מהו היחס הנכון לסיפורי התורה (בד' הגר"א קוטלר)

[עקביה]

בקונטרס המצו"ב (שמישהו העלה באשכול אחר ולקחתיו משם) מדבר ר' אהרן קוטלר על היחס הנכון לסיפורי התורה. הוא מאריך בשגב מעלתם של האבות והאמהות, ובכך שלא יעלה על הדעת ללמוד את המסופר עליהם בתורה כאילו היו אנשים רגילים.

בנוסף, נותן ר' אהרן מספר דוגמאות לסיפורים על האבות ומסביר כיצד צריך להבין אותם [הוא מזכיר בתוך דבריו, יותר מפעם אחת, שהם נאמרים אחר העיון והעמל בדברי חז"ל והראשונים. אודה מאד למי שיראה מקום בדברי רבותינו לדבריו].

באות ד הוא מדבר על גירוש הגר וישמעאל ע"י אברהם, ומרחיק את המחשבה שהייתה כאן תגרה בין שתי נשים על זכויות בניהם. ואז הוא מסביר מה כן ניתן להבין שהיה כאן - יצחק במדרגתו העצומה ודאי שלא היה מושפע לרעה מישמעאל, ובכל זאת היה עליו להשקיע כח כלשהו כדי לדחות את השפעתו של ישמעאל מעליו. שרה חסה על כח זה, שבמקום להיות מנוצל לעליה וגדלות יהיה מושקע בהדיפת השפעה רעה, ולכן היה חשוב לה לגרש את ישמעאל.

וכאן הבן שואל; הלא שרה לא משאירה מקום לפרשנות זו, היא מפרשת בעצמה מדוע חשוב לה שישמעאל יגורש (בראשית כא י): וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

וכי מי שקורא את הפסוק הזה ומבין אותו כפשוטו מבין בהכרח שהייתה כאן תגרה המונית ופשוטה בין שתי נשים על זכויות בניהם? הלא את הדבר הזה עצמו אפשר להבין באופן הרבה יותר נשגב; שמדובר כאן על השאלה מי הוא המשכו של אברהם, ישמעאל או יצחק. ולכן מיד אח"כ אומר לו הקב"ה כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. כלומר, כל מה שהבטחתי לך על 'זרעך' אינו אלא על יצחק, ולא על ישמעאל.

פירושו של רא"ק נחצב מתוך עולמו של ראש ישיבה ליטאי, מתמיד עצום, שהתורה היא כל מעייניו ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. אבל האם הוא יכול להיות הסבר לפרשה זו?


באות ה-ו מדבר רא"ק על יעקב ורחל.
הוא מאריך להרחיק את המחשבה שהייתה כאן תערובת כלשהי של רצונות, שאם כן זו פגיעה ממש ביעקב אבינו שדמותו חקוקה בכסא הכבוד, ומביא כמה ראויות מהפסוקים לכך שלא היה כאן עניין של רצון ואהבה כפי מובנם הפשוט, והוא מסביר שיעקב ראה שרחל, שמידתה היא השתיקה, מתאימה לו, שהוא עמוד התורה, והם משלימים זה את זה יעוי"ש.

כעת, את הראיות שמביא רא"ק לא קשה לדחות, כפי שכבר פירשו הראשונים על אתר, עיי"ש. אבל לגופו של עניין, התורה (בראשית כט) אומרת שלש פעמים שיעקב אהב את רחל. האם מכיון שמדובר ביעקב אבינו עלינו להוציא מקרא מדי פשוטו ולפרש כאן פירוש מחודש למילה 'אהבה'?
האם ההבנה שאהבה כאן היא אהבה במובנה הפשוט זו פגיעה ביעקב אבינו?
הלא אהבה יכולה לנבוע ממקום נמוך של תאווה גרידא, כמו אצל גוי מגושם [וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר], והיא יכולה לנבוע ממקום עליון ונשגב, של התאמה נשמתית.
האם כדי לא לפגוע ביעקב אבינו אנו נדרשים להמציא מובן חדש למילה אהבה, שלא מצאנו אצל רבותינו, לא אצל חז"ל ולא בראשונים?


