הנהגת מלחמה היא אלוקית יותר משאר עניני עוה"ז?

[איש_ספר]

הרהורים בוסריים. אשמח לידיעות, תובנות, הפניות וכל דבר שיכול להעשיר את הדיון.

אתחיל דווקא מ"הפולקלור"...

מפורסם הסיפור לפיו במקו"א הציגו בלעג מלחמה המתנהלת עם הכרזה לחזרת בעלי עבירה, כלשבסוף נותרו כמה צדיקים זקנים. וכששמע אותו גדול מאותו לעג, הגיב ואמר, אכן, אלא שאת הסוף, לא הציגו.. שגם נצחו במלחמה. ע"כ.

ואני הקטן שואל שאלת תם, האמנם? וכי יצאו למלחמה עם גימטריות? אם באמת אחרי ההכרזה נותרו עם כמה ישישים היושבים בעגלות וכי יצאו איתם למלחמה?

ברמב"ם הלכות מלכים ל"מ התייחסות לגיל שבו יוצאים לצבא, אבל בדברי חז"ל וראשונים יש, מגיל כ' עד גיל מ' ויש אומרים ס'. והנימוק כתוב בצידו, משום שפחות מבן עשרים אינו ראוי להלחם, ובגיל גבוה יתכן שהוא כבר ירא ורך לבב וכו'. ראו בקובץ המצ"ב.

גיל הגיוס ר' יודל גרודנר.pdf

(4.23 MiB) הורד 87 פעמים

וכאן אני חוזר לעיקר הדיון

מציאות חיינו בכל המישורים, פרנסה, רפואה וכו' שאדם פועל בדרכים "טבעיות" ומצפה לברכת ה'. לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה', וברכת ה' היא תעשיר, ובכ"ז מוטל עליו לזרוע ולעשות כל מלאכות הפת, ועל כיו"ב אמרו, מאמין בחי העולמים וזורע. וכן אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר, ובכ"ז על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים (אני משתמש בפסוק כמליצה). וכך הוא בכל תחום ותחום. התקוה היא לברכת הקב"ה את מעשה ידינו.

האם במלחמה ההנהגה היא שונה?

יש כמה דברים שעשויים ללמד כך.

תיאורים המופיעים בספרי נ"ך על התערבות אלוקית בעת המלחמה יותר מכל דבר אחר. אלא שעל זה קשה לבנות חומה ומגדל, שכן כאשר המדובר על שאלת המשך קיומו של כל העם, יתכן שההנהגה האלוקית היא שונה, מה שיותר מעניין זה האם הנהגת איש הישראל בשעת מלחמה שונה.

וגם כאן אנו מוצאים דברים מיוחדים למשל חזרה מעורכי המלחמה לבעלי עבירה. כלומר המלחמה אמורה להתנהל על טהרת הקודש. מה שלא מצינו בשום השתדלות אחרת. (מעולם לא נשמע שאדם ילך לרופא לפי מידת אדיקותו)

אכן:

א. במלחמת מצוה אין חוזרים מעורכי המלחמה גם לא בעלי עבירה.
ב. לדעת ר"ע מי האיש הירא ורך הלבב, כולו כפשוטו, ואין חזרת בעלי עבירה גם לא במלחמת מצוה. והרמב"ם פסק כוותיה.

אם כך במלחמת מצוה, אין בכלל מה לדבר על טה"ק, וגם בכל מלחמה לדעת ר"ע והרמב"ם שפסקו כמותו.
כידוע דעת הרמב"ם כי בכלל מלחמת מצוה היא 'עזרת ישראל מיד צר שבא אליהם'.

יש עוד דבר שנותן למלחמה אופי שמיימי יותר, השאילה באורים ותומים.

גם כאן לדעת הרמב"ם אין שואלים אלא במלחמת רשות ולא במלחמת מצוה (ואחרים חולקים).

יש להזכיר גם את ענין מחניך קדוש, שגם הוא דין מיוחד במלחמה. וכמדומה שמבארים שם, שבשעת מלחמה יש חשש גדול יותר לכשלונות ולכן באה אזהרה מיוחדת.

הקיצור השאלה היא האם הנהגת מלחמה דומה לכל הנהגת עניני עוה"ז, שיש לעשות הכל באופן טבעי ולצפות לברכת ה' כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, או שבכ"ז מדובר בהנהגה שונה. ואולי כאמור יש לחלק בין מלחמת מצוה שבה לדברי הכל אין בעלי עבירה חוזרים מעורכי המלחמה, וי"א שאין נשאלים עליה באו"ת למלחמת הרשות.

אשמח לשמוע את דעתכם.

[צופה_ומביט]

שאלה יפה וטובה. (לא שמעכ"ת צריך לציוניי).

חילוק אחד יש לענ"ד, שרוב ענייני בנ"א שהוזכרו נוגעים לפרט, ומלחמה נוגעת לכלל. ונפק"מ שיוצאים למלחמה, גם מלחמת רשות, אף שהיא ספק פיקו"נ ואף ודאי פיקו"נ, בחשבון שכלפי כל יחיד. אלא שמלחמה לא מנוהלת לפי חשבונות של יחידים אלא של הכלל.

