה הציונית. המשותף לכולם היה השאיפה להשכלה, ששימשה אז סימן היכר לאינטלגנציה של הצעיר, האמונה בקידמה שההשכלה מביאה אתה, והבטחון העצמי של הצעירים שהם הם בוני העתיד המזהיר של חברה חדשה ועם חדש שיקומו על הריסותיו של העולם הישן. תנועות פוליטיות אלו והזרמים התרבותיים השונים בספרות ובשירה כבשו בסערה את לב הצעירים העליזים המתרוננים, ששירת "התחיה" בפיהם. מול הסתערות זו של הזרמים החילוניים עמדה היהדות הדתית חסרת אונים. היא לא ניסתה גם להשיב מלחמת שערה. לא היה לה עמדת הגנה כל שהן לא ארגון פוליטי, ולא עיתונות וספרות. אמות הסיפים של מבצריה האחרונים – הישיבות – אף הן החלו להזדזע מקול תרועתה ושאונה של החילוניות הכובשת. גם בהם מצאה ההשכלה קן לה בדמות אגודות סתר שונות וקריאת ספרים חיצוניים. גם בבתי הרבנים אחזה האש. ספרי "אחד העם" (שהיה אפיקורס גמור) שהחלו להופיע אז הובאו תשורה לזוגות צעירים ממשפחות רבניות לנישואיהם. שמעתי זאת מפי זקנה בת רב שנישאה לבן ישיבה מוסמך לרבנות.
נקל להבין למצב רוחם של בני התורה הצעירים שנשארו בבית המדרש הישן באווירה כזו ששררה סביבם ברחוב. אם בימינו שוררת אוירה של משטמה לבני הישיבות מצד הרחוב החילוני, הרי בשנים ההן היתה זאת אוירה של בוז, וההבדל בין שנאה לבוז הוא עצום, בשנאה מהול לא מעט מן הקנאה שרוחש הרחוב לבני הישיבות בימינו. עובדא היא שבן הישיבה בימינו אינו סובל מרגש נחיתות. שונה היה המצב אז, אוירת הבוז הכללי לבן הישיבה היתה לה השפעה הרסנית אצל בן הישיבה עצמו. הוא הפך בזוי בעיני עצמו, "ונהי כחגבים בעינינו" לאחר ש"כן היינו בעיניהם". עד כאן לשונו.
וכי ישאל השואל: נראה איפוא שאת התדרדרות הרוחנית של מרכזי האוכלוסיא הצפופה של יהדות מזרח אירופא יש ליחס ליהודים?
נשיב לו: כן, ולא.
נכון, המתבוללים והלאומיים השחיתו חלק מן העם, אך הרוב הגדול נותר נאמן. אמנם רדיפות השלטון הצארי גרמו לגל הגירה אשר החלישה את יהדות רוסיא ושילחה את בניה לארצות בהם טרם התקיים אורח חיים יהודי. אחר כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, במהלכה עקר הצאר המוני יהודים ממקומות מושבותיהם והגלה אותם מן הקהילות המבוססות, בהורסו בכך את המוסדות וההנהגות שנבנו בעמל רב ובאמצעותם שמרו היהודים על הקיום התורני שלהם. לאחרי המלחמה הראשונה – כששלטון הצאר נפל במרד הבולשאוויקן – כיסו הקאמוניסטים את מרבית יהדות רוסיא בשמיכה חונקת של כפירה וכפיה. יהדות פולין, ליטא, ולטביה נקרעו מרוסיא, ושאריתה היתה מנותקת עתה ממקור חיותה הקודמת. לאחר שנים של נדידות וחוסר בית קיבל הנוער היהודי רק מעט חינוך תורני. דור שלם אבד בעקבות אירועים אלו, ומנהגים ומוסדות ישנים נמחקו.
שארית זו נעתקה לארצות חדשות, בני הנוער היהודי חשו כי בארצות אלו אין להם עתיד, והם נפלו כפרי בשל בידי הלאומיים האנטי-דתיים, אשר בתמיכות קרנות אמעריקאות עשירות צברו כח להבטיח להם חיים חדשים בארץ ישראל.
לפני שליחתם לארץ ישראל הכשירו אותם הלאומיים במחנות ההכשרה הרבים שלהם, שם הקנו להם את רוח האיבה כלפי התורה. הלאומיים שלטו על דעת הציבור בעזרת עיתוניהם הרבים ומוסדות החינוך הגדולים והרבים שלהם. חוגי התורה הנאמנים היו עדיין מלאי מרץ ואיכותיים ביותר, אך הם היו עתה זעירים בהרבה מאשר קודם לכן. הציבור הכללי נשא עתה פניו לכיוון רחוק מן התורה, למרות שעדיין שמר באופן חיצוני רבים ממנהגי היהדות. ואז באה ההבערה הנאצית אשר מחקה כליל את יהדות פולין ליטא ולטביה, חלק גדול מיהדות רומעניא, סלאווקיא, הונגריא, גרמניא, צרפת והאלאנד, וחלק מיהדות רוסיא.