באות ז מדבר רא"ק על הברכות שיצחק רצה לתת לעשו, ורבקה פעלה שיעקב יקבל אותן.
הוא אומר שתכניתו של יצחק הייתה שהיות ויעקב כולו קדש קדשים, לא טוב הדבר שיהיה עסוק בגשמיות, אלא הנכון הוא שיעקב ובניו יעסקו בתורה וברוחניות בלבד, ועשו ובניו יספקו את כל צרכיהם הגשמיים. כך יהיו כל ישראל במדרגה גבוהה ממדרגת הכהנים, ואילו זרע עשו, אמנם יהיו במדרגה פחותה ממדרגת ישראל היום, אבל בכל זאת יהיו עובדי ה' ע"פ מדרגתם ולא יאבדו לגמרי.
ואילו רבקה הבינה שאין זה כדאי שיעקב יהיה זקוק לעשו באופן כלשהו, אלא הוא צריך להיפרד לגמרי מעשו, ולכן הוא צריך לקבל את הברכות.

עתה נחזי אנן, הלא בתוך הברכות נמצא גם: הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (בראשית כז כט), וכוונת הדברים מפורשת עוד יותר בהמשך, בדברי יצחק לעשו: הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים. וכיצד ניתן להכניס בכוונת יצחק אבינו את מה שמסביר רא"ק?

[יבנה]

דבריו כשיטת בעלי המוסר שמוציאים דברי התנ״ך וחז״ל מפשוטם ואומרים שמדובר בדברים מעבר למושגינו ושלא חטאו והיה משהו דק ביותר וכדומה. וכבר מצינו את ר׳ אייזק שער עם דודינו ר׳ עשיו https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 2c4a7dd60b , ושטען שיוצאי מצרים והאנשים בזמן בית ראשון היו במדירה גבוה ולא חטאו, והחזו״א באגרותיו האריך לבאר שדבריו נסתרים מפסוקים רבים וחז״ל.

[יבנה]

ע״ע כאן https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=27291#p280149

[סגי נהור]

הנושא בכללותו כבר עלה ונידון יותר מפעם. אבל זאת ייאמר: פירוש סיפורי התורה בדרך הפרישות (בסגנון: יעקב רק רצה ללמוד תורה ללא הפרעה - וכדומה) ודאי אינו עולה יפה בעומק משמעות הכתובים, אם כי הדרשה תידרש ולא גרע משאר דרכי הדרש. אמנם הפתרון השלם של העניין בא רק מתוך ההבנה, שהעניינים העמוקים באמת, הנוגעים בשרשי השרשים של הדברים, יש להם גם ביטוי גשמי עוצמתי, וביטוי זה הוא פשט סיפורי התורה. ובאמת קשה להאריך בדבר זה כי הדבר תלוי בהבנת הלב, ועיין גם כאן.
לענין אהבת יעקב לרחל - השווה מגיד דבריו ליעקב להמגיד ממעזריטש סימנים יח-כ. והן הן הדברים.

[צופה_ומביט]

כדאי לראות את דברי רס"ג וגישתו לסיפורי התורה, בפתיחה לתפסיר.

[עקביה]

כדאי לראות את דברי רס"ג וגישתו לסיפורי התורה, בפתיחה לתפסיר.

איך מגיעים לשם?
אתה יכול להעלות, או למצער לתת קישור?

[צופה_ומביט]

נמצא באוצר. ספר "פירושי רב סעדיה גאון לבראשית", בהוצאת וההדרת משה צוקר.
עמ' 174 ואילך [בעמודי הספר].

[עקביה]

עסק ביש, זה אחרי 40 או 150עמודים הראשונים...

מישהו יכול להעלותו לכאן?

[הפצת המעיינות]

אולי תושבי לייקווד יכולים לספר לנו אם בחדרים בלייקווד מלמדים כדברי הגרא"ק?

