ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע פרשה יד
ג ד"א אשה כי תזריע וילדה זכר הה"ד (איוב י יב) חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי רבי אבא בר כהנא אמר תלת, בנוהג שבעולם אם נוטל אדם ארנקי של מעות ונותן הפה למטה אין המעות מתפזרות? והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות. אין זה שבח?! הוי חיים וחסד עשית עמדי! וכו'
אמר רבי תחליפא דקסריא אם אכל אדם פרוסה אחר פרוסה לא שניה דוחה את הראשונה, האשה הזו כמה מאכל היא אוכלת וכמה משקים היא שותה ואינו דוחה הולד. אין זה חיים וחסד?!
ויעוי' שם עוד באותו עניין.
לכאורה משמעות הדברים היא שהקב"ה שומר באופן תמידי על העובר שלא יפול ממעי אמו, כלומר שלא יקרה לו מה שקורה לדינרים בכיס שהפכו את פיו למטה, וכן שלא יידחה החוצה ע"י האוכל שאוכלת אמו.
והרי זה צ"ע טובא, שכן המערכת בנויה באופן כזה ששני החששות הנ"ל אינם קיימים כלל ועיקר.
אפשר בדוחק לומר שהכוונה היא לשבח את הקב"ה על עצם בניית מערכת כזו בה העובר שמור ומוגן לבטח, אבל זה לא משמע מלשון המדרש.
כיוצא בדבר הם דברי המדרש (הובאו בטור או"ח סי' ו):
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה א סימן ג
ג בראשית ברא אלהים, רבי תנחומא פתח (תהלים פו) כי גדול אתה ועושה נפלאות, א"ר תנחום הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו יוצא ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים, נקבים נקבים, ואין רוחו יוצא ממנו, מי יעשה כן (שם /תהלים פ"ו/) אתה אלהים לבדך.
קשה להבין את השבח הזה. איזו רוח אמורה לצאת ע"י הנקבים שבאדם, ומה הדמיון לנוד?