ובזה מצינו שהכלל ישראל תמיד נבחר ואהוב ושמור וכו', באופן שלא ניתן לומר כלפי כל יחיד ויחיד.

[בברכה המשולשת]

https://asif.co.il/wpfb-file/%d7%94%d7% ... %a6%d7%9e/
https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/sherman-1.htm
http://etzion.gush.net/shvut/063f4/f_4kaplan.html
https://asif.co.il/wpfb-file/%d7%9e%d7% ... %94%d7%9c/
https://asif.co.il/wpfb-file/%d7%9e%d7% ... %95%d7%aa/
https://asif.co.il/wpfb-file/%d7%97%d7% ... %9e%d7%94/
https://asif.co.il/wpfb-file/1-24-pdf-28/
https://asif.co.il/wpfb-file/1-16-pdf-20/

[דרומי]

משה רבינו לא יצא בגופו למלחמת עמלק, ורש"י (ס"פ בשלח) מגדיר זאת "שנתעצל במצוה".

ומבארים בזה, שבוודאי לא היתה זו עצלות במובנה החומרי, אלא שמשה סבר שכיון שעם ישראל חטאו אז בספיקם "היש ה' בקרבנו אם אין", לא היו ראויים למלחמה ניסית אלא למלחמה טבעית. ועל כן סבר שאם המלחמה טבעית אין טעם שהוא בעצמו יצא למלחמה בהיותו זקן בן שמונים, ועדיף שינהל את המלחמה בפועל יהושע שהיה צעיר יותר וכחו במתניו, ומשה יתעסק בצד הרוחני של התפלות.

אמנם למעשה נחשב לו הדבר כ"עצלות", כי היה צריך לצאת בעצמו.

ואכן, במלחמת סיחון ועוג יצא משה רבינו בעצמו ונלחם, אף שהיה כבר בן 120.

---

יש להעיר עוד מרבי עקיבא שהרמב"ם מגדיר אותו כ"נושא כליו של בן כוזיבא המלך", וצ"ע האם הכוונה שהשתתף ממש במלחמה.

[עקביה]

ועל כן סבר שאם המלחמה טבעית אין טעם שהוא בעצמו יצא למלחמה בהיותו זקן בן שמונים,

כלב אומר ליהושע:
יהושע פרק יד, י-יא
(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: (יא) עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא:

וק"ו משה שלא כהתה עינו ולא נס לחה.

[דרומי]

שאלה. אני ציטטתי את מה שראיתי בספרים. [ובס"פ בשלח גופא מסופר שמשה התקשה פיזית בהרמת הידים כו'].

יש להעיר עוד מכתבי האריז"ל בתחילת פ' תצא, לענין אשת יפת תואר, שם מדובר דברים נפלאים במעלת היוצאים למלחמה שהם בדרגת צדיקים גמורים כו'

[חבר עיר]

שאלה מעניינת וחשובה, כמה הערות לנידון:
אברהם אבינו יצא למלחמת המלכים (בראשית יד, יד) "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות", וחז"ל דרשו שאליעזר לבדו היה.

משלי כא, לא "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה"
וברלב"ג "סוס מוכן - הנה הסוס מוכן ליום מלחמה, להיות כלי לרוץ על האויב ולנצחו , אך שקר הסוס לתשועה, כי התשועה מה' היא לבד; ולזה תמצא פעמים רבות שינצח החיל המעט והחלוש את הרב והתקיף. וזה ממה שיורה שלא יועיל כל כלי המלחמה לבטל גזרת השם יתברך, ולא יצטרכו לאשר השם יתברך בעזרו".

[דרומי]

יש להעיר גם מזה שמצינו בתנ"ך שבמלחמות היו מתענים להצלחת המלחמה,

אמנם בשו"ע (או"ח סי' תקעא) נפסק שאין ללוחמים להתענות כדי לשמור על כח ראוי לצורך המלחמה.

[איש_ספר]

תודה לכל החברים על תגובותיהם המחכימות

כתב לי חכ"א באישי
=======

שבוע טוב,

פשוט בעיני שהתגובה להצגת המשכילים (אם המעשה היה ונברא) אינה אלא לתשובת המינים. אפילו במלחמת הרשות כתב החזו"א1 שכל הפטורים אינם אלא באופן שיש כח אדם מספיק בלעדיהם. ומדין זה עצמו שמענו שצריך להעריך את כח האדם הנצרך על פי דרך המלחמה, ואין סומכים בזה על הנהגה נסית כדרך שאיננו סומכים על הנס בשום תחום אחר. ועי' רמב"ן (איוב לו,ז) שגם בענין המלחמה רוב העולם (היינו, אפילו דוד המלך וצבאו, כנזכר שם) ראויים להתנהג בדרך הטבע והמקרה, ולכן עליהם להתכונן למלחמה כדרך הטבע2. ע"ע רבנו בחיי ריש פרשת שלח מש"כ עה"פ סוס מוכן ליום מלחמה ולד' התשועה3.