[באמונתו]

הגר"א קוטלר זצ"ל, כתלמיד מובהק של הסבא זצ"ל, מייצג שיטת סלובודקה הידועה, לגבי הגישה לדמויות שבמקרא ("עשו הצדיק" וכו', ולדוגמא עיין המצורף).
מי שחלק כידוע, זהו מרן החזון איש זצ"ל באגרותיו (ביחס אל דברי רבי אייזיק שר זצ"ל, כלפי יוצאי מצרים).
אך כל האחרים - מינים ואפיקורסים! (דוד עם בת שבע - אין מקרא יוצא מידי פשוטו... וכן ע"ז הדרך).

[לבי במערב]

מישהו יכול להעלותו לכאן?

מתוך הפתיחה לתפסיר רס''ג.pdf

(2.43 MiB) הורד 183 פעמים

[עקביה]

מישהו יכול להעלותו לכאן?

מתוך הפתיחה לתפסיר רס''ג.pdf

תודה רבה!
יישר כח!

[עקביה]

דבריו כשיטת בעלי המוסר שמוציאים דברי התנ״ך וחז״ל מפשוטם ואומרים שמדובר בדברים מעבר למושגינו ושלא חטאו והיה משהו דק ביותר וכדומה. וכבר מצינו את ר׳ אייזק שער עם דודינו ר׳ עשיו viewtopic.php?f=46&t=11 , ושטען שיוצאי מצרים והאנשים בזמן בית ראשון היו במדירה גבוה ולא חטאו, והחזו״א באגרותיו האריך לבאר שדבריו נסתרים מפסוקים רבים וחז״ל.

יצוין שכאן לא מדובר על 'עשו הצדיק' וכיו"ב, אלא על האבות והאמהות עצמם.
הערתי על שלש נקודות. בראשונה הנושא הוא שרה אמנו, בשניה יעקב ורחל, ובשלישית יצחק אבינו.
והמגמה היא להפוך את הסיפורים ל"חינוכיים" יותר ממה שהם לכאורה.

[יבנה]

ר' הירש בבראשית י"ב י' כתב-

אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת, - למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקדוש ברוך הוא מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר: "הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי!" לעולם אל נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמוני עשה כן! התורה איננה "אוסף של מעשים טובים". היא מספרת מעשים שהיו, - לא מפני שהם מעשים מופתיים, - אלא מפני שהם מעשים שהיו.
אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמה את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו. נלמד מחכמי התורה הגדולים, - והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל. אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה.

וע״ע באלו:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=48&t=24662
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=53616
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=42120

[יבנה]

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות - שמונה פרקים פרק ז

ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה - נביא, כעדות הכתוב: +מלכים א' ג, ה+ "בגבעון נראה ה'" וכו', ומצאנו לו בפרוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, וזה בריבוי הנשים, וזו מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר, מבואר: "הלא על אלה חטא שלמה" וכו'. וכן דוד, עליו השלום - נביא, אמר: +שמואל ב' כג, ג+ "לי דיבר צור ישראל", ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: +דברי - הימים א' כב, ח+ "לא (אתה) תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת". ומצאנו לאליהו, זכור לטוב, מידת הכעס; ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים, ועליהם היה כועס, אבל בארו החכמים שה' הרחיקו, ואמר לו: לא יצלח לבני אדם מי שיש לו קינוי כשעור שיש לך, שהוא ימיתם. וכן מצאנו ששמואל פחד משאול, ויעקב נתיירא מפגישת עשו. ואלו המידות וכיוצא בהן - הן מחיצות הנביאים, עליהם השלום. ומי שהיו לו מהם שתי מידות או שלוש בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שהוא רואה את ה' מאחורי שתי מחיצות או שלוש.

[עזריאל ברגר]

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות - שמונה פרקים פרק ז

אם כי ביד החזקה בהלכות נבואה (מסתמא פ"ז מהלכות יסודי התורה) כותב שהנביא הוא גבור "המתגבר על יצרו ואין יצרו מתגבר עליו כלל".
ויש ליישב.

[עץ הדעת]

אהיה לפה להרב הנכבד עזריאל ברגר,
ואפרש שיחתו במה שאמר 'ויש ליישב'.