כמה תקופות של צרות גירושים וטלטולים עברו על עם ישראל ומעולם היתה המציאות שהיו בתוך היהודים שלשה כיתות: יש כת המנסה למצוא חן בעיני הגוים, ילכו בדרכיהם ויתדמו להם. ויש קבוצה גדולה או קטנה שילחמו מלחמת הדת – עבור אמיתיות התורה, ולעולם תהיה קבוצה כזה מהבטחת הקב"ה כי לא תשכח מפי זרעו. אך יש כת באמצע בין שניהם. כשעולם על מנהגו נוהג, הממוצעים הם יהודים חרדים ומשתלבים היטב עם הקהילה החרדית. אבל בעיתים קשות טבעם של הממוצעים להשלים עם המצב. איננם מוכנים לוותר שום דבר עבור מלחמת הדת, ולא יכריזו מלחמה נגד האפיקורסים, אדרבה הם ישתלבו בהם. סופם של אנשי כת זו היא התבוללות, אם לא יאבדו הם, צאצאיהם יאבדו בתוך גויי הארצות.
כזו היתה המציאות גם בגלות רוסיא כאשר נצחו הבולשאוויקן ושלטון האכזרי של הצארים לבית רומאנוב חדל. היתה זאת אנשי היעווסעקציא (קיצור של "יעוורעי סעקציא", "הכת היהודית" בתוככי הקאמוניסטן) הארורה שרדפו יהודים חרדים. הרשעים הללו לחמו עם אחיהם, הם שרפו ספרי תורה, סגרו החדרים, בתי המדרשות והמקואות, וגם מסרו את החרדים לממשלה הקאמוניסטית. דבר זה מחויבים לדעת. לא הגוים היו אותם שנטלו חלק בראש במלחמה נגד הדת תחת שלטון הקאמוניסטים, אלא היהודים הפוקרים לחמו מלחמה זו! היה גם כן מספר קטן של יהודים חרדים שלחמו מלחמת הדת במסירת נפש, בתוכם אנשי חב"ד שנתנו חייהם עבור שמירת התורה. אלה היו השתי כיתות שלחמו זה מול זה, החרדים במספר קטן מאוד מצד אחד, והיעווסעקציא כת גדולה מצד שני, ובאמצע היה ציבור גדול מאוד שהרכינו ראשם לאויבי התורה, וצאצאיהם נאבדו לעולם.
בהיותי בליטא שמעתי אומרים בשם ר' אלחנן וואסרמאן "כיום אין לנו אלא שתי קלאַסן יהודים: קלים וריקים, ולעומתם חרדים בני תורה. סוג ממוצא של בעלי בתים יראים ושלמים שאיננם בני תורה עקזעסטירט נישט (לא קיימת)". אימרא זו היתה נכונה בליטא, במקומות שם נפוצה החסידות אכן היו מצוים יראים שלא היו בני תורה. לאסונינו הרב, מרבית העם – רוב רובו – היו בני הסוג הראשון. על הסוג השני נמנו רק אחוז קטן מאד. מספרם הקטן של לוחמים הללו מראה איך שיהדות רוסיא הגדולה היתה נרקבת מבפנים. זה היה פרי באושם של מאה וחמשים שנות ההשכלה. קולמוסיהם של סופרי ההשכלה שפכו מבול של סם המות, מינות וכפירה ליצנות וניבול פה, עד שהשיגו את מטרתם. בני ישראל תושבי רוסיא נטשו זיקתם ליהדות.
עד כאן העתקתי ממאמר י"א מעשן הכבשן
מה שכתב אוצר החכמה שאין דמיון לירמיהו הנביא שאמר חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה, יען שירמיה דיבר בשם השם, אבל עכשין אין לנו נביא וחוזה.
אמרו חז"ל כל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, וכל התנ''כ מלא מזה שכשחוטאים באים עונשים ולדעת הרב מילער היה כאן חטאים נוראים בריש גלי, גם הלא רבי אלחנן וסרמן כתב בפירוש קודם המלחמה כן במאמריו וכתב שעונשים בוודאי יבאו, גם המשך חכמה כתב כן, גם החפץ חיים כתב ברוח זו במאמריו הרבים שכתב פעמים אין מספר שהעונשים שנענשים היהודים באריופא מתחילת מלחה"ע הראושנה מגלות, עניות, צבא, קאמינוזם הוא עונש על עזיבת התורה ועל פריקת העול של תקופתו, המו"ל העתק בסוף עשן הכבשן ליקוט מכתבי החפץ חיים וכתב כן בעליל עיין שם. וכן כתב הגה"ק רבי שמעון מזעליכאוו הי"ד בנהרי אש מאמר א' "שובה ישראל" שהו"ל בשנת תרצ"ט. ואם גדולי ישראל אחרים לא אמרו כן אבל כשבא העונש הנורא, בוודאי נלמד בעיון דברי הגדולים שדברו עליו מקודם.
