אסונות לאחרונה

[עקביה]

חברים נכבדים מאד!
יצאתי מביתי למספר ימים ובמקומי לא כ"כ נוח לי לכתוב.
אני כן קורא את דבריכם ומחכים, אבל לא נוח לי להגיב עליהם. אולי עד אמצע שבוע הבא.
אי"ה אכתוב תגובות על הנכתב כאן, אבל יקח קצת זמן עד שזה יקרה.
תודה על הדיון המחכים, ולהשתמע.

[יונת אלם]

יש עוד רעה חולה שכשיש אסונות קשים רח"ל ומבינים שמשמים מעוררים את הציבור ומזעזעים כל לב ומצד שני הרי אנחנו רוצים להמשיך את החיים רגיל ושאף אחד לא יפריע לנו. שני מילים פותרים את הבעיה "קרבן ציבור" אלו שהחכו לעולמם היו קרבנות של הציבור וממילא כל הבעיות שייכות ל"ציבור" ולא לי היחיד...
מלבד עצם זה שמתנערים בכך מחובת התשובה בחז"ל ובתורה מבואר לא כך. שנדב ואביהוא למשל מתו ביום הקמת המשכן ודאי שזו היתה טרגדיה נוראית ואהרן לא אמר שהיו קרבנות ציבור ולא משה. משה אמר שידעתי שבקרובי אקדש ולא ידעתי במי אבל הם מתו בחטאם ולא בגלל שהיו קרבנות ציבור.

[פנחסויפלל]

לגופו של נידון: הרי כל צרה שהיא, מלמדת על משפטי ה', ועל חומר הדין. גם אם היא צרת יחיד.
ועל כן, יש סברא גדולה להבין, שכל צרה ובפרט צרה משונה - שפירסומה רב - יש בה בכדי לעורר את היחידים על עומק הדין.
ואם יש זלזול בהתעוררות זו, כביכול יש בזה הכחשה לאמונה בחומר הדין.
משל למה"ד: כמה ילדים בכיתה התנהגו לא יפה. תפס הרב'ה ילד אחד [למה דוקא אותו? מסיבותיו הוא], והכהו מכות נמרצות, ושלחו למנהל.
לא עברו חמש דקות, ושוב שאר הילדים התנהגו לא יפה. מעתה הרי יגיע לאותם ילדים, שבע על חטאתם. הרי ראו מה עבירה עושה, ולא לקחו מוסר.
ואך טוב יבוא על כל בית ישראל.

[לארץ ולדרים]

יש עוד רעה חולה שכשיש אסונות קשים רח"ל ומבינים שמשמים מעוררים את הציבור ומזעזעים כל לב ומצד שני הרי אנחנו רוצים להמשיך את החיים רגיל ושאף אחד לא יפריע לנו. שני מילים פותרים את הבעיה "קרבן ציבור" אלו שהחכו לעולמם היו קרבנות של הציבור וממילא כל הבעיות שייכות ל"ציבור" ולא לי היחיד...
מלבד עצם זה שמתנערים בכך מחובת התשובה בחז"ל ובתורה מבואר לא כך. שנדב ואביהוא למשל מתו ביום הקמת המשכן ודאי שזו היתה טרגדיה נוראית ואהרן לא אמר שהיו קרבנות ציבור ולא משה. משה אמר שידעתי שבקרובי אקדש ולא ידעתי במי אבל הם מתו בחטאם ולא בגלל שהיו קרבנות ציבור.

כל זה נכון כשבאים לדבר על האנשים שלהם עצמם קרתה הצרה אך כשבאים לדבר על זהשהצרה שייכת גם לאנשים אחרים ולא רק לסובבים אותם ממש ודאי אין סיבה להניח ששייך לבעיות של היחיד דא"כ לא קשור אלינו כלל

[עובדיה חן]

https://www.kolhalashon.com/new/Media/P ... ang=Hebrew

[נחומצ'ה]

בבית כנסת המרכזי של גני גאולה בשכונת רוממה, הועלתה הצעה בעקבות האסון הנורא, מדין 'קרובים אל החלל'.
הם הכינו רשימה של 'עשה טוב'. היינו, לא חיפשו בלתקן את השני אלא כ"א להוסיף ולהדר בעצמו. [הביאו כ20 דוגמאות להידורים פנימיים].