יחד עם זאת, נראה שבמלחמה ההשגחה נוכחת יותר מאשר בשאר תחומי חיינו, כמו שמפורש בפסוקים כי ה"א מתהלך בקרה מחנך, כי ה"א ההולך עמכם ועוד כמותם (אמנם, יש סתירה ברמב"ם בין סהמ"צ ליד אם במלחמת מצוה אומרים את הפסוקי שמע ישראל וכו', אבל גם אם נאמר שאין הכהן קורא אותם לא מסתבר שדווקא במלחמת רשות ה"א הולך לפניהם אבל לא במלחמת מצוה). גם מש"כ הרמב"ם בסוף הפרק שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה וכו' מסתבר ששייך במלחמת מצוה עוד יותר מברשות, וגם זה בפשטות לא מגדרי אמונה ובטחון של כל השנה כולה, אלא פרט המיוחד למלחמה. במבט ראשון, ההסבר בפשוט ביותר הוא שמלחמה היא ענין כללי, שנוגע לכל ישראל, וגם בדרך כלל ענין משמעותי מבחינת השלכותיו על עמ"י, וממילא הוא מושגח יותר מעסקיו של כאו"א שלא תמיד זוכה להשגחה פרטית. (אמנם יש להסתפק מה הדין במלחמה מקומית, כלומר קהילה יהודית בחו"ל נלחמת בעומדים עליה באופן שאין לו שום השלכה על עיקר היישוב של עם ישראל בא"י (או בזמן שבכלל אין יישוב כזה), האם גם אז נאמרו כל דיני מלחמה, ואם יש כהן משוח מלחמה צריך ללכת אליהם ולקרוא באזניהם וכו', והאם גם על זה נאמרו כל הפסוקים לעיל וה"א הולך בקרבם)

הערה ידועה על מלחמת העי אולי קשורה לשאלה שלך: במלחמת העי הראשונה (יהושע פ"ז) המרגלים אמרו ליהושע שאין צורך בצבא גדול, יצאו שלשת אלפי איש ולא הצליחו, ואף נפלו מהם שלושים וששה חללים. אחרי שיהושע מתפלל, נמצא החטא שגרם למפלה, יוצאים שוב למלחמה, והפעם כל העם עולים למלחמה, ורק באורב לבדו היו שלושים אלף גבורי חיל. יהושע עשה טכסיס הטעיה, וכך נכבשה העי. מה אם כן השתנה בין הפעם הראשונה לשניה? תפילה, חזרה בתשובה ותיקון חטא עכן, או תיקון הטעות המודיעינית שבהמעטת ערך האויב, צבא גדול הרבה יותר וגם טקטיקה מתוחכמת יותר? היה אפשר לצפות שאם הנביא בא ללמדנו על החטא, עונשו ותיקונו, בפעם השניה יצא אותו מספר חיילים, או אפילו שלשה זקנים כמו בסיפור שהזכרת, ובכל זאת ינצחו במקום שהראשונים נכשלו, אבל הקב"ה מצוה את יהושע לקחת את כל העם. זו דוגמא אחת לעקרון שרואים בהרבה מקומות, מהלך שכר ועונש משולב במהלך טבעי. העונש הגיע דרך זה שפעלו לפי הערכה מודיעינית שגויה, ואחרי החזרה בתשובה זכו לצאת למלחמה בסד"כ נכון ובתכנון מתאים.

בשורות טובות,
=========
1.

חזון איש.jpg (521.65 KiB) נצפה 3064 פעמים

2 (ז) לא יגרע מצדיק עיניו - זה הכתוב מפרש ענין גדול בענין ההשגחה , ובאו בו פסוקים רבים. כי אנשי התורה והאמונה התמימה יאמינו בהשגחה , כי האל ישגיח וישמור אנשי מין האדם; כמו שכתוב "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (יר' לב , יט); ואמר דוד: "כי כל לבבות דורש יי' וכל יצר מחשבות מבין" (דה"א כח , ט). ולא בא בתורה או בנבואה שיהיה האל משגיח ושומר אישי שאר הבריות שאינן מדברות , רק שומר את הכללים בכלל 'השמים וצבאם'; ולכן הותרה השחיטה לצורך האדם , וגם לכפר על נפשותינו בדמם על המזבח. והטעם הזה ידוע וברור , כי האדם , מפני שהוא מכיר את אלהיו , ישגיח עליו וישמור אותו; ולא כן שאר הבריות שאינן מדברות ואינן יודעות בוראם. ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים , כי כאשר לבם ועיניהם תמיד עמו , כן עיני יי' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה (ע"פ דב' יא , יב) , עד כי החסיד הגמור הדבק באלהיו תמיד ולא יפרד , הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם - יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן , אפילו ההוים בטבע , וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד , כאלו יֵחָשב מכת העליונים , אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים; וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו , ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא , יהיה משולח ונעזב (ע"פ יש' כז , י) למקרים. ובאו בזה פסוקים רבים: אמר דוד עליו השלום: "רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו" (? ש"א ב , ט); אמר , כי הקרובים אליו - בתכלית השמירה; והרחוקים ממנו מזומנים למקרים ואין להם מציל מן הנזק , כמו ההולך בחשך אשר נפילתו קרובה אם לא ישתמר וילך לאט (ראה מו"נ ג , יח). ואמר: "כי לא בחרב ובחנית יהושיע יי'" (ש"א יז , מז); וכתיב "עין יי' אל יראיו המיחלים לחסדו" (ראה תה' לג , יח); יאמר , כי עיניו עליהם כאשר הם מיחלים לו תמיד ונפשם דבקה עמו. ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית , צותה התורה החלץ הנלחמים , וענין משוח מלחמה להשיב היראים: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דב' כ , ח); וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים , כגון "וישאל דוד ביי' ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים" וגו' (ש"ב ה , כג); וכגון "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש" (שו' ד , ו). כי אם ראוים הם , יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק , ואילו היו חייבים בנצוח עַם , לא יועיל למו; רק הענין , כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה. והענין הזה בארו הרב זצ"ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים (ג , יח , נא). ועתה אמר אליהוא בדרך הזה: לא יגרע מצדיק עיניו - כי האל לא ימנע עיניו שעה ורגע מן הצדיק , אלא יראה בו תמיד , כענין "עיני יי' אל יראיו" (תה' לג , יח). ואת מלכים לכסא - כי הוא יושיבם לנצח ויגביה מלכותם; כי לא בכחם ירשו ארץ , וזרועם לא הושיעה למו (ע"פ תה' מד , ד).

