נקודה שמטרידה אותי בעניני צדקה.
כאשר מבקשים ממני לתרום למוסד שאני באופן אישי נהנה ממנו (כגון מקבל ממנו משכורת מסויימת), אני חש שבעצם זו לא 'צדקה' אמיתית - אני בעצם עוזר לעצמי...
ולכן אעדיף לתת דוקא למוסד שאין לי ממנו כל טובת הנאה.
האמנם מחשבה זו נכונה?
למעשה, זו שאלה כללית על צורת הצדקה בימינו, שהרבה פעמים קורה - במיוחד בעניני 'קמחא דפסחא' וכיוצא בזה - שאדם נותן לקופת הקהילה סכום כצדקה, והנה לפתע הוא "אוכל פירותיה" בעולם הזה, שהרי הקופה מארגנת איזו חלוקה / מכירה בזול וכיו"ב שהוא עצמו משתכר ממנה...
ולמקרה קיצוני עוד יותר, שמעתי ממישהו שעבד כמגיד שיעור באיזה מוסד ובשלב מסויים המוסד קרס ולא שילמו לו כמה משכורות.
רב אחד יעץ לו שיקח לעצמו משכורת מתוך כספי המעשרות שהוא מפריש, שהרי למאי נפק"מ אם נותן את הכסף ישר למוסד או שמשלם לעצמו את חובות המוסד.
ולי זה נראה צורם ומוזר...
אשמח לכל תובנה ומידע בנושא זה.