[גימפעל]

הגר"ש אלתר ניחם את משפ’ גלושטיין - צפו

יומיים לאחר האסון הכבד ברחוב שמגר בירושלים, בו נספו האם ושתי בנותיה למשפחת גלושטיין, נכנס אחד מבני המשפחה לראש הישיבה הגר"ש אלתר וביקש ממנו לכתוב לאבלים מכתב ניחומים על אסונם הנורא. אבל ראש הישיבה הביע את רצונו לעלות בעצמו לבית האבל ולהשתתף מקרוב באבלם הכבד. כך נודע ל’חדשות JDN’.

כפי שהבטיח זמן קצר לאחר מכן, ראש הישיבה אכן עלה לבית האבלים ובמשך דקות ארוכות ישב להאזין בעיניים דומעות לאב ולבנים האבלים. לאחר שסיימו לספר על האימא והבנות שחייהם נגדעו, פתח בדברי ניחום מרגשים. כאשר עין לא נותרה יבשה.

בדברי הניחומים, שמובאים כאן ב’חדשות JDN’ במלואם, אמר ראש הישיבה: "לשפת אמת – נפטר אח בצעירותו בגיל ארבעים, והוא השאיר ארבעה עשר יתומים, כשהשפת אמת קם מהשבעה הוא אמר: כזאת אכזריות יכול לעשות רק בעל הרחמים. רק בעל הרחמים. לא בשר ודם. במילים האלה מקופל הכל.

"הגמרא אומרת בשילוח הקן, אסור להגיד שהקב"ה אמר ‘לא תקח האם על הבנים’ בגלל רחמים – עושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. כשאומרים לא לקחת האם מצפורים – את זה אתה מבין, וכשאני לוקח ‘אם על בנים רֻטָּשָׁה’ – אז אתה לא מבין? זה גם רחמים.

"אנחנו לא מבינים, אנחנו לא יודעים, אי אפשר לדעת, אבל זה רחמים גמורים, הקב"ה הוא אב הרחמן, אנחנו לא מבינים, היא מבינה – היא והאחיות, שמה מבינים היטב. פה יש את השאלה, אבל אחרי השאלה יש את התשובה, הקב"ה הוא אב הרחמן.

"כתוב בפסוק שהקב"ה אומר לא לענות יתום, כי אם תענה אותו אני ישמע את הצעקה שלו, ובסוף הפרשה כתוב ‘ושמעתי כי חנון אני’. נשאלת שאלה, אסור לענות יתום? מי עשה אותו יתום? מי אילמן? מי ייתם? אתה הרבונו של עולם, איפה הרחמנות? אומר הקב"ה ‘ושמעתי כי חנון אני’ – אני חנון, זה מדת הרחמים!

"אנחנו לא יודעים, אנחנו לא מבינים, אבל זו הנחמה היחידה שאפשר בה להיאחז, לדעת שיש פה רחמים, יש פה אב הרחמן שפורס את הכנפיים, אבי יתומים ודיין על האלמנים, הוא משגיח והוא נותן כוח, והוא מחזק. אין תשובה אחרת, אי אפשר בכלל לגעת פה אחרת בשאלה.