3[רבינו] בחיי במדבר פרק יג פסוק ב

(ב) פתיחה לפרשה שלח לך אנשים
סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ולה' הַתְּשׁוּעָה. (משלי כא, לא)
שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב: (תהילים קמז, ג) "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", וכתיב: (תהלים קמז, י) "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה", וכתיב: (תהלים לג, יז) "שקר הסוס לתשועה", זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואף על פי שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. ומטעם זה צוה הקדוש ברוך הוא לנח מעשה התיבה כי בידוע שהיה ביכלתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים השיבו הקדוש ברוך הוא: (שמואל - ב ה, כג) "הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים", צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע, כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע, וכן מצינו במלחמת העי שאמר הש"י ליהושע: (יהושע ח, ב) "שים לך אורב לעיר מאחריה". והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה במדבר פארן שהקב"ה צוה בכך.

[איש_ספר]

אולי עוד דוגמא לדבר.

שמות פרק יז

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:

וברש"י: גבורים ויראי חטא. והוא ממכילתא. ובחזקוני: ד"א בחר לנו אנשים כדי שיהא מספר חיל שלנו ושלהם שוים.

כלומר נהג בטכסיסי מלחמה ידועים, ואח"כ הרים ידו לשעבד ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.

[עושה חדשות]

הוספה קטנה.
בשופטים פרק ז' נאמר לגדעון להחזיר מהמלחמה את כל הירא והחרד וכו', אבל יש שם נימוק נוסף, "רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי".

גם כאן יש אולי תוספת לנידון דידן.

[כולל יונגערמאן]

כל הדיונים האלו טובים ויפים, אבל לאו דווקא שייכים למציאות דהאידנא

כללי המציאות שלפנינו נפסקו בהלכה ברמב"ם, וכן בשו"ע סימן שכ"ט. לא הוזכר שם אורים ותומים, סנהדרין, חזרה מעורכי במלחמה וכל אלו, ואפילו דיני יד תהיה לך על אזנך ומחנה קדוש לא מופיעים שם, רק פשוט נכרים שצרו על עיירי ישראל יוצאים נגדם בכלי זין אף בשבת. וזה כל הסיפור עכשיו. בפשטות, מסתימת הפוסקים, אין כאן מציאות או דין של מלחמה, רק ניטרול איום של נכרים הצרים על עיירי הספר. וכפי הנראה דיני מלחמה לא שייכים בזמן הזה כלל (וגם בימי בית שני צ"ע דהרי ליכא אורים ותומים וארון).

[איש_ספר]

כל הדיונים האלו טובים ויפים, אבל לאו דווקא שייכים למציאות דהאידנא

כללי המציאות שלפנינו נפסקו בהלכה ברמב"ם, וכן בשו"ע סימן שכ"ט. לא הוזכר שם אורים ותומים, סנהדרין, חזרה מעורכי במלחמה וכל אלו, ואפילו דיני יד תהיה לך על אזנך ומחנה קדוש לא מופיעים שם, רק פשוט נכרים שצרו על עיירי ישראל יוצאים נגדם בכלי זין אף בשבת. וזה כל הסיפור עכשיו. בפשטות, מסתימת הפוסקים, אין כאן מציאות או דין של מלחמה, רק ניטרול איום של נכרים הצרים על עיירי הספר. וכפי הנראה דיני מלחמה לא שייכים בזמן הזה כלל (וגם בימי בית שני צ"ע דהרי ליכא אורים ותומים וארון).

גם אני הרהרתי בזה, כשערבי חודר לבית/לישוב וכלי משחית בידו, זו ודאי לא מלחמה ואין בה שום דיני מלחמה.
מה הופך אירוע למלחמה, איום על כללות האומה? התקפה יזומה מצד ישראל?

שאלה מעניינת

[בברכה המשולשת]

גם אני הרהרתי בזה, כשערבי חודר לבית/לישוב וכלי משחית בידו, זו ודאי לא מלחמה ואין בה שום דיני מלחמה.
מה הופך אירוע למלחמה, איום על כללות האומה? התקפה יזומה מצד ישראל?