הטענות שעהלו יין המשמח שעל החרדים שהיו רוב הנהרגים לא שייך מדה כנגד מדה. קודם כל לא הו רוב הנהרגים אלא מיעוט הנהרגים, ולא להרב אביגדור מילער ז''ל צריכין לזה, אלא כל אחד יכול לברר זאת בעצמו כמבואר לעיל. והקב"ה מעניש צדיקים עם רשעים כמבאור בחז"ל ובתנ"ך, וכן היה בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני, האם חנניה מישאול ועזריה עבדו ע''ז הלא הם מסרו עמצם לשריפה והוצרכו לגלות לבבל. והאם התנאים חטאו בבית שני? ובעשן הכבשן מדבר מזה באריכות ואעתיק איזה קטעים הכבשן מאמר כ"א "והכרתי ממך צדיק ורשע"
ברוך שאמר והיה העולם ובחר בישראל לעמו ונחלתו ונתן להם את תורתו, ונתן להם כח הבחירה לבחור בטוב או ברע, וצוה אותם לבחור בטוב כמו שכתוב ''ובחרת בחיים''. העדר הבחירה מקלקלת את תכלית הבריאה. וזהו כוונת חז''ל על הפסוק (שמות י''ב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שמשנתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע" (מכילתא שם). והובא מאמר זה בגמרא (בבא קמא ס.) ומוסיף: "ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר (יחזקאל כ''א) והכרתי ממך צדיק ורשע..." אלמלי היתה הבחנה ברורה, ורק הרשע היה מת בעוונו, אז ההכרה בהשגחת ה' היתה נכפית על כל באי עולם, גילוי זה היה מכריח את האדם להלוך בדרכי התורה, ובמצב כזה אבדה הבחירה את משמעותה. את הרשות שניתנה למשחית ראה הנביא יחזקאל (שם): "כה אמר ה' הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע".
הפסוק מתרה: "פן יש בכם איש או אשה... שורש פורה ראש ולענה", ובהמשך מופיעה התוצאה: הקב''ה יהפוך בחמתו את הארץ כולה כמהפכת סדום ועמורה (דברים כ''ט), הגם שיש רק שורש פורה ראש ולענה ולא כל העם בגדו באמונה, מכל מקום כולם יסבלו את העונש. וכבר כתב רש"י ז"ל (בראשית ו פסוק י"ג): "כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים עם רעים".
בחטא העגל חטאו מעטים ובכל זאת בכל פורענות לוקה העם כולו בעוון זה. כיוצא בו מפרש רש''י בשיר השירים (ו פסוק י"ב): ''ונכשלתי בשנאת חינם ומחלוקת שגבר במלכי בית חשמונאי הורקנוס ואריסטובלוס עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רומי''. נמצא שרובו של הציבור לא היה לקוי בשנאת חינם, והחורבן נגרם בעטיים של בית המלכות הצדוקים, דווקא אלו ששנאו את החכמים הם הם שגרמו את חורבן בית שני. בעיני הבורא גם מרשיעי ברית בחזקת יהודים הם ומשום שהם חלק מן הכלל, הכלל נושא באחריות לגביהם. וכדאיתא בגמרא (סוטה ל''ז:) שעל כל מצוה נכרתו ארבעים ושמונה בריתות ומוסיפים את ערבותו של כל יהודי על חברו כחלק מהתחייבותו בברית, ויתרה מזו, כל אחד מישראל נעשה ערב על ערבות של חברו.
ומבואר בחז''ל שהעדר השמעת תוכחה גרם שבחורבן בית ראשון נענשו גם הצדיקים (שבת נ''ה.): אמר רב אחא ב''ר חנינא מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב''ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה דכתיב (יחזקאל ט) "ויאמר ה' אליו (למלאך) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו (רשום סימן) על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשית בתוכה..." אמר לו הקב''ה לגבריאל: 'לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב'''ה: רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה (הקב''ה): הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו, אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, אמרה לפניו: אם לפניך גלוי להם מי גלוי. והיינו דכתיב (בהמשך שם): "זקן בחור ובתולה טף ונשים (החוטאים) תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו (של תחיה, כלומר שמצח זה של צדיק הוא) אל תגשו, וממקדשי תחלו". (באותו דיבור עצמו חוזר בו הקב''ה, ומצוה לפגוע גם בקדושיו). וכתיב (בסופו של אותו פסוק עצמו, כשמתאר קיום הציווי): "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (שמדת הדין אכן התחילה בזקנים הצדיקים). תני רב יוסף: אל תקרי 'מקדשי' אלא 'מקודשי', אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. (שהודה [הקב"ה] למקטרג מדת הדין וחזר מן הטוב [ונענשו גם הצדיקים מכח טענת מדת הדין שהצדיקים לא מחו בהרשעים] – רש"י).