"וכששומעים מה שהיה פה, איזו אמא היא הייתה, איזו אשת חבר היא הייתה, את ההפלגות, ואת הכיבוד אב ואם – למען יאריכון ימיך, אז השאלות נהיות עוד יותר גדולות, כמו שכתוב בגמרא היכן אריכות ימיו של זה. אבל הקב"ה הוא אב הרחמן, הוא יודע, שום דבר לא קורה בלי סיבה. זה הדבר היחידי שאנחנו יכולים…

"זה לא נגמר, כי כשהבנים רואים כאלה דברים מאמא ומאבא, הם ממשיכים, יש לכם את זה בדם, יש לכם את זה בנפש, את התכונות, את הלתת על תורה, את הלתת על כיבוד אב, את הלתת, את הלוותר, תמיד לתת בשביל השני – גם כשרוצים, יש לכם את זה, זה לא נגמר, זה נמצא, זה נמצא. ואבי יתומים יגדל אותכם, את כולם, באופן שצריך להיות.

“המקום ינחם אתכם, ה’ יתן לכם כח לשמור את הבית, עם כל המעלות, וה’ יחזק אותכם, אלקים יחנך בני. ויהיו רק בשורות טובות”.

https://drive.google.com/file/d/1-H523f ... C-2k1/view

[לבי במערב]

ה] זה ברור שכל פעם שאדם מזדעזע ומתעורר צריך לנצלו לשוב בתשובה ולתקן מעשיו כדאיתא בשע"ת לרבינו יונה, אבל אין זה טעם לעצם האירוע אלא ענין הראוי שישוב אל השם תמיד.

אדרבא, זהו אכן טעם לעצם המאורע - כדי שעל־ידו ישוב האדם בתשובה (מחמת ההתעוררות והזעזוע). ונרמז במספורו הזהה של הסעיף דלקמי'...

[ונתנו ידידים]

זה אינו טעם להמאורע. מה שקרה למשפחת פלוני הוא עניין פרטי ששייך אליהם. מה שאומרים שאילו לא היה ראוי שיגיע צער למישהו אחר זה לא היה קורה הוא כמשמעו, דהיינו שאם לא הייתי ראוי לצער זה לא היה מגיע אלי הצער ויש כמה דרכים לזה לדוגמה שפשוט לא אידע מהמקרה. אבל אין זה אומר שזהו אחד הסיבות להמאורע אלא שלא הייתי זכאי להינצל מן הצער.
מה שהאדם צריך להתעורר הוא כמו שראוי להתעורר ממה שנזכר ביום המיתה וכן כשמגיע ימי זקנה וכן כל דבר התעוררות המגיע לאדם צריך לנצלו ולשוב ואם לא ינצלו יהא עליו תביעה על שלא ניצל התעוררות שהגיע אליו. בפרט שענין זה ששמע עליו ע"כ ששייך אליו כמו שאמרתי כאן וכן בהודעה הנ"ל וא"כ ודאי שחייב להתעורר אבל אין זה סיבה להאירוע, והנוסח של קרבן ציבור שמרבים להשתמש בו ודאי שטעות גדול הוא.

[לבי במערב]

לא נקטתי ב'נוסח קרבן־ציבור'.
כמובן שאין זו סיבת הארוע (היינו: עיקר הטעם שמחמתו ארע), כי אז הי' בא בגבולו ובביתו־שלו, אך בהחלט יתכן למנותו כטעם לארוע (בין שאר סיבות). ובפרט אם יתעוררו רבים עי"ז.

[באמונתו]

מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר, שאסונות גדולים מזעזעים (דוגמת מחיקת משפחה בבת אחת וכיו"ב רח"ל), שורשם בעוונות שבין האדם לחברו דווקא.
ממילא אף בשואה, הגורם נמצא אפוא בדברים בין האדם לחברו.
חבר מצאתי כדעתו הגדולה, ה"ה הגאון הקדוש רחמ"ד וייסמנדל זצ"ל - "צדיק השואה", וכמצורף.
מקור ראינו בחז"ל לתפיסה הזאת, מלבד החורבן על שנאת חינם, אף מהמבול, כלשון רש"י בראשית ו':

כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.

[אראל]

וכי מותר לבכות בשבת?

[באמונתו]

וכי מותר לבכות בשבת?

ראה המפורש בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפח סעיף ב.

[עקביה]

שבוע טוב!