שאלה מעניינת

יעויין במאמרו של הגרז"מ קורן שליט"א שציינתי אליו לעיל (למיטב ידיעתי הוא גם מצוי באוצר)

[בברכה המשולשת]

כל הדיונים האלו טובים ויפים, אבל לאו דווקא שייכים למציאות דהאידנא

כללי המציאות שלפנינו נפסקו בהלכה ברמב"ם, וכן בשו"ע סימן שכ"ט. לא הוזכר שם אורים ותומים, סנהדרין, חזרה מעורכי במלחמה וכל אלו, ואפילו דיני יד תהיה לך על אזנך ומחנה קדוש לא מופיעים שם, רק פשוט נכרים שצרו על עיירי ישראל יוצאים נגדם בכלי זין אף בשבת. וזה כל הסיפור עכשיו. בפשטות, מסתימת הפוסקים, אין כאן מציאות או דין של מלחמה, רק ניטרול איום של נכרים הצרים על עיירי הספר. וכפי הנראה דיני מלחמה לא שייכים בזמן הזה כלל (וגם בימי בית שני צ"ע דהרי ליכא אורים ותומים וארון).

א. הנכרים ימש"ו אינם מאיימים רק על ערי הספר,
ב. גם לחשמונאים לא היו או"ת, נביא ומלך, ובכ"ז היה גדרי מלחמה (ויעויין בדבריו המפורסמים של מרן הרב זצ"ל במשפט כהן סי' קמב-קמד).
ג. ויעויין במאמר הנ"ל של הגרז"מ קורן שליט"א.

[קרית מלך]

כל הדיונים האלו טובים ויפים, אבל לאו דווקא שייכים למציאות דהאידנא

כללי המציאות שלפנינו נפסקו בהלכה ברמב"ם, וכן בשו"ע סימן שכ"ט. לא הוזכר שם אורים ותומים, סנהדרין, חזרה מעורכי במלחמה וכל אלו, ואפילו דיני יד תהיה לך על אזנך ומחנה קדוש לא מופיעים שם, רק פשוט נכרים שצרו על עיירי ישראל יוצאים נגדם בכלי זין אף בשבת. וזה כל הסיפור עכשיו. בפשטות, מסתימת הפוסקים, אין כאן מציאות או דין של מלחמה, רק ניטרול איום של נכרים הצרים על עיירי הספר. וכפי הנראה דיני מלחמה לא שייכים בזמן הזה כלל (וגם בימי בית שני צ"ע דהרי ליכא אורים ותומים וארון).

גם אני הרהרתי בזה, כשערבי חודר לבית/לישוב וכלי משחית בידו, זו ודאי לא מלחמה ואין בה שום דיני מלחמה.
מה הופך אירוע למלחמה, איום על כללות האומה? התקפה יזומה מצד ישראל?

שאלה מעניינת

כמדוני שהעלו כאן באחד האשכולות את מכתבו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לגבי פרטי ההלכות במצות ויתד תהיה לך בתקופת מלחמת יום הכפורים. ויש ללמוד מכך לנידון שלפנינו שעכ"פ אכן שייך גדרי מלחמה בזה"ז.

[דרומי]

בעצם השאלה לגבי 'טבעיות' המלחמה, יש להעיר מפעולת שמעון ולוי כנגד שכם, שבאו על העיר 'בטח', וחז"ל מפרשים 'שהיו בטוחים על כחו של אותו זקן' (יעקב), וזאת אף שיעקב בעצם לא הסכים עמהם!...

[צופה_ומביט]

בעצם השאלה לגבי 'טבעיות' המלחמה, יש להעיר מפעולת שמעון ולוי כנגד שכם, שבאו על העיר 'בטח', וחז"ל מפרשים 'שהיו בטוחים על כחו של אותו זקן' (יעקב), וזאת אף שיעקב בעצם לא הסכים עמהם!...

וממקום שבאת, שמעון ולוי גם עשו טכסיס טבעי, הימול לכם כל זכר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (ובפשוטו של מקרא זהו ה"בטח").

[דרומי]

נכון, ואני לתומי חשבתי שאולי גם "בטוחים על כוחו של זקן" הכוונה היא גם לכוחו הפיזי. וצ"ע

[איש_ספר]

קבלתי עוד מעניין האשכול, מתוך אנצ"ת ערך מלחמה (יתכן שבדפוס ישנו יותר)

אנצת למעלה.jpg (147.97 KiB) נצפה 2724 פעמים

אנצת ציונים.jpg (82.69 KiB) נצפה 2724 פעמים

אנצת למעלה ב.jpg (62.23 KiB) נצפה 2724 פעמים

אנצת ציונים ב.jpg (131.3 KiB) נצפה 2724 פעמים

[איש_ספר]