כי שאלה זו נשאלה בבית מדרשנו.
והיה המענה עליה כדלהלן:

לשיטת רבינו הגדול הרמב"ם,
שני עניינים שונים הם:
התגברות על היצר לחוד, ופחיתות המידות לחוד.

התגברות על היצר - מענין שמירת המצוות הוא.
ופחיתות המידות - מענין שלימות נפש החיה היא.


התגברות על היצר כיצד?
הרי שהיה יצרו מסיתו לעבור עבירה,
לא יאבה לו ולא ישמע אליו.
לא יועילו לו פיתוייו וחלקת לשונו,
כי גבורת הנביא למשול ביצרו מוחלטת היא,
ורצונו כרצון יוצרו ירוצץ רצון יצרו הצוררו.
[אמנם נראה שאין זה מן הנמנע שיחטא בשוגג בבלי דעת].

פחיתות המידות כיצד?
יש לו לאדם להשלים תכונות נפשו ומידותיה,
להביאה אל האמצע הרחוק משני הקצוות בשווה.
לפיכך, כל שהיה מוצא טבעו נוטה לאחד משני הקצוות,
אות הוא כי עדיין לא השלים נפשו.
אף לא פעל עולה ובדרכיו הלך,
ואף כי יפעל למען מטרה נעלה,
כאכזריות חימה להעניש הכופרים וכדו',
לא תסור ממנו פחיתות מידה זו,
שהרי סוף סוף שם אכזריות עליה.

[ועל כן, אף כי יצדיקו חכמינו ז"ל את פחדו של שמואל
שאין בזה משום חסרון 'מידת הבטחון' הראויה לצדיקים
לפי שבמקום שההיזק מצוי לא נאמרה שמירה זו,
עדיין סובר רבינו כי מידת הפחד עצמה לא היתה לפי המיצוע,
סוף סוף היה שמואל ירא וחושש.
והרי בזה נטה מן האמצע לקצה האחד של הפחד.
ומשכך, הרי נתגלה חסרון מסוים בנפשו של שמואל.]

ולפי שמצא רבינו 'פחיתות מידות' אצל כמה מהנביאים ע"ה,
הגיע לכלל מסקנה שאין זה מונע מהם השגת הנבואה.

ולפי דרכנו למדנו,
כי לא 'שלמות נפש חיה' מבקש ה' מאת נביאו,
כי אם 'שלימות גבורת היצר' במצוות.

[והמעיין יראה כי הדברים תואמים מלמעלה בפרק הקודם לו,
בענין שלימות הנפש, שאינה מוכרחת משלימות המצוות.
כי יש מצוות שמעיות שאין בהם מבוא לשלימות הנפש,
ואדרבה פשט לשון רבינו בביאור 'לא יאמר אי אפשי בבשר חזיר',
מורה כי הנמנע ממנו מפני ש'אי אפשי' לו בנפשו מצד עצמה,
הרי לא נשלמה נפשו בזה, וחוכך אני לומר שחסרון הוא לה.
והמצוות השכליות שבהם תשלם נפש האדם,
וכי יאווה רע ייאמר עליו 'נפש רשע איותה רע',
מכל מקום כל שיתגבר על יצרו יקבל שכרו.
הא למדת שהמתגבר על יצרו אינו נובע דוקא משלימות הנפש,
אלא עתים שדוקא פחיתותה גרמה לה להגביר היצר,
ומכל מקום האדם המתגבר עושה רצון קונו בזה, וראוי הוא לנבואה.

והדברים בשיטת רבינו מתארכים ועולים מעלה מעלה,
בענין שלימות מידות הנפש, מה טיבן ומה תכליתן,
ומחלוקתו עם חכמי ישראל האחרים בעניינים אלו.
ומכל מקום לשם ביאור הדברים הנ"ל די בחילוק זה.]

[צופה_ומביט]

הרמב"ם ביסוה"ת שם קשר לכאורה את ענין ההתגברות על היצר לעניין המידות, וזה לשונו:

גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד

ויש לעיין בזה היטב גם בפרקי הנבואה במו"נ ח"ב.