כעת מתאפשר לי לכתוב בנוחות ב"ה. ובכן,

ראשית, תגובתי הראשונה באשכול זה התייחסה למה שכתב פותח האשכול, שרצה לגזור מסקנה ברורה מתוך האסונות שאירעו. ונדמה לי שגם ר' מק"מ וגם ר' סג"נ מסכימים שאין אפשרות לעשות כזה דבר.

שנית, ר' ונתנו ידידים, יישר כח על דבריך.

שלישית, לגבי דברי ר' מק"מ,

והאמת, שהקב"ה הוא בלתי מושג, והכל בטל אצלו והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. ואין להשיג את משפטיו כלל וכלל, וגם מה שנראה כן מובן הוא טעות, כי אין לנו דרך להשיג אותו, ואפילו לומר עליו שאין להשיגו הוא טעות, כי אינו בגדר השגה, והוא כאומר על דבר חכמה עמוקה שאי אפשר למשש אותה בידיים מחמת דקותה, שכל השומע יצחק לו. והוא הדין למידותיו ודרכיו שאינן מושגות בעצם.

אלא שבתורה נמסר לנו את דרכיו וחוקיו, שהוא עושה חסד משפט וצדקה, ויחד עם זה נמסר לנו שלעולם אי אפשר להבין את פרטי ההנהגה אלא רק את כלליה, וגם בכללים יש סייגים ופרטים שאין להבינם. וכל זה הוא תחילת מוצא הדיון, שאין להבין בקב"ה ודרכיו מאומה.

אלא מה שנוגע אלינו הוא, שאנחנו עבדיו, ואנחנו צריכים לעבוד אותו כבנים ועבדים, למרות שאין שום ייחוס ביננו ובינו, ולמרות זאת אנחנו פונים אליו ומתחטאים אליו כבן לאביו וכעבד לאדונו, ומקיימים איתו קשרי אהבה ויראה וכו'. כי כך היא דרך התורה, לעבוד אותו עם ההרגשות שלנו. ולהיפך, זה עצמו תמוה מאוד, אלא שהקב"ה נתאווה להיות לו דירה בתחתונים, והוא רוצה את מעשיהם הטובים, ויחד איתם את רגשותיהם המוגבלים.

יש כאן כמה קפיצות ודילוגים ופערים לא מוסברים, אבל מילא, כבר התרגלנו לזה ואנחנו חיים עם זה.

ולפעמים מצינו בנביאים ובצדיקים שהטיחו דברים כלפי מעלה. ואצל אדם פשוט הוא כפירה, אלא שהם היו כל כך חדורים בהבנת אפסותם כלפי הבורא, עד שהיה להם רשות לעשות שימוש ברגש ההתמרמרות וההתמרדות, כי כיון שיש התעוררות רגש כזו, הרי שיש בכך גם סוג עבודה כלפי הקב"ה, של ילד המתמרמר כלפי אביו, אבל אדם רגיל עליו להיזהר מכך.

לא ברור. אם הנביאים כל כך חדורים בהבנת כל מה שנתבאר לעיל, מדוע יש בקרבם רגש ההתמרמרות וההתמרדות? ובכל מקרה לא מובן למה לנביאים מותר ואילו אצל אדם רגיל זו כפירה.

וכל רגש שמתעורר באדם בא בהשגחה פרטית, ולפעמים האדם צריך להילחם ברגש הזה, ולפעמים לזרום איתו בשמחה ולעבוד איתו את הקב"ה, ולפעמים רק להיכנע אליו ולהכיר בחוסר היכולת שלו להיאבק מולו. והעובדה שאין לנו שלחן ערוך מסודר כיצד לנהוג בכל התרגשות, לא פותרת שום דבר, כי ממה נפשך, אם ניתבע על כך, הרי שבתוכינו ידענו מה הדרך הטובה יותר ללכת אחריה, ואם לא ניתבע על כך, הרי שבאמת אין בזה נפקא מינה.