הערה ידועה על מלחמת העי אולי קשורה לשאלה שלך: במלחמת העי הראשונה (יהושע פ"ז) המרגלים אמרו ליהושע שאין צורך בצבא גדול, יצאו שלשת אלפי איש ולא הצליחו, ואף נפלו מהם שלושים וששה חללים. אחרי שיהושע מתפלל, נמצא החטא שגרם למפלה, יוצאים שוב למלחמה, והפעם כל העם עולים למלחמה, ורק באורב לבדו היו שלושים אלף גבורי חיל. יהושע עשה טכסיס הטעיה, וכך נכבשה העי. מה אם כן השתנה בין הפעם הראשונה לשניה? תפילה, חזרה בתשובה ותיקון חטא עכן, או תיקון הטעות המודיעינית שבהמעטת ערך האויב, צבא גדול הרבה יותר וגם טקטיקה מתוחכמת יותר? היה אפשר לצפות שאם הנביא בא ללמדנו על החטא, עונשו ותיקונו, בפעם השניה יצא אותו מספר חיילים, או אפילו שלשה זקנים כמו בסיפור שהזכרת, ובכל זאת ינצחו במקום שהראשונים נכשלו, אבל הקב"ה מצוה את יהושע לקחת את כל העם. זו דוגמא אחת לעקרון שרואים בהרבה מקומות, מהלך שכר ועונש משולב במהלך טבעי. העונש הגיע דרך זה שפעלו לפי הערכה מודיעינית שגויה, ואחרי החזרה בתשובה זכו לצאת למלחמה בסד"כ נכון ובתכנון מתאים.

ראיתי כדברי החכם אצל ר' דוב כץ בספרו דברי הגות בשם חמיו ר' זאב גולד ז"ל.

אכן מצאתי בהעמק דבר לבמדבר לא ב:

נקם וגו׳ אחר תאסף אל עמיך. ברבה נתבאר הטעם שתלה הקב״ה בזה משום ישמח צדיק כי חזה נקם וגו׳. ורצה הקב״ה להנות את משה. אכן יש להסביר עוד טעם אחר כי במקום שנענשו בשביל החטא צריך השתדלות רב להנצל בשעת הסכנה מן העונש. ומלחמת עי יוכיח. שגם אחר שנתרצה הקב״ה ליהושע וצוה אותו לילך למלחמה והבטיחו שיעשה לעי ולמלכה כאשר עשה ליריחו. מכ״מ אמר ה׳ שישים לו אורב לעיר מאחריה. והרי אין לפניו ית׳ מעצור להושיע גם בלא עצה זו.אלא משום שהי׳ מקום החטא ע״כ הוא מסוכן עכ״פ לכמה יחידים שיהיו ניזוקים בשעת הסכנה. מש״ה היה נצרך לעצה ותחבולה. כך באותו מעשה שמעשה פעור קטרג הרבה. וזה החטא מקטרג תמיד כדאי׳ במדרש והובא בתוס׳ מס׳ סוטה ספ״א בכל שנה ושנה בשעה שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי להזכיר עון וכשהוא רואה קבר של משה חוזר ושוקע כו׳ ע״כ היו בסכנה שלא יהיו כמה יחידים ניזוקים. מש״ה היה נצרך שיהי׳ דווקא בחייו של משה רבינו ותפלתו הי׳ מגין הרבה. ומש״ה הזהירו הקב״ה שיהא בחיי משה:

ובכלל דבריו יש להוסיף גם את ריבוי העם משלושת אלפים לשלושים וחמש האורבים ועוד כל עם המלחמה. היינו מפני החטא.

[דמשק]

מהגר"ש אלתר שליט"א

גמ' ריש מס' ע"ז: רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו' הרבה גשרים גשרנו הרבה כרכים כבשנו הרבה מלחמות עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו' מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה וכו'.

[עושה חדשות]

וגם כאן אנו מוצאים דברים מיוחדים למשל חזרה מעורכי המלחמה לבעלי עבירה. כלומר המלחמה אמורה להתנהל על טהרת הקודש. מה שלא מצינו בשום השתדלות אחרת. (מעולם לא נשמע שאדם ילך לרופא לפי מידת אדיקותו)

זה מובן בקל. כאשר הרופא בא לרפאות את החולה, אין דין בשמים מי יותר זכאי האם הרופא או החיידק, ורק זכותו של החולה היא העומדת לדין. (אף שבאופן עקיף אולי יהיה בזה ריוח גם לרופא). משא"כ כאשר אומות נלחמות זו בזו, האחד ינצח והשני יובס, מיד אומרים מלאכי השרת הללו והללו וכו' ח"ו או מזכירים זכות לאומה אחת כנגד השניה.
גם החשש מאמירת כוחי ועוצם ידי אחרי הניצחון הוא ודאי יותר ישיר במלחמה מאשר בחולי ורפואה. [אבל אולי אם יש ציבור מסויים מתוך העם שהוא מופקע ממעשה המלחמה בפועל, והוא נכלל רק בסכנה, אז החשש של כוחי ועוצם ידי כלפיו הוא לא יותר מאשר החשש של החולה שאם הרופא יצליח הוא יאמר כוחי ועוצם ידי. ועדיין יש לחלק כמובן].

[פלוריש]

ניצחון במלחמה בדרך הטבע מול ניצחון בדרך הנס - הרב משה סתיו. מחניך קדוש.pdf

(189.46 KiB) הורד 80 פעמים

[איש_ספר]

שוב עיינתי קמעה בענין של יהושע ואני חושב שהמסקנה היתה נמהרת:

בתחילת פ"ח אומר הקב"ה ליהושע

יהושע פרק ח

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ

כל עם המלחמה, היינו כל העם הראוי למלחמה, בניגוד לעצת המרגלים בפ"ז שלא להעלות עם כל 'עם המלחמה':

יהושע פרק ז

(ג) וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כָּל הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה:

זו הסיבה, לפי פשוטו, בגינה לא הסתפק יהושע בשלושת אלפים כבפעם הראשונה. משום שכך אמר לו הקב"ה.