.
עד כאן העתק חלקי מעשן הכבשן מאמר כ"א קשה להעתיק יותר
מה שהקשה אוצר החכמה שאין הדין מה אני צריך לתקן רק מה חטאו הם, מבואר בארוכה בעשן הכבשן שכל היהודים היה על הדרך לגשמיות וחיי הגויים ופריקת עול, ומה מצבינו כהיום? לא היה שואה באמריקה כי מצער הוא ולא התישבו היהודים זמן רב, ובספר מדבר מזה בקצרה בפרק נקרא "שלות יהודי ארצות הברית" . וצלצלתי לידיד אחד כל כולו עסוק ועוסק בדברי רבי אביגדור מילער אם דיבר פעם מענין יהודי ארצות הברית הוא אמר לי שהיה מרבה לדבר, בקשתיו שיאמר לי קטע אחד ואמר לי קטע ששמע בהשיעור, בקשתיו שיכתבנו באופן מסודר ויפקסו לי, וכן עשה ופקס אותה לי והנני מעתיק הדיבורים כאן:
בארצות הברית אנו שומעים כסדר "כאן זה אי אפשר שיקרה", אבל ידו של הקב''ה מגיע לכל מקום, וכמו אז כן עתה, אנו גרים תחת חסדי הגוים, ומהלך מחשבתם יכול להשתנות מהר. גם הקונסיטוציא הקדושה בעיני ההמון ניתן לפרשנות השופטים בערכאות והם שמחליטים על כוונת החוקים, ומעשים בכל יום יוכיחו על זה. סוף סוף כל החוקים תלוים ברצון ההמון הבוחרים בהנציגים בסענאט ובקאנגרעס של מדינת ארצות הברית ושל כל עיר ועיר. הלואי שהיהידים תושבי ארצות הברית ישובו במהרה להקב''ה, שהלא משפט הקשה בא במהירות כפי שההיסטוריא הוכיחה. היהודים בספרד חשו עצמם בטוב מאוד תחת המחמדים ואז הנוצרים קבלו השליטה ומסה הרדיפה נגד היהודים התחילה פתאומית. מפוחדני שלא יבא זמן שנהיה בערגה אחר הזמנים הטובים של תקופת נוא יארק, ישיבות פתיחות לרוחה לכל דורש ובתי מדרשות נמצאים בכל מקום, וכל אחד יכול לעבוד הקב''ה ולחשוב על תכלית הנצחי באין מפריע. חובותינו עכשיו כשהזמנים טובים ונוחים לנצל את הזמן הטוב ולשוב להקב''ה, לעשות שימוש בהישיבות ובהבתי מדרשות ולקיים מצוות מתוך שמחה והרחבת הדעת. עכ"ל של ידידי ששמע כן מרבי אביגדור מילער, וידידי הוא נאמן, וחוץ מזה הוא מילתא דעבידא לגלויי.
דברים אלו מתאימים מאוד למהלכו של רבי אביגדור מילער שחי אמנותו ולא זרק אשמות על העבר וחסל. סוף כל סוף הלא באמריקתינו נקברים שש מיליון מישראל מתבוללים שאין יודעים מימינם לשמאולם ובהמה רבה.
לברכה משולשת, לגבי ציונות אגלה לך דבר סתר שכתב האדמו"ר מסאטמאר בפירוש בהקדמת הויואל משה לאחר שמביא טענתו בענין אני מתיר את בשרכם הוא גם לא פוסח על ענין הפריקת עול רק שהוא מקשר את זה בציונות, ובאמת בכמה מקומות היה רוב הנוער הפורק מהכיתות השונות הציונות ימינים או שמאליים מאנשי זשאבטינסקי או ווייצמאן.
וז"ל האדמו"ר מסאטמר בהקדמת ספר ויואל משה : "אמנם זאת ועוד יותר, כי הכתות האלה שהמשיכו ברעיון הטמא הזה להקים להם מדינה לפני הזמן בלי תורה, המשיכו את בני ישראל למינות ואפיקורסות נוראה אשר לא היתה כמוה מיום הוסדה הארץ. כי אף אומות העולם עובדי עבודה זרה מאמינים בהשי"ת שהוא הסיבה הראשונה, אבל אלה הרשעים כופרים בעיקר, ובתחילה ממשיכים הלבבות במה שתאוה היא לעינים, להיות ככל הגוים עם וממשלה ככל האומות, ושוב נמשכו אחריהם בעיקר הרעיון כי לית דין ודיין ח"ו והכל תלוי בזרוע בשר וכלי זין. ואין צורך להאריך בזה כי נודע בחוש גודל המהפכה הנוראה שהסבו הכתות האלה, שנהפכו למינות ר"ל כמה מדינות ונפרץ כח המינות במלואו בהרבה בתי בני ישראל הכשרים עד אין שיעור. וממש מספר גדול של מיליונים מישראל נפלו על ידם ברשת המינות...