אני מבין שהמסקנה היא שבאמת אין לנו מה לומר ומה לעשות נוכח האסונות שאנו פוגשים כעת, מלבד מי שיודע בתוכו מה הוא אמור לעשות עם הרגשות הפוקדים אותו בעקבות אותם אסונות. מאיפה הוא יודע? השד יודע.

אבל את ה'ממה נפשך' לא הבנתי. הוא מוצג על שם העתיד, ולכאורה היה צריך להציגו על שם ההווה - אם בתוכינו ידענו מה הדרך הטובה יותר ללכת אחריה, הרי שניתבע על כך, ואם לא ידענו, לא ניתבע על כך.

אינני יודע להשיב בקשר לאדם שפותח את העיתון וקורא בו דברים. אני כן יודע להשיב באופן כללי בקשר לאדם שחש זעזוע, ולא משנה ממה. ואני יודע להשיב שהזעזוע הזה בא בהשגחה פרטית, ויש לו מטרה.
והמטרה היא או להתעורר בתשובה, או להתעורר בהצדקת דינו של הקב"ה, או לנסיון האם יפול לעצבות ויימנע מעבודת ה'. ומי שלא יקיים את הדרישה שנדרשת ממנו, התעצל בעבודת הקב"ה, והטיעונים על כך שאין לנו "הוכחות" למה היתה בדיוק הכוונה לא יועילו מאומה, כי לא מבקשים ממנו הבנה אובייקטיבית בנוגע למשפטי ה', דבר שאינו קיים כלל, אלא את התחושות הסובייקטיביות הנכונות. ואיך יודעים מה הנכונות? לפי מה שיודעים, לפעמים מתחושה פנימית, ולפעמים מדברי אדם גדול שנראה לנו להישמע אליו. וכאמור, מי שבאמת לא יודע, לא ייתבע על כך, ומי שכן מרגיש, אלא שהוא מנסה להיות "אויבער חוכעם" ולשאול את השאלה הגאונית(!) "מי יימר?", זה טוב מול אנשים כערכו, ולא מול מי שלפניו גלויות כל המחשבות.

לכך כבר התייחסתי לעיל.

רביעית, לגבי דברי ר' סג"נ,
לגבי הגמ' בחגיגה, לא כתוב שם שהמלך דיבר ברמיזה, אלא רק שהמין דיבר ברמיזה עם ריב"ח. העניין הוא שכמו שהיה ליצן חצר היה גם חכם חצר, וחכם חצר אמור להבין את שפת הסימנים והרמיזות. בפרט שהוא התחיל בזה. כאשר התברר למלך שהחכם שלו לא מה שהוא מתיימר להיות, הוא הרג אותו.

עכ"פ לעניינינו הסיפור בגמ' הוא רק משל, ודרושה כמובן התייחסות לגופם של דברים.

מה שאני מבין ממה שהובא בשם הבעש"ט ודגל מחנה אפרים הוא שאין ידיעה על עצם המקרים למה קרו, אלא האדם אמור לראות בהרגשה או במחשבה שהגיעה אליו, שדר משמים, לנסות להבין מה מנסים לרמוז לו ולהתעורר מכך לתשובה וכיו"ב.
מה שחשוב לעניינינו הוא שאת השדרים האלה האדם נוטל לעצמו. אין בהם שום הסבר לאסונות שקרו.

[עקביה]

לגופו של נידון: הרי כל צרה שהיא, מלמדת על משפטי ה', ועל חומר הדין. גם אם היא צרת יחיד.
ועל כן, יש סברא גדולה להבין, שכל צרה ובפרט צרה משונה - שפירסומה רב - יש בה בכדי לעורר את היחידים על עומק הדין.
ואם יש זלזול בהתעוררות זו, כביכול יש בזה הכחשה לאמונה בחומר הדין.