ומלפנים מראש נכתב, שעל הנהגת הקב"ה אין אנו שואלים ואין אנו מבקשים להבין.

[ישראליק]

אולי שייך לנושא האשכול המושג ש"לב מלך ביד ה"

וע"פ מש"כ המלבים על אתר:

- הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו, לא כן לב המלך - אחר שבבחירתו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים, לכן לבו זה הכללי הוא ביד ה' - והוא בעניני הכלל משולל הבחירה, ומדמהו, לפלגי מים - שהמים ברדתם מהררי עד וממקורות רבות, יתאספו ויהיו לנחל שוטף, ומן הנחל יפלגו ויזרמו לתעלות רבות, ובפלגי מים אלה תלוי שלמות הכלל, שאם לא ישגיחו להטותם אל מקומות הצריכים, יעבורו ממקומות הישוב הצריכים למים אל המדבריות והיערות, או יתפשטו אל השדות העומדות במישור וישטפום, או אל הערים העומדים בעמקים ויחריבום, וע"כ ישתדלו האנשים לחפור להם תעלה ולהטותם אל מקומות הצריכים, ולישרם ולהסב אותם מן מקומות הבלתי צריך, וכ"ש ממקומות שיזיקו וישטופו, אחר שזה צורך הכלל, כן לב - מלך אחר שממעשהו יפלגו עניני הכלל אם לשבט אם לחסד אם למלחמה ואם לשלום, הם ביד ה', ויטה אותם לפי רצונו - בהנהגת הכלל, אם זכו יטהו לטובה ובהפך, ולא ימתין לשנות גמר מעשהו לפי רצונו, רק תחלת נטית הלב יטה לרצונו כמו שמטים פלגי מים בהתחלת הפלגותם:

[דרומי]

יש להעיר מזה שהדבר היחיד שקובעים תענית על ראייתו בלבד הוא 'חרב' -כלומר, אנשי מלחמה העוברים ממקום למקום, אף שאין נלחמים עם ישראל. ודו"ק.

[שילה צבי]

להעיר שגם בדרך הטבע מלחמה שונה משאר ענייני העולם הזה בהיותה יותר "רוחנית".
בכל דבר חשובה הרוח- מנתח לב צריך להאמין בהצלחת הניתוח וכו'- אך במלחמה פי כמה. כל מפקד (גם מפקד גוי באומות העולם) מבין שרוח הלחימה של הלוחמים חשובה הרבה יותר ממצבים רגילים.
והתורה מלמדת אותנו שבעם ישראל הרוח היא רוח ה', וה' מתהלך בקרב מחניך, וממילא גודל המחויבות שההתנהלות תהיה על פי התורה והמצווה וכו'.
בעניין האם אנחנו במלחמה או שזה רק גויים שצרו על עיר שיוצאים בשבת: אפשר לדון בגדרים המדויקים, אך כמדומה שלא מסתבר כלל לומר שמציאות כזו בעם ישראל לא תיקרא מלחמה.

[ש. ספראי]

רק הצצתי באשכול ואולי הדברים הוזכרו.
הגאון האדר"ת זצ"ל, בספר "חשבונות של מצוה", כתב (במצוה תרד) וז"ל: "לולי שהתורה התירה ללחום, לא היינו רשאים כלל לילך למקום סכנה. אלא שכך אמרה תורה כן, לא שייך כלל שום ספק סכנה בעולם. וכיון שיצאו בשם ד', אין מקום כלל וכלל לפחוד גם מחשש ספק סכנה בעולם, וק"ו הדברים מהא ד"שומר מצוה לא ידע רע". ויעוין מתיקת אמירה נעימה של רבנו הרמב"ם ז"ל "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה וכוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה", ואיך נוכל להטיל ספק ולומר שהקב"ה ציוונו למסור נפשנו לספק סכנה? רחמנא ליצלן מהאי דעתא! ודברינו נכונים שהוא ק"ו בן בנו של ק"ו ממצות ראיה שאינו דבר המזיק בבירור, ומ"מ הבטיח לנו השי"ת שלא נינזק. עאכו"כ למצוה שהשי"ת מצוונו לילך למקום ספק סכנה, שאם דעתנו שלמה ורצויה לרצונו ית"ש, לא יגיע כל אסון. וכמו שראינו בכל מלחמות המלכים הצדיקים, בכל אשר יפנו יצליחו", עכ"ל האדר"ת.

עי"ש שהאריך דלא כהמנ"ח הסובר שאין להיחלם בספק פיקו"נ. וכ' דרק גבי עכן מצינו שנפלו נפשות מישראל בגלל העוונות. אך בכל מלחמות ישראל, לא נפקד איש.

ואמנם דבריו אמורים לגבי מלחמת מצוה, אך לכאורה שונים הדברים במלחמת מצוה של להציל ישראל מיד צר, שבזה לכאו' משמעות הרמב"ם שאין את כל התנאים של הירא מעבירות ושנה ראשונה וכו'. וכל מי שיכול להילחם צריך להילחם.

[צופה_ומביט]

לפני הרבה שנים ראיתי, או במנ"ח או באדרת [אולי אצל מישהו אחר?], שכותב שלא שייך לדון על מלחמה מצד ספק פיקו"נ כי מלחמה כל עצמה היא ודאי פיקוח נפש, ואעפי"כ התירה/חייבה התורה. אולי ידוע למעלתו היכן הדברים?

[בברכה המשולשת]

יעויין משפט כהן סי' קמ"ב-קמ"ד

[סעדיה]

לפני הרבה שנים ראיתי, או במנ"ח או באדרת [אולי אצל מישהו אחר?], שכותב שלא שייך לדון על מלחמה מצד ספק פיקו"נ כי מלחמה כל עצמה היא ודאי פיקוח נפש, ואעפי"כ התירה/חייבה התורה. אולי ידוע למעלתו היכן הדברים?

עי' בחי' מרן רי"ז הלוי הפטרת בשלח

[צופה_ומביט]

תודה לרבנים העונים.

שוב עיינתי בזה והבנתי שמה שראיתי בזמנו הם הם דברי המנ"ח והאדרת שהביא הרב ספראי כאן. המנ"ח במצוה תכה, ג ותרד, ד, והאדרת בחשבונות של מצוה תרג. ובמנ"ח מכון ירושלים במצוה תכה ציינו למטה לגרי"ז בהפטרת בשלח.
ורק החלק שאיני זוכר היכן ראיתי, וגם כעת איני מוצא, הוא מי שטוען שגדר מלחמה אינו ספק פיקוח נפש אלא ודאי פיקוח נפש. ואולי כך הבנתי בזמנו את דברי המנחת חינוך. [ובאמת שכך היה מונח עד כה בזכרוני כחלק מזכרון עצם הדברים, שאלו דברי המנחת חינוך, וכעין צורת הדף של המנ"ח עומדת מול עיניי יחד עם גוף הדברים. וזכרתי שיש בזה גם דברי האדרת. ולכן התעוררתי לזה מדברי הרב ספראי שהביא את האדרת במחלוקתו זו עם המנ"ח].

ובגוף הנושא, הנה לפנינו שנחלקו בהבנת דעת החינוך הגרי"ז והאדרת. שלגרי"ז מלחמה זהו דין שיוצאים אפילו בספק פיקו"נ, דכך ציוותה תורה, דאף דיש סכנה מחויבים לצאת ולהכניס עצמו למקום סכנה. ואילו לאדרת אם חייבה התורה לצאת הרי בהכרח שאין ולא תהיה סכנה [וכתב שם להדיא: "שאין שייכות לזה לומר שהתורה לא דיברה על הניסים, אדרבה, בכה"ג דיברה תורה דווקא בניסים, שאל"כ לא היו רשאים ללחום כלל וכלל"].

ושיטה שלישית - ממוצעת בין הנ"ל - בביאור דברי החינוך ראיתי מביאים מהחמדת ישראל [לבעל הכלי חמדה] בשיטת הרמב"ן שבמלחמת מצוה שואלים באורים ותומים דהיינו לא שאלת הלכה האם מחויבים לצאת, דלא בשמים היא, אלא שאלת עתידות "הארדוף האשיג האציל", דהיינו האם יצליחו במלחמה. ורק אחרי שנודע להם העתידות שיצליחו במלחמה - רק אז הותר להכניס את כל היחידים למקום סכנה. ודוק שזו כעין שיטה ממוצעת בין האדרת לבין הגרי"ז.

[געצל]

בפשטות יש לומר שבשעת מלחמה שהסכנה גדולה כ"כ צריכים להשגחה מיוחדת כדי להינצל, ובלשון הרמב"ן (כשמפרש את הפסוקים של מלחמות ישראל) צריכים לנס. ולהבדיל משאר דברים שגם בדרכי הטבע הרגילים יכולים להצליח. וע"ע בפירוש הרמב"ן על הפסוק בפרשת עקב כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא וגו'.

[עושה חדשות]

גם האיסור לערוץ מפניהם ואל ירך לבבכם וכו' שהרמב"ם מנאו במנין הלאוין, הרי אין איסור לפחד ממחלה וכד'. ולכאו' הביאור כד' הקה"י המצו"ב, שהרי באמת אין הבטחה לחזור בשלום מהמלחמה, (וגט כריתות כותב לאשתו וכו'), ומ"מ אין לפחד מנצחון טבעי של האויב מחמת ריבוי הצבא וכד' אלא הכל תלוי ברצון השי"ת. ולא אשכחן כה"ג שלא לפחד מהתעצמות של מחלה או מסיכונים אחרים, אלא דוקא במלחמה וכנ"ל.

אוצר החכמה_קהלות יעקב - ט (נזיר, סוטה) - קנייבסקי, יעקב ישראל בן חיים פרץ_80_82.pdf

(4.4 MiB) הורד 69 פעמים

אבל בדברי הרמב"ן בפי' לאיוב (לו,ז) נראה להדיא שאין שום חילוק, עי"ש, ומתאים לשיטתו דפליג על מנין הרמב"ם הנ"ל.


יש לציין עוד לדברי רבינו בחיי פ' לך לך - אבל הענין היה, כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שלחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא רבוי עם, ולכך צוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה, שאמר הכתוב: (דברים כ, ח) "מי האיש הירא" וגו'.