[עץ הדעת]

אמת ויציב.
קשר גם קשר.
אולם יש לבאר מהותו של קשר זה.

גבורה על המידות, אינה מהווה תיקון להן,
היא הגברה של הדעת על המידות שלא תשלטנה.
אבל אינה מתקנת אותן.

כי הנה כאשר נתבונן בדברי רבינו הגדול,
נראה כי 'גבור במדותיו' נזכר כבר בשמונה פרקים, וז"ל:
"ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן, והוא אומרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר". אמנם 'חכם' הוא כולל המעלות השכליות בלא ספק. ו'עשיר' היא ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו 'עשיר', והוא אומרם בגדר העשיר: "אי זה הוא עשיר? השמח בחלקו", כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן 'גיבור' היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר, שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומרם: "אי זה הוא גבור? הכובש את יצרו".
ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי" וכו'.

הנה כי כן, מבחין רבינו בין שני סוגי מעלות:
מעלות שכליות, ומעלות מידותיות.
העושר והגבורה המוזכרים בדברי רבותינו,
מפרשם רבינו על עניינים חלקיים מכלל מעלות המידות.

ונמצאנו למדים:
הגבורה היא מעלה מסויימת במידות.
העושר גם הוא מעלה מסויימת במידות.
אבל שתיהן יחד אינם מקנות את 'שלימות הנפש'.
אכן מעלות גדולות הן, ומרכזיות הן,
אך אינן מקיפות את שלימותה של הנפש.

כעת נבוא לברר:
האם מי שאין 'יצרו מתגבר' עליו בשום דבר,
הוא בעל שלימות נפשית?
והתשובה שלילית:
הוא גבור.
אפשר לו שלא יסתפק במועט,
אפשר לו שנפשו תלך אחרי תאוה,
אפשר לו שיטה אל הכעס,
כל אלה דברים מפורשים בלשון רבינו.

ובמה אם כן תתבטא 'גבורתו' במידותיו?
זאת נסינו להגדיר: בכך שלא יגיע לידי מעשה שלילי.

תכונות שליליות יכולות להיות לו, אבל יצרו לעולם לא יתגבר עליו,
ולא יוכל דמיונו להשתמש עם פחיתות מידותיו כדי לגרום לו לעבור איסור.

הגבורה היא תנאי לכניסה לעולם הנבואה, בלעדיה לא יכנס אליו.
הפחיתות, כפי מדרגתה, אינה אלא מסך בתוך תוכו של עולם זה.

[מגופת חבית]

בקונטרס המצו"ב (שמישהו העלה באשכול אחר ולקחתיו משם) מדבר ר' אהרן קוטלר על היחס הנכון לסיפורי התורה. הוא מאריך בשגב מעלתם של האבות והאמהות, ובכך שלא יעלה על הדעת ללמוד את המסופר עליהם בתורה כאילו היו אנשים רגילים.

בנוסף, נותן ר' אהרן מספר דוגמאות לסיפורים על האבות ומסביר כיצד צריך להבין אותם [הוא מזכיר בתוך דבריו, יותר מפעם אחת, שהם נאמרים אחר העיון והעמל בדברי חז"ל והראשונים. אודה מאד למי שיראה מקום בדברי רבותינו לדבריו].

באות ד הוא מדבר על גירוש הגר וישמעאל ע"י אברהם, ומרחיק את המחשבה שהייתה כאן תגרה בין שתי נשים על זכויות בניהם. ואז הוא מסביר מה כן ניתן להבין שהיה כאן - יצחק במדרגתו העצומה ודאי שלא היה מושפע לרעה מישמעאל, ובכל זאת היה עליו להשקיע כח כלשהו כדי לדחות את השפעתו של ישמעאל מעליו. שרה חסה על כח זה, שבמקום להיות מנוצל לעליה וגדלות יהיה מושקע בהדיפת השפעה רעה, ולכן היה חשוב לה לגרש את ישמעאל.