חוששני שאין זה כך. ראה נא מדרש זה:

ויקרא רבה (וילנא) פרשת קדושים פרשה כד
א [יט, ב] קדושים תהיו הה"ד (שם /ישעיהו/ ה) ויגבה ה' צבאות במשפט תניא א"ר שמעון בן יוחאי אימתי שמו של הקדוש ברוך הוא מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדת הדין ברשעים ואית ליה קריין סגיין (יחזקאל לח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' וכתיב (תהלים ט) נודע ה' משפט עשה בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי למען דעת צדקות ה' והדין ויגבה ה' צבאות במשפט.

מה שיש לנו ללמוד מאסונות הנוחתים בעולם הוא כאשר מקרים אלה מיוחסים למדת המשפט. כלומר מדובר בעשיית דין ברשעים. אבל כאשר אנו רואים מקרים הנראים לעינינו הטרוטות כהנהגת הבריון של השכונה, זה שמחלק מכות למי שנמצא לידו סתם כך, כי בא לו, קשה מאד ללמוד מכך משהו.
ודאי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, אבל אין לנו שמץ מושג על מה זה בא. לא עולה על דעתנו לומר שאלה שנהרגו בתאונת האוטובוס או נרצחו ע"י מחבל רח"ל היו רשעים שקיבלו את עונשם ח"ו. לכן נשארנו עם סימן שאלה אחד גדול.

[עקביה]

לגבי הסיפור על הח"ח שהובא בעמ' הקודם של האשכול (נדמה לי שזה סגנונו של ר' ש"מ וולך),
זה בדיוק הנושא, האם יתכן שהמטרה היחידה בהריגתם של מאה אלף סינים היא כדי שהח"ח יזדעזע?

[חברא]

בכללות נושא האשכול, לא ראיתי שהביאו דברי הרמב"ן (שער הגמול):

ואם תשאל ותאמר הרי שתקנו חכמים דרכים הללו לפי קבלתם ולפי הכרע פסוקי התורה והנביאים, אם כן מהו זה שהנביאים צווחים על הענין הזה, ומהו שתמה ירמיה (יב, א) על הרשעים 'צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה', ואמר דוד (תהלים עג, יג) 'אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי' וגו', ותמה ישעיה (סג, יז) על הצדיקים 'למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך', ואמר חבקוק על שניהם (א, ג) 'למה תראני און ועמל תביט שוד וחמס לנגדי', וכתיב (שם פסוק ד) 'כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל', ונתוכחו איוב וחבריו על דבר זה הרבה, ורבותינו עצמם אמרו (אבות ד, טו) אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים.

דע שיש מרבותינו שחולקין בזאת המדה, יש מהן מי שאומר אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, ונדחו דבריו בגמרא (שבת נ"ה א') באין מיתה בלא חטא, שיש מתים בעטיו של נחש הקדמוני, והוא חטאו של אדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו, כענין שנאמר בעלי ובביתו, אבל באין יסורין בלא עון לא נדחו דבריו ... ואמרו בגמרא ופליגא דר' מאיר דתנא משמיה דר' מאיר שלא נתנו למשה זו המדה שנאמר (שמות לג, יט) 'וחנותי את אשר אחון' אף על פי שאינו הגון, 'ורחמתי את אשר ארחם' אף על פי שאינו הגון, כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם, לומר שלא נמסרה המדה הזו לדעתו של אדם.
והנה כפי הסברא הראשונה הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת, וזה שאומרים הנביאים בדבר זה ומה שצווחין על הענין אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חליו ומפליג בחזקת החולי וצועק על תוקף הצער והכאב, והיאך אירע לו כך והיאך אפשר לו ענין צערו הגדול, כלומר שהנביאים מתמיהין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו רבש"ע למה תתנהג בזו המדה ונבלה ימינו בבהלה, ואלה הרשעים שפושטין ידם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם. אף על פי שיודעין שהמדה אמת והמשפט צדק. ....
וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם.
ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה,
ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב - וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו - אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סוד העיבור, אם זכהו האלקים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו.

ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלקים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים.

