לקט מקורות במעלת הדיבור בלשון הקודש [עם הערה בדבר התנגדותם של כמה גדולים לכך ]-
לקוח מכאן -
https://taamu.co.il/dwqa-question/%D7%9 ... %95%D7%94/נצטט כמה מקורות בענין החשיבות של לשון הקודש:
ר׳ מאיר אומר: כל מי שקבוע בא״י ומדבר בלשון הקודש ואוכל פרותיו בטהרה וקורא ק״ש בבוקר ובערב יהא מבושר שהוא בן עוה״ב (שקלים ספ״ג, ירושלמי שבת פ״א סה״ג, ספרי האזינו). (קרבן העדה: הדבור בלה״ק גורם טהרת הנפש).
וכך מביאים תלמידי הגר"א בשמו [מוסר היסוד עמ' 289] – הרב אליהו לנדא, נכד הגר״א, סיפר בדרשותיו שהגר״א אמר לתלמידיו: בחוץ לארץ, על אדמת נכר, לא כדאי לדבר בלשון הקודש ברחוב, ובבית המדרש – מצוה לדבר בלה״ק, ובארץ ישראל חובה לדבר בלה״ק גם ברחוב, אפילו במקום -שרובו גוים, עפ״י המדרש כל הנ"ל.
[ומנהגם היה שבכל האסיפות היו מדברים רק בלשון הקודש. בפתיחת האספה הראשונה הזכיר הגאון ר׳ הלל את המדרש הנ"ל. ותלמידי הגר"א היו מדברים תמיד ביניהם בלה״ק, שר׳ הלל היה קנאי גדול בזה. בנו, ר׳ אליהו ״בעל לשון הקודש״ נקרא כך בשביל שגם עשה חברות לדבר בלה"ק].
ואכן גם הגאון חת"ס [הגהות לאו"ח ס' פה] כתב שהלשון נשתכחה מאתנו מפני שהיהודים בבבל דיברו רק ארמית מפני שהיא הייתה מלאה גילולים, ולכן לא רצו לדבר שם בלשון הקודש מפני קדושתה.
והכוזרי כתב שאברהם אבינו כשעסק בענייני חול דיבר ארמית. משמע שאפילו במקום נקי אין ראוי לדבר בלשון הקודש אלא רק לענייני קדושה.
לעומת זאת המאמר שפה לנאמנים לבעל התורה תמימה כתב שהדיבור בלשון הקודש ראוי בכל דבר גם בענייני חול, וכך גם נראה משו"ע אוה"ח סי' שז שיש תועלת לקרוא בספרי מלחמות הכתובים בלשוה"ק כיון שעל ידי כן לומד הלשון ויוכל להבין בדברי תורה טוב יותר.
ברמב״ם (אבות תחילת פ״ב) כתב ״הוי זהיר במצוה שחושבין בה שהיא קלה״ כמו ״למידת לשון הקודש״.
רש״י (דברים יא, יט) הביא מאמר חז״ל: ״מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי זה כאילו קברו״ עכ״ל. פירוש דבריו, כי כאשר הילד מרגיש שלשון הקודש היא לו ״שפת אם״ הוא יכול בקלות ללמוד כל ספר. אבל אם היא ״שפה שניה״ והוא מתקשה להבין כל ביטוי.
ומתוך דברי הזוהר פ׳ נח (דף עה:) מוכח שגם בחוץ לארץ יש חשיבות גדולה לשימוש בלשה״ק.
וזה לשונו: ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת לכולם וכו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם — לישנהון אמאי אתבלבל? בגין דכולהו ממללן בלה״ק וההוא לישנא קא עביד לון סיועא. [תרגום – לשונם למה התבלבל? משום שכולם דיברו בלשון הקודש והלשון ההוא עשה להם סיוע].
השל״ה הקדוש מביא דברי זוהר אלה במס׳ שבת דף קל״ה:
אמרו ז״ל בפרק אלו קשרים (שבת קיג:) ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהי דבורך של שבת כדבורך של חול וכו', נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת אפילו דבורים ההכרחיים כ״א בלשון הקודש – ואשרי מי שמרגיל את עצמו לדבר בלשון הקודש אף בימי החול, כי אין ערך למעלת לשון הקודש. ועל זה הוא מביא דברי הזוהר הנ״ל.