וכאן הבן שואל; הלא שרה לא משאירה מקום לפרשנות זו, היא מפרשת בעצמה מדוע חשוב לה שישמעאל יגורש (בראשית כא י): וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

וכי מי שקורא את הפסוק הזה ומבין אותו כפשוטו מבין בהכרח שהייתה כאן תגרה המונית ופשוטה בין שתי נשים על זכויות בניהם? הלא את הדבר הזה עצמו אפשר להבין באופן הרבה יותר נשגב; שמדובר כאן על השאלה מי הוא המשכו של אברהם, ישמעאל או יצחק. ולכן מיד אח"כ אומר לו הקב"ה כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. כלומר, כל מה שהבטחתי לך על 'זרעך' אינו אלא על יצחק, ולא על ישמעאל.

פירושו של רא"ק נחצב מתוך עולמו של ראש ישיבה ליטאי, מתמיד עצום, שהתורה היא כל מעייניו ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. אבל האם הוא יכול להיות הסבר לפרשה זו?

איני מגיב לגופו של ענין, אך היות שכנראה אין הכותב כאן מכיר עולמו של הגרא''ק ובודאי לא הגרא''ק עצמו, אביא פרט אחד, שפעם אחת כשדיבר ברבים [לבעלי בתים לטובת הישיבה] ציטט פסוק בישעיה ונכשל באיזה מילה, וכדי לתפוס עצמו מילל מראש אותו פרק עד שיגיע לאותו פסוק במהירות עצומה כדרכו [שמעתי מהעומד אצלו]

[עקביה]

איני מגיב לגופו של ענין, אך היות שכנראה אין הכותב כאן מכיר עולמו של הגרא''ק ובודאי לא הגרא''ק עצמו, אביא פרט אחד, שפעם אחת כשדיבר ברבים [לבעלי בתים לטובת הישיבה] ציטט פסוק בישעיה ונכשל באיזה מילה, וכדי לתפוס עצמו מילל מראש אותו פרק עד שיגיע לאותו פסוק במהירות עצומה כדרכו [שמעתי מהעומד אצלו]

לא הבנתי כלפי מה באה תגובה זו.
האם כת"ר הבין מדבריי שאני סבור שרא"ק שכח פסוקים מפורשים?
הלא מדובר בפסוקים בחומש בראשית שכל ילד מכיר.
לא כתבתי אלא כנגד המגמה. ומ"מ חס לי וחלילה לי מלזלזל ברא"ק, שאמנם לא זכיתי להכיר אישית, אבל בהחלט קראתי עליו. מובן שמחשבת פחיתות כזו לא עלתה בדעתי.

[עקביה]

באות ז מדבר רא"ק על הברכות שיצחק רצה לתת לעשו, ורבקה פעלה שיעקב יקבל אותן.
הוא אומר שתכניתו של יצחק הייתה שהיות ויעקב כולו קדש קדשים, לא טוב הדבר שיהיה עסוק בגשמיות, אלא הנכון הוא שיעקב ובניו יעסקו בתורה וברוחניות בלבד, ועשו ובניו יספקו את כל צרכיהם הגשמיים. כך יהיו כל ישראל במדרגה גבוהה ממדרגת הכהנים, ואילו זרע עשו, אמנם יהיו במדרגה פחותה ממדרגת ישראל היום, אבל בכל זאת יהיו עובדי ה' ע"פ מדרגתם ולא יאבדו לגמרי.
ואילו רבקה הבינה שאין זה כדאי שיעקב יהיה זקוק לעשו באופן כלשהו, אלא הוא צריך להיפרד לגמרי מעשו, ולכן הוא צריך לקבל את הברכות.

עתה נחזי אנן, הלא בתוך הברכות נמצא גם: הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (בראשית כז כט), וכוונת הדברים מפורשת עוד יותר בהמשך, בדברי יצחק לעשו: הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים. וכיצד ניתן להכניס בכוונת יצחק אבינו את מה שמסביר רא"ק?

לאחרונה העירוני שאף המלבי"ם מפרש באופן דומה את כוונת יצחק לברך את עשו.
ובאמת מה שקשה לי על רא"ק קשה לי גם על המלבי"ם.