ואם תשאל עלינו כיון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצוה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט,
זו טענת הכסילים מואסי חכמה, כי נועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים ויודעי אלקים יתברך מדרך הקל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתנו בנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מן המפורש לידע יושר הדין וצדק המשפט,

וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים, כדי שתתישב דעתו בענין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיגו, ויכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו,

וכ"ש שטענת הסוד הנזכר לא תשאיר בדעת האדם קושיא, ולא תמצא עמו טענה מספקת בשום פנים, ואם ירצה להשים סוף מחשבתו בכאן, הוא רשאי מפני שהם טענות מספיקות לכל הנהגת הברואים.

[סגי נהור]

רביעית, לגבי דברי ר' סג"נ,
לגבי הגמ' בחגיגה, לא כתוב שם שהמלך דיבר ברמיזה, אלא רק שהמין דיבר ברמיזה עם ריב"ח. העניין הוא שכמו שהיה ליצן חצר היה גם חכם חצר, וחכם חצר אמור להבין את שפת הסימנים והרמיזות. בפרט שהוא התחיל בזה. כאשר התברר למלך שהחכם שלו לא מה שהוא מתיימר להיות, הוא הרג אותו.

מקובלנו שההבנה היא שלפני המלך יש לעמוד בדממה ללא ניע, וכמו שאנו עומדים בשמו"ע כעבדא קמיה מריה. אלא שהיודע במחוג, תנועותיו הן לתועלת וכחלק משירותו אצל המלך. אבל גברא דלא ידע מאי מחוו ליה, נמצא שתנועותין הן תנועות של כלום, וה"ה הרי הוא חייב מיתה.

כ"ז אינו שייך לפירוש הבעש"ט כמובן. ועכ"פ הבהרתי הבהר היטב שאין כוונתי למציאת צידוקים והסברים לאסון, אלא לחובה לקחת אותו לתשומת הלב ולהתעורר ממנו, איש איש לפי מקומו ומדרגתו, ושג"ז בכלל "הקב"ה מדבר אלינו".

[מגופת חבית]

מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר, שאסונות גדולים מזעזעים (דוגמת מחיקת משפחה בבת אחת וכיו"ב רח"ל), שורשם בעוונות שבין האדם לחברו דווקא.
ממילא אף בשואה, הגורם נמצא אפוא בדברים בין האדם לחברו.
חבר מצאתי כדעתו הגדולה, ה"ה הגאון הקדוש רחמ"ד וייסמנדל זצ"ל - "צדיק השואה", וכמצורף.
מקור ראינו בחז"ל לתפיסה הזאת, מלבד החורבן על שנאת חינם, אף מהמבול, כלשון רש"י בראשית ו':

כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.

כידוע ר' ליב מאלין בהקדמה להתבונה תולה השואה בביטול תורה, וכן שמעתי שכך קיבל בשאילת חלום א' מחכמי א''י
ועכ''פ הם לא סוברים שצריך לתלות השואה בבין אדם לחבירו
וכן התוי''ט שקיבל בשאילת חלום שטעם ת''ח ות''ט הי' משום שיחה בשעת התפילה, ועכ''פ כל המוסרים כן לא סוברים כנ''ל

[אליסף]

עקביה יקר
נקעה נפשך מהדרשנים הנביאים מטעם עצמם שמוצאים את הסיבה לכל אירוע
לגמרי אתך בזה
אך מכתיבותיך החוזרות ונשנות ברור שאתה מתחבט קשות בכל הנושא של השגחה פרטית ואיך להתייחס אליה
ובכן שומה עליך לברר את הנושא לעומקו מפי ספרים ומפי סופרים ראשונים ואחרונים וחכמים חיים
אל תסתפק עם דיוקים במדרשים, צא ולמד האחרונים
,סבא מקלם, ר' ירוחם, עלי שור
או בספרי החסידים
כי בנפשך הדבר
סליחה על הסגנון המטיף והמשגיחי