כללו של דבר: מלבד עון החמור של העברה על השבועה עוד טמאו בית ישראל בטומאת המינות והכפירה ר"ל, ואין תימה מה שהיה החרון האף הגדול הזה ויצא הקצף מלפני ה'. כמו שהזהיר הכתוב בפרשת נצבים. ואף בשעת החורבן נהרגו כמה חסידי עליון בעון החוטאים ומחטיאים בעוה"ר והיה החרי אף נורא עד מאוד... ועכשיו כל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל להכיר האמת כי אך עון המחטיאים ברעיון הטמא של הציונות וכל המעשים המעשים הנעשים עבור רעיון הטמא הזה הביאו את כל הצרות והתלאות בעוה"ר על בני ישראל". עכ"ל ויואל משה.
כאן בארצות הברית הויואל משה מצוי כמעט בכל בבית המדרש כמו שהסטמרים מצויים בכל מקום ונא לעיין שם.
וצלצתי לידיד שבקי בתורות של האדמו"ר מסאטמר כשבילי נוא יארק, וכל פעם שאני מדבר אתו הוא אומר לי "אה דער רבי האט געזאגט אויף דע גמרא דריי מהלכים" ומונה והולך כל השלשה מהלכים הנמצאים אגב בשלשה מקומות אחרים. הוא מאנשי בני יואל וסאטמורי מובהק, אינו מאמין בשום גדול, והדבר המכריע הוא דעת האדמו"ר מסאטמר על כל נושא. הוא אמר לי שיש איזה תורה שהרבי מדבר אודות זה והוא יחפש אחריו, לא עברו יומיים והנני מקבל על הפאסט "קונטרס חידושי תורה סעודה ג' אחרון של פסח שחל בשבת שנת תשכ"א" הקונטרס הוא ביודיש מילה במילה מהטעיפ.
לאחר שאמר שם תורה יפה אף נעים בעון פגם בדרכי השי"ת בגלות, וליקח ממשלה קודם הזמן וכו' אמר כזה הלשון בקונטרס דף ל'ג.
"איבער דעם איז געווען ליהטה אש סביבם (כשביקשו למנות שלמה בין אלה שאין להם חלק לעוה"ב). זיי האבן געוואוסט, מ'האט זיי געוויזן אז אונז וועלמיר צואיילן די גאולה פאר די צייט איז עס תנור עשן ולפיד אש, ברענט א פייער אזוי ווי מ'זעהט דאך בעוה"ר אפילו היצטער וואס ס'איז געשען די שווערע חבלי משיח, אמת אז ס'איז דורך די גרויסע עונות, אבער אלץ איז עס געווען פונעם קטרוג פון דער גאולה איז עס בצירוף, נאר ווען נישט די גרויסע עונות העט מען בייגעקומען דעם קטרוג בעוה"ר".
תמצית דבריו הקטרוג נולד ע"י שהתחילו להתקומם נגד גזירת הגלות, רק בלא העונות הגדולים היו מתגברים על הקטרוג.
לגבי טענת יין המשמח שוב ושוב שאינם יודעים חשבנותיו של מקום אעתיק קצת מהמאמר הראשון של הספר, דף הראשון נמצא כבר ב pdf שהורד בתחילת האשכול ואעתיק יותר.
חובותינו להתייחס למאורעות הזמן כמוסר מאת ה' שמטרתם ללמד דעת אמיתי. חטא הוא להתעלם ממוסר זה. התורה אומרת כי בעקבות אסון המתרחש: "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (ויקרא כ"ו). והמעיין מתקשה: למה העונשים כה מוגדלים עד שמגיע לנו פי שבע מעונש הראשון? והתשובה היא, ה"שבע" הנוספות הם בגלל המניעה ללמוד מוסר מן המאורעות. ומבואר כן בדברי רבינו הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א): "ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה וירעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב 'עונותיכם הטו אלו...'. וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זה דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (שם): "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי". כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שמקרה הוא ולא תלמדו מוסר ממנו הרי חסרון אמונה גדול יש כאן, שכשרואה אדם יסורים באים עליו מחויב הוא לפשפש במעשיו (ברכות ה.). ועל זה נאמר (תהלים צ"ד) "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו". מאושר הוא המשתמש ביסוריו לשוב אל תורת ה', וכיון שלא מצא חטא הרי שלא פשפש במעשיו. וסימן הוא שאינו מאמין שהצרות באים מהקב"ה מנהיג העולם כולו בחשבון מדוקדק, ועל חסרון האמונה בא עונש הנורא של שבע כחטאותיכם, שכבר בא חבקוק והעמיד את כל התורה על יסוד האמונה.
בהצדקת דרכי הבורא יש משום קידוש השם, צדיק ה' בכל דרכיו, גם הפורעניות בצדק וביושר הם, מצוה לבאר את הצדק שבמשפטי ה'. אם יש להם הסבר, החיוב להשמיעו. אם לאו, יהיה ח"ו הרהור על הנהגת ה'. לההשמדה הנוראה היתה מטרה, ועלינו מוטלת המשימה ללמוד את הלימוד, לא ניתן לצאת באמירת "נסתרים דרכי השם".
שורר חסרון ידיעה גדול בציבור. הציבור מחוסר הכרה ששואת אירופא היתה עונש מאת הקב"ה על הנטישה הגדולה של רוב רובו של יהדות אירופא מהתורה.
כזה נשמע גם בימינו שמסבירים צרת השואה בדרכי הטבע. שקמה מפלגה קיצונית בגרמניא והסיתו את ההמון נגד היהודים, אבל כהיום בארצות החרות, שכבר מתנהגים כמה מאות שנים על חוקי הדעמאקרטיע, לא יתכן שתארע צרה כזו ח"ו. מחשבה זו מסבירה את כל האסון הנורא שפקד בדור העבר את עם ישראל על ידי מבול של אש, כאלו היה מקרה, ומחשבות כאלו היו לאנשי דור הפלגה.
הרעיון שהשואה באה על דור זכאי שלא הגיע להם עונש הוא שקר גס, שהרי רוב מנין ובנין של יהדות אירופא חיללו שבת ולא שמרו מצות ה'. הן אמת שהיו ביניהם ציבורים שלמים נבחרים שהיו חשובים מכל היהודים שבכל העולם, יהודים שעלו בחשיבתם על כל מה שיש לנו כהיום, אבל הללו היו קרבן הכפרה על חטאיהם של רוב האומה, וכקרבן כליל ועולה עלו על המזבח הנאצי.
נח לו לאדם להמלט בהסבר שדרכי ה' נסתרים הם ואי אפשר לנו להבינם, בכל הצדדים נדרש שאין רוצים לקטרג על ההמון שנהרגו הי"ד, ומרגוע זה מכעיס את הקב"ה עוד יותר. הוא שאמר הכתוב (איוב ל"ו): "וחנפי לב ישימו אף, לא ישועו כי אסרם", ופירש המצודות: "הרשעים בבא יסורים עליהם לא יצעקו אל ה' ותולים הכל במערכת השמים וכועסים על רוע הסדר ואין מקום לתפלה". ולפי מהלך מחשבה זה נמצא שלשוא צרף צורף, לחנם נהרגו מיליוני אנשים, כיון שדור הבא לא למד את המוסר שרצה הקב"ה ללמדם ע"י הפורעניות שהביא לעולם.
כך נאבדה אפשרות גדולה לחיות עם מציאות ה'. יהודים ארטודוקסים נשארים בלי הלימוד הגדול הזה, ומה כבר נוכל לצפות מאותם שהכריזו מלחמה על ה' ועל תורתו ("אני לא דתי...")? האפיקורסים מארגנים אסיפות לחקר החורבן ומוצאים לדבר רק על הפארטיזאנים ומרד געטא ווארשא. וההמון איננו שומע לימוד יותר טוב מזה מסופרים ארטודוקסים. "הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כח ליצנותם אין להם תיקון אלא השפטים" (מסילת ישרים פרק ה). כשמזניחים ללמוד מוסר מן ההיסטוריא צריכים יסורים פרטיים כדי לזכור את הקב"ה.
רווח גדול הוא ליצר הרע לחשוב גדולות על יהדות אירופא בתקופה שטרם החורבן, כדי להמנע מיראת ה' שעלולים ללמוד מהשמדתה.
עד כאן העתקתי קטעים מפרק ראשון של עשן הכבשן.
אחד דיבר אודות הבאיקאט גם מזה מדבר הספר באריכות והנני נותן העתק קטעים
כשהיטלר התחיל עם דרשותיו וגזירותיו נגד עם היהודי התיצבה היהדות העולמית בתעמולה גדולה נגדו. מחאות פומביות נערכו נגד גרמניא והעיתונים כתבו אודותם, האירגונים היהודים פירסמו בעיתונות מחאות על גרמניא, עד שהכריזו "באיקאט" על קניית מוצרי גרמניא. כל הדברים הללו כתבו אודותם העיתונות העולמית, והיו מביאים אותם להיטלר מדי יום. ספק גדול אם הבאיקאט עשה איזה רושם על כלכלת גרמניא, אבל זה ברור שזה הרגיז את היטלר מאוד. היטלר לא היה איש השלום וכיון שראה שהיהדות העולמית הכריזה מלחמה עליו, הכריז הוא מלחמה נגדם. מתחילה היתה כוונת אותו רשע לגרשם מהשטחים שכבשם, כמו שעשה עם יהודי גרמניא, אבל צעקותיהם של אותם המופקרים – שאחריות האומה לא היתה עליהם, אלא פירסומם וכבודם עמדה להם בשורה הראשונה – היא שתרמה לרתיחת הרצח של אותו רשע מרושע, וזוהי שבמשך הזמן הבשילה לתכנית "פתרון הסופי" שלו.
אלו השפלים שכלל ישראל עטרום כמנהיגים הם בעצמם הוסיפו דלק רב למדורה הנאצית והפכו אותה להשמדה איומה. הגאון ר' מיכאל דוב ווייסמאנדל ז"ל כותב בלב שסוע ורותח: "עמדה כנגדם (כנגד צוררי היהודים. המעתיק) אותה דעה הכוזבת שעשתה שחוק מן ההכנעה של דורות הקודמים, ועשתה לעג וקלס מן ה"מה יפית איד". ובכח דעה זו התנהג כמעט רובו של ישראל בממשלת האכזריות באירופא האמצעית כנגד אלו הממשלות, בפאליטיק של "נאציאנאליזם" ובדרכים של תביעה ביד חזקה. ובשעה שרוב בנינו ומנינו של כלל ישראל היו נתונים הפקר למרמס רגלו של זה הרשע וחבריו מושלי הארצות אשר סביב גרמניא, עמדו טפשי ישראל ("מנהיגי ישראל") ממקומות הבטוחים שלהם, בארצות החירות, בארצות הברית, ושחקו ממנו והתגרו בו במעשה צחוק וטפשות אין סוף, במכתבי עת ובאסיפות, בדרשות של דופי ובתקיעת שופר לפני הקאנסולאט של גרמניא המרשעת, והביאו לידי שגעון יותר את המשוגעים בראש גרמניא במעשי פתיות של הבאיקאט הידוע. וכל זה בשנת תרצ"ג, בשעה שהיו עוד כל האומות בשלום עם הרשע הזה, בשעה שלא היתה דרך אחרת רק לנסות בהכנעה ריצוי ופיתוי, עשו אלו הראשים, ששמו את עצמם לראש, ההיפוך מדרך החכמה, ההיפוך משבועתו של הקב"ה (שלא למרוד באומות), וגרמו בעצמם, בחלק גדול, להעלות שגעונו של כלב שוטה למדריגה העליונה".
בהערות מעתיק המוציא לאור דברי הרב ווייסמאנדל (מן המצר דף ט"ו): "לפי דברי גראס, העיד וויסליצעני (מסגל חבורתו של אייכמאן) על אותו הרשע (היטלר), שבעוד שהיה וויסליצעני קאנזול באמעריקא, שלחו משם כל ההגדה של אסיפת ישראל שנתקבצה ביום ידוע בניו-יארק לשמוע דרושו של סטיפען ווייז, בדבורים חריפים כנגד הרשע ובנבואה על מפלתו. וכאשר קרא הרשע את ההגדה הזאת בצירוף קטעים ממכתבי עת אמעריקאנים, הפיל עצמו בשגעונו מלא קומתו על הארץ, והכה ברגליו וידיו ונשך בשניו בסרמטוטי מצע (השטיח) חדרו בצעקה מטורפת, "עתה אשמידם, עתה אשמידם!". והראה וויסליצעני לגראס העתקה פאטאגראפית מדרושו של סטיפען ווייז, כמו שנדפס במכתב עת אמעריקאני, ואף קטע ממכתב עת יידיש בתרגום גרמני היה בידו בענין הזה".
וכדברים האלה כתב גם בספרו מן המצר (דף י"ב): "למודים היו בני ישראל הנכנעים מדורות גלות, להרכין ראש על כל גל וגל, ולהשליך להם ממונם וכבודם למען לשמור על החיים ששויו גדול מכל כסף וכבוד אשר בעולם במקום שאין דרך אחר להציל את הנפש, כי מתכסיסי המלחמה היא לברוח ולהנצל לכל מקום שאפשר בשעה שהאויב גובר בכלי משחית וכח כליון באין מציל. עד שקם דור חדש בישראל, וחתם חותם של בזיון על הדרך הזה הישן, הדרך של שתדלנות הנאמן והנבחן, וממוני ישראל ומנהיגיו בארצות החפש, אשר בשכירות גדול שכרו ישראל אותם עליהם לראש, שחקו הם בכל מיני לעג וקלס על הדרך הזה הישן, בשעה שנצטרכו לו ישראל במדה שלא נצטרכו אליו בכל דורות גלותם. בשעה שלא היתה כאן רק ברירה אחת , לנסות את זה הדרך או לילך את הדרך אשר הלכו ישראל למשרפות המות, ואפילו תימא שהיה כאן דרך לצעירים בעלי כח, לא היה כאן דרך אלא זה לנשים ולזקנים ולאבות מטופלי ילדים, ואפילו תימא שהיה כאן דרך לעשרות או למאות אלפים, לא היה כאן דרך אחר לאלפי האלפים. ואפלו תימא שהיה כאן דרך אחר לפני התחלת המלחמה לא היה כאן דרך חוץ לזה כשכבר עלתה הלהבה והבעירה את העולם כולו, בשעה שנתוספה שנאת ישאל חדשה לתכליתה של גרמניא זו המרשעת, שנאת הערביים לישראל. כי בה במדה שמצאו הגרמנים בשנאת הנוצרים לישראל שנאה קדומה מדורות עולם עזר וסעד למשוך אליהם ממלכות איירופא לפני המלחמה, כן מצאו בשנאה זו החדשה, שנאת הערביים לישראל, סמך גדול להמשיך אליהם ממלכות הערביים השונים, בהבטחה שהם יסדרו למענם את השאלה של ארץ ישראל לדורות". עכ"ל הרב מיכאל דוב וויסמאנדל ז"ל המובא בהערות לעשן הכבשן.
בקיצור כל הקיצורים כל מה שחכמי הפורם מעירים כאן כבר נידון בהספר וקשה מאוד להעתיק על כן אבקש לקרוא את הספר ולכתוב דעתם עליהם.
יען שאחד דיבר אודות החרם על ספרד, דעת כל החוקרים שלא היה ולא נברא ולא נמצא בספרותינו הקדמונים זכר לזה, והכל נולד משמועות פורחות באויר. כן מסיק גם בקונטרס "לשאלת החרם על ספרד" לר' יחיאל גולדהבר, תשע"א. אגב רעיון דומה לזו של הגאון רבי אביגדור מילער, כותב שם הרב גלודהובר בדף י"ג.
וז''ל: מעז יצא מתוק, מתוך פרספקטיבה של זמן ניתן להרהר במשמעות החיובית של הגירוש הנורא, שהביא בסופו של דבר תועלת ליהדות ספרד, מלבד התועלת הברורה להקהילות השונות שבני ספרד נמלטו אליהן והתיישבו בהן.
מצבה הרוחני של יהדות ספרד בערבו של הגירוש היה בכי רע, אך תיכף לאחר הגירוש כעוף החול קמה וגם ניצבה, והמגורשים הדוויים חידשו נעוריה והחזירו עטרה לראשה והפריחו קהילות ספרד בכל אתר ואתר. מבין ההריסות קמו חכמים ויראים שהאירו את הארץ ולדרים עליה, תבל ויושבי בה. מתייחדים בני הדור הצעיר של המגרושים, או אלה שנולדו סמוך לגירוש, ברוחב לבם ובגודל שיעור קומתם. לדוגמה: ר, יעקב בן חביב, ר' יוסף טיטאצאק, ר' משה מטראני, ר' יוסף בן לב, מהרשד"ם ור' יוסף קארו.
עובדה זו היא אחד מפלאי הזמן, במיוחד כאשר מחשבים את כל התלאות אשר עברו המגורשים, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, את הייסורים, הסבל והאסונות, המגיפות והרעב, תלאות הדרך ותהפוכות הגורל, שהיו מנת חלקם של הגולים ביבשה ובים, ואשר כילו בהם כל חלקה טובה. אך למרות כל אלה, דור צעיר שהיה שבע מרורות, האיר בתורותו וביראתו כל מקום אשר הניח כך רגלו, אם בצפון אפריקה, אם בארצות המזרח, ובפרט בארץ ישראל שהיתה באותה תקופה מדבר שממה, מנוער מתורה. דור הגירוש הוא שהרים את רקמה של היהדות וממנו יצאה הוראה לישראל עד היום הזה.
גולים אלו שטפו בסער את מרחבי ארצות אגם הים התיכון, הקימו בהן מרכזים יהודיים חדשים וחיזקו מרכזים יהודיים קיימים. די אם נזכיר את קושטא, שלונקי, פאס, נפולי, פירנצה, פירארה, קהיר, וכמובן ערי ארץ ישראל.
לאור זאת מובן כיצד רבי יוסף מטראני ראה בגירוש גם ברכה, וזאת בשל התרומה הגדולה שהביא הגירוש להפרחת השממה ושגשוגה של היהדות בכל רחבי האיפריה העות'מאנית....
וכבר העיר האברבנאל בפירושו לישעיהו (מג ו): "ובשנת רנ"ב העיר השם את רוח מלכי ספרד לגרש מארצם את כל היהודים כשלוש מאות אלף נפשות, באופן שכולם יצאו מכל צדדי המערב, וכולם עברו כנגד ארץ ישראך, לא לבד היהודים, כי אם גם האנוסים שיצאו מהתורה עוברים והולכים שמה, ובזה האופן הם מתקבצים על אדמת הקודש" עכ"ל של הרב גולדהבר.