כתב ״פלא יועץ״ (ערך: לעז) ״מי שיכול לדבר לעולם אפילו מילי דעלמא בלשון הקודש, קנה קדושה״.
כתב מהר״י אייבשיץ (יערות דבש) ״הביטו נא וראו כמה גדלה מעלת לשון הקודש והיא המקרבת ישועה וגאולה״. עיין ״ראשית חכמה״ (שער הקדושה, פרק ז׳ דף קב׳׳ר, בנדפס) על מעלת מי שמדבר בלשון הקודש.
הראב״ד נוקט שיש עדיפות ללמוד תורה שבע״פ דוקא בלשון הקודש ולא בשפה העממית (שיטה מקובצת לברכות דף יג. ד"ה לימא קסבר רבי).
מאידך גיסא יש לשים לב למה שהזהירו גדולי הדורות:
הרמב״ם בפרושו לאבות סוף פ״א מחלק בין סוגי הדבור לפי התורה: א) מצוה; ב)אהוב; ג) מותר; ד) אסור; ה) ונמאס. והוסיף שם — והנה מן הדבור האסור והנמאס צריך להמנע בכל לשון שהוא – אבל יותר גרוע אם מבטאים אותו בלשון הקודש למעלת הלשון.
וכן בספר "האמת עד לעצמו" כתב שגדולי ישראל נמנעו מלהרגיל העם מלדבר בלשה"ק מפני קלקול הדורות שאינם ראוים לדבר בלשה"ק שהיו מדברים בו לשה"ר וחנופה ושקר ולצנות שכל זה חמור יותר כשהוא בלשוה"ק.
בספר גבורת יצחק [ע"פ אבות פ"ב מ"א עמ' קו] מדייק מדברי הרמב"ם שהמצוה היא רק ללמוד לשוה"ק ולא לדבר בה. וכן לא כתב מצוה זו בספרו היד החזקה.
מאידך גדולי הדור של הישוב הישן בא"י התנגדו לבתי החינוך בלשוה"ק שייסדו הציונים מפני שראו בכך פרצה לגרור את התלמידים לדעותיהם הכפרניות. והגם שהלשון חביבה – דנו זאת כמו המצבה שהייתה חביבה בימי האבות ואח"כ שנאה הקב"ה מפני שהגוים אימצו אותה לע"ז שלהם, כך דנו גם ביחס ללשוה"ק, שהחופשים אמצו אותה לחיקם. וכן מתנגדים לכך עד היום בכל תוקף חסידי סאטמר.
ופעם אחת בא אחד לחזו"א ושאלו כיצד פותחים בתי חינוך בארץ ישראל נגד החרם שהחרימו בירושלים נגד לימוד בלשון הקודש? והשיבו החזו"א במעשה על הגנרל הזקן שהיה בגמלאות וייעץ לרמטכ"ל הצעיר שכדאי לתקוף מכיוון פלוני כי הוא זוכר שפעם נלחמנו שם והצלחנו… גיחך המפקד ואמר לו אתה יודע כמה דברים השתנו מאז?? כך גם בענייננו – פעם זו היה הקרב, היום הקרב שלנו אחר לגמרי…
הגאון ר׳ יוסף חיים זוננפלד (רבה של ירושלים בעת תחילת המאבק עם הציונות), התבטא לפי עדות איש ביתו הרב משה בלוי (״על חומותיך ירושלים,״ עמ, קט"ו): ״אולי שגינו שלא החלטנו אנחנו בבואנו לארץ ישראל להנהיג את
הדיבור בלשון הקודש, כי אז היינו מקדימים את החפשיים, והיינו על ידי כך מוציאים מידיהם את הנשק החשוב ביותר".
להרחבה בנושא: "לשון קדושה" לרב שוורץ, אהלי יעקב (פרידמן) ח"ב עמ' נה, דבר משה (רוזמרין), אבות פס' נט. ועוד.