[באמונתו]

מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר, שאסונות גדולים מזעזעים (דוגמת מחיקת משפחה בבת אחת וכיו"ב רח"ל), שורשם בעוונות שבין האדם לחברו דווקא.
ממילא אף בשואה, הגורם נמצא אפוא בדברים בין האדם לחברו.
חבר מצאתי כדעתו הגדולה, ה"ה הגאון הקדוש רחמ"ד וייסמנדל זצ"ל - "צדיק השואה", וכמצורף.
מקור ראינו בחז"ל לתפיסה הזאת, מלבד החורבן על שנאת חינם, אף מהמבול, כלשון רש"י בראשית ו':

כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.

כידוע ר' ליב מאלין בהקדמה להתבונה תולה השואה בביטול תורה, וכן שמעתי שכך קיבל בשאילת חלום א' מחכמי א''י
ועכ''פ הם לא סוברים שצריך לתלות השואה בבין אדם לחבירו
וכן התוי''ט שקיבל בשאילת חלום שטעם ת''ח ות''ט הי' משום שיחה בשעת התפילה, ועכ''פ כל המוסרים כן לא סוברים כנ''ל

לענ"ד, הדברים אינם סותרים, בייחוד עפ"י ציון לשון רש"י הנ"ל: לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, שהרי מפורש בדור המבול שהשחית את דרכו, ובכ"ז, חתימת דינם, מצד החמס של בין האדם לחברו דווקא.
אף בחורבן הבית, מפורש בגמרא יומא עוונות מסוימים, ובכתוב "על עזבם את תורתי" יש בחז"ל שהיינו ביטול תורה, וע"כ כעין הנ"ל.

[שמר]

אינני יודע אם נכב"ב, אך לא אמנע מלהעלות לכאן מחשבה אחת שעברה בלבי.
כידוע מניין וספירת בנ"י מביא נגף וחרון אף, בתקופה האחרונה ישנה התעסקות רבתי בעניין המספרים, הציבור נמנה ונספר ללא סוף, כמה ההם שווים וכמה אנחנו, מדובר על רזולציות נמוכות ביותר, ממש לפי עיר ושכונה. האמת שבמחשבה נוספת אפשר שאם נחזור אחורה שלש שנים נראה שכל האסונות הגדולים שקרו במהלך התקופה הנ"ל רח"ל החלו במקביל לסבבי הבחירות האינסופיים, וכידוע בחירות מביאות לספירה, וכפי ריבוי הבחירות כך ריבוי הספירה, לא רק בכמות אלא באיכות, כלומר ככל שהמשחק הופך להיות צמוד כך הספירה הופכת למדוקדקת יותר, כידוע ליודעי ח"ן.
והקב"ה יצילנו מכף כל איוב ואורב.

[באמונתו]

אינני יודע אם נכב"ב, אך לא אמנע מלהעלות לכאן מחשבה אחת שעברה בלבי.
כידוע מניין וספירת בנ"י מביא נגף וחרון אף, בתקופה האחרונה ישנה התעסקות רבתי בעניין המספרים, הציבור נמנה ונספר ללא סוף, כמה ההם שווים וכמה אנחנו, מדובר על רזולציות נמוכות ביותר, ממש לפי עיר ושכונה. האמת שבמחשבה נוספת אפשר שאם נחזור אחורה שלש שנים נראה שכל האסונות הגדולים שקרו במהלך התקופה הנ"ל רח"ל החלו במקביל לסבבי הבחירות האינסופיים, וכידוע בחירות מביאות לספירה, וכפי ריבוי הבחירות כך ריבוי הספירה, לא רק בכמות אלא באיכות, כלומר ככל שהמשחק הופך להיות צמוד כך הספירה הופכת למדוקדקת יותר, כידוע ליודעי ח"ן.
והקב"ה יצילנו מכף כל איוב ואורב.

אמנם לענ"ד הבעיה האמתית שאנשים בעצמם הפכו